כרמל שאמה הוא יהודי גאה. חזותו הדרוזית הביאה אותו להוסיף לשמו את השם "הכהן". הוא לא אדם שנרתע מהגעה לבית הכנסת וללשכתו הביא את ספרי "חוק לישראל" פרקי לימוד על פרשת השבוע בהם הוא קורא מדי פעם. במערכת הבחירות שבה הואשם בקשירת קשר עם הדתיים שיביא להתחרדות העיר נזהר מזיהוי יתר עם הצד הדתי שבו וביום הבחירות עצמו אף נאלץ להימלט לפיגום של בניין כדי להניח תפילין בהחבא. לבנו שאכל חזיר הבהיר חד-משמעית שעליו להחליט – או להימנע מאכילת חזיר או שימצא עצמו מחוץ לבית. אפילו אצלו יש גבול למה שאפשר להכיל (ולהאכיל...).

על השיתוף בפייסבוק של האירוע בו הוגשו פירות-ים ושאר שקצים ורמשים הוא התנצל, מודה שמדובר בטעות. הוא מבהיר כי לא היה מדובר באירוע בחסות עירונית, ושמנהלת מסע הפרסום שבו הוצגו שרימפסים וקלמרי במודעה אינה עובדת יותר מול העירייה על-רקע זה.

כרמל שאמה הכהן לא אוהב את הסטטוס-קוו, ודאג שנושא זה לא יוכנס להסכמים הקואליציוניים, וזאת לנוכח הפרשנות שנותן כל אחד מן הצדדים לסטטוס-קוו, פרשנות שעלולה ביום מן הימים לשחק לרעתו ובלשונו: "המשחק יפסיק להיות משחק סכום אפס בו טובתו וצרכו של אחד יכולים לבוא רק על חשבון האחר". הקואליציה שהצליח להרכיב בעיר רחבה מקיר לקיר, ולמרות מוטת הכנפיים הגדולה של מטוס זה, שגורמת לו להתנהל בכבדות, הוא מעדיף את המתכונת הנוכחית שמאפשרת לכל תושבי העיר להרגיש חלק מן העשייה. ראש עיריית רמת גן מבקש להשיב את האמון במוסדות העירייה שאבד בתקופת קודמיו בתפקיד שאפשרו לשחיתות לצמוח. מאז החל לכהן בתפקיד, מצאו את מקומם חלק מעובדי הציבור שהיו שותפים לאותה דרך מחוץ לעירייה.

הוא מסכים עם זאת כי לעיר דרוש צביון יהודי. אך זה לטעמו יכול להיקבע רק על-ידי הזרם המרכזי, המתון כלשונו, שאינו כולל את הקצוות הדתיים והחילוניים. על-פי שאמה, רמת-גן שוכנת בין תל אביב לבני-ברק לא רק גאוגרפית אלא גם בצביונה. את מהלכיו האחרונים הוא מסביר בחששו מפני מגמות של התחרדות בעיר – ניסיון לסגירת כביש בשבת, צופרי שבת ועוד, והצורך לבנות חומה תרבותית מפני השפעותיה הקיצוניות של בני-ברק. הדרך לאיזון עוברת לגישתו בכך שלכולם יהיה טוב ברמת-גן – לדתיים ולחילוניים, וזאת באמצעות הכלת האחר וגילוי סובלנות.

שאמה אומנם מצהיר על התנגדותו לכפייה – חילונית ודתית כאחד – אך בפועל נוקט בעצמו שיטות של כפייה. כך למשל, אירוע יום העצמאות שתואר בכמה כלי תקשורת כ"הדרת נשים" כאשר נמנע מנערה לשיר על הבימה. מי שהקשיב לבין השיטין של דברי שאמה על אותו אירוע, יכול להבין שני דברים: הראשון, הוא שלראש העירייה אין התנגדות לכך שנשים לא ישירו על בימה הפונה לציבור הדתי; השני, שבכל הכבוד לדת, דרך ארץ קודמת ולכן מרגע שהוזמנה הנערה לשיר אסור היה לבקש ממנה, גם לא בנימוס, שלא לשיר.

העונש שקיבל מנהל אגף תרבות תורנית על כך ששיקר, הגם שאולי מדובר בשקר לבן, הוא מידתי. מה שמקומם, הוא הפטרונות של שאמה הכהן לבוא ולקבוע מהי דרך-ארץ. בימה דתית, כשמה כן היא - כזו שמתנהלת בהתאם להלכה או למצער ברוח ההלכה. הקהל, שהיה מורכב ממשפחות אומנם ישב בצורה מעורבת, ועל הבימה הופיע גם זמר חילוני (נתן גושן), אך כל זה עוד איכשהו נכנס בקודים התרבותיים-דתיים של הציבור הדתי. עליית הנערה לשיר פגעה בקוד זה, והיוותה מצד עצמה חוסר רגישות כלפי חלק מן הציבור שנכח באירוע. הר קוק כבר כתב שהצניעות היא תכונה ישראלית כל כך יקרה עד שמידת דרך-ארץ נדחית מפניה. כמובן, אין זה אומר שצריך להתנהג באופן וולגרי, אך גם דרך האמצע אפשרית. לכן דתי או דתייה שאינם "מחפפים" לא ייראו לוחצים ידיים לבני המין השני. קודים תרבותיים מותאמים לפורמט. כך למשל, בתוכניות "דה וויס" או "מאסטר שף" מתמודד ששר או בישל ולא עבר את הרף הנדרש אינו זוכה אפילו לראות את פניהם של השופטים. זה אולי מעליב ופוגע, וההדחה נעשית ברגישות, אבל אלה הם כללי המשחק, וכך היה צריך לנקוט גם במקרה ברמת-גן. אפילו כרמל שאמה יסכים שאין בכך חוסר דרך-ארץ, וכמו הסטטוס-קוו גם נושא זה נתון לפרשנות. לכן נסיונו לתת פרשנות חד-גונית לאירוע תוך כפייה תרבותית ("רק בגלל שהיא עלתה לבימה") אינה לעניין.

סוגיה נוספת היא היסעי השבת שיוזמת העירייה בלילות שבת למקומות הבילוי ובשבת לחוף הים. הסיבה שכרמל שאמה פועל בדרך זו אינה במטרה להכעיס את הדתיים, אלא כדי לקרב את החילוניים. הוא עושה זאת בחוסר חשק מופגן כדי למנוע נדידה של תושבי העיר החילוניים לערים אחרות. כדי להצדיק זאת הוא אומנם משתמש במקרי קיצון כגון אב מסורתי שנקרע בשאלה האם להחזיר את בתו מבילוי תל אביב כדי שלא תסכן את עצמה, כאילו אין חלופות אחרות. אבל נניח לכך שכל נושא קווי הלילה כ"פתרון" לכך שבני נוער לא ינהגו שיכורים הוא בלוף, ונתמקד בעצם הרעיון.

במפגש עם עיתונאים, שקיים השבוע בעיריית רמת-גן, שאלתי את כרמל שאמה באשר למידת העקביות שלו בנושא. הזכרתי לו שבהיותו יו"ר ועדת הכלכלה ב-2012, הביע התנגדות לכך שעיריית תל אביב תפעיל תחבורה ציבורית בשבת – כמובן, בהסעיות קטנות ובצורה מדודה. הוא טען אז שמדובר בנושא רגיש שצריך להעשות בכובד ראש תוך הבנה להשלכות שיש לנושא ברמה הארצית. האם כרמל שאמה מודל 2019 סבור אחרת? שאלתי ומיד נעניתי:

אין סתירה, הוא הבהיר. לתל אביב, בניגוד אלינו, יש ים צמוד ויש מועדוני בילוי. מה עדיף, שנביא את המועדונים אלינו? הדברים נעשים באחריות ובכובד ראש תוך ניסיון לצמצם כמה שיותר חילול שבת. ההסעיות ינועו רק על צירים ראשיים ואעלה עליהן בעצמי כדי לוודא שהן לא נוסעות ריקות. אני הראשון שאשמח אם לא יסעו בשבת.

גם פתיחות היתר אותה מגלה שאמה הכהן כלפי הלהט"ב עד כדי הרצון להפוך את רמת-גן למתקדמת כלשונו, לא רק בארץ אלא גם בעולם ביחסה כלפי הלהט"ב, היא לצנינים בעיני הציבור הדתי בפרט והציבור השמרני בכלל. שאמה, שברוב שנותיו החזיק בעמדות שמרניות, יצא לחו"ל במסגרת שליחותו הציבורית, נחשף לפתיחות האירופית, במיוחד הפריזאית, כלפי הלהט"ב, גילה את האור וחזר ארצה כשהוא נושא עימו את לפיד הגאווה. כעת הוא מבקש להאיר לחשוכי ארצנו וסבור שאם ינהג ככהן שאמאני וינפנף מול עיניהם בהתרסה את דגלי הגאווה יצליח להסיר מהם את דיבוק הנבערות והפרימיטיביות.

גם אם פה ושם יש כאלו שסבורים בבורותם שנטייה מינית היא בחירה או מידבקת, זו אינה סיבה לטרלל את כל העיר בשיגעון החדש בשם הנאורות והקדמה תוך קריאת תגר על הסדר המשפחתי הישן. הוויכוח אינו על הזכות לקיים אורח חיים להט"בי אלא על הדרישה מן הכלל לתת הכרה רשמית ולגיטימציה למה שנתפש בעיני חלק מן הציבור כגילוי עריות. האם מקומה של עירייה לשפוט בין תפישות עולם מנוגדות ולנסות לחנך מחדש את תושביה כך שישנו את ערכיהם? התשובה לכך ברורה, בפרט לנוכח העובדה שהשלטון המרכזי, שממנו נגזרות כל סמכויות השלטון המקומי, אינו אוהד את אורח החיים המתירני ולא נותן לו הכרה רשמית, אלא מעדיף את צביונה היהודי-דמוקרטי של המדינה. עירייה אינה צריכה לתחוב את ראשה ולנקוט עמדה שהיא פוליטית במהותה.

כרמל שאמה, שנלחם באונסקו כמו אריה על ההכרה שירושלים היא עיר יהודית, לא בחל בשימוש במוטיבים דתיים ובציטוטים מהמקורות. אין לו רתיעה מפני היהדות. להפך הוא גאה בה ואף מעודד דתיים-לאומיים לבוא ולגור בה תוך התחייבות שעירו רמת-גן תדאג לצרכי ציבור זה יותר מכל עיר (לא חרדית) אחרת, ותקצה עבורו תקציבים. מה שהוא אינו מבין הוא שגם לסובלנות וליכולת ההכלה יש גבול.

ראש עיריית רמת-גן מתעצבן, אולי בצדק, על כך שמישהו תלש את דגל הגאווה ומתחייב שעל כל דגל שיישרף ייתלו עשרה משום שהוא רואה בכך פגיעה במשילותה של העירייה. עבור רבים מתושבי רמת-גן, תליית הדגל הצבעוני משולה לתליית דגל ועליו תמונת חזיר או דגל פלשתין. לו היה שואל אותי התולש מראש, לא הייתי ממליץ לו לעשות את שעשה. אבל מצד שני עירייה המדברת בשם התושב ומתריסה בהפגנתיות בתליית דגלים שבמהותם מבקשים לשנות את המבנה החברתי במדינה ולקבוע שאבא ואבא הם משפחה, אינה יכולה לצפות שכולם יישארו שווי נפש כלפי התגרות זו.

הוא חושב בצורת "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים", תפישה נוצרית מהברית החדשה. הוא סבור שאם ינהג כמלך הטיפש אחשוורוש, שחשב לעשות כרצון איש ואיש ולהיות בסדר עם כל המגזרים לתת לכל אחד כמה שיותר, יקנה את עולמו. מה שהוא אינו מבין הוא שבעוד ברמת הפרט והיחיד ניתן להכיל מורכבויות וניגודים, לציבור יש ציר מרכזי שמבלעדיו אין לו זכות קיום. מאז ראשיתו יודע היהודי שיהדות ועבודה זרה אינן הולכות בכפיפה אחת ולא ניתן לגשר ביניהן.

הניסיון להעתיק את הדגם האירופי לארץ נדון לכישלון. בעוד שבאירופה התפישה היא פירודית, פה בארץ התפישה היא אחדותית. יהדות אינה דת אלא לאום. אינך יכול לפרוט ערך לפרוטות ולתת החזר לתושב על כך שמשתמשים בכספי ציבור למטרה המנוגדת לערכים הבסיסיים של המדינה. ערך אינו משהו שניתן לחלוק בו. אינך מוסר את אשתך לחבר תמורת כסף, גם לא לפי שעות, משום שהקשר ביניכם אינו קשר מכשירי אלא קשר מהותי ואחדותי.

שבת וקדושת המשפחה אינם ערכים השייכים רק לציבור הדתי, אלא לכלל העם, כאשר היחיד חופשי לעשות כרצונו – כחלק מהשקפת העולם היהודית למתן בחירה חופשית לפרט. ולכן כאשר כרמל שאמה בוחר לגייס את העירייה, שהיא גוף ציבורי, למטרה הפוגעת בערך השבת היהודית או בערכי המוסר היהודי, הוא אינו מפריע לציבור הדתי אלא מפריע לבסיס זהותה היהודית של המדינה. שאמה נלחם באונסקו על זכותנו על הארץ, אך עוד בהיותו שגריר פרסם הודעה מיותרת בעיצומה של השבת (בניגוד לכללי התקשי"ר), באופן המעיד כי לא הפנים את משמעות השבת – שאינה רק יום המנוחה לפרט אלא יום קדושה לכלל. זכותנו על הארץ תוך כיבוש עם זר אינה נובעת מכוח אחד בלבד – ריבונו של עולם, אותו אל שציווה אותנו לכבוש את הארץ וחייב אותנו לשמור שבת.

במערכות הציבוריות של מדינה יהודית אין מקום לחילול שבת לצד קידוש, אין מקום לאוכל כשר לצד טרף ואין מקום לתועבה לצד משפחתיות והמשך הדורות. גם אם ברמה האישית והמשפחתית ניתן למצוא גשרים בין ערכים מנוגדים, ברמה הציבורית אסור שיהיה טשטוש ערכי וחייבת להיות הבדלה ברורה וקריאת כיוון. בכך תלויה תחייתנו הלאומית בארצנו. הבינו זאת מייסדי המדינה, אך יורשיהם, שהושפעו משיח זכויות שמאלני, שכחו מושכלות יסוד אלה, המבחינות בין רמת הפרט לרמת הכלל.

תושבי רמת-גן צריכים להעריך את ראש העירייה שלהם על פעילותו המאומצת למען העיר, להאמין לכנות כוונותיו ופחות לחפש מניעים נסתרים מאחוריהם. הוא משלם מחיר פוליטי על פעילותו, ובאומרי פוליטי איני מתכוון לטענות מתקרבנות בדבר פולסא דנורא כביכול, נסיונות להשפיע עליו דרך אימא שלו, מאמר שכינה אותו 'ארדואן מרמת-גן', אלא לתושבים שלא יצביעו עבורו עוד ומתנערים מתמיכתם בו. בסוף-בסוף מדובר בדמות שבאה וצמחה מתוך העולם הפוליטי ולא בנקל משתחררת מהרגלים ישנים.

גם אם שמאוּת המציאות של שאמה לא תמיד נכונה, כדאי לתת לו את הקרדיט וההזדמנות לנהל את העיר כראות עיניו, תוך השמעת ביקורת עניינית שבאה מהראש ולא מהבטן. מדובר באיש קשוב שלא מקובע על דעה אחת, פתוח לרעיונות חדשים שפחות מונע מנקמנות פוליטית או מחשבונות אישיים, גם אם אינו חף מהם לחלוטין.