ערך רב היה לשליטה במשטרות הנגב. החשובה מכולן הייתה משטרת עירק סואידן – מבנה "טיגרט" אופייני שחלש על הכביש הפנימי ועל הדרך החלופית לנגב. הפלמ"ח לא יכול היה לתפוס את המשטרות, כל עוד ישבו הבריטים בהן. ישראל גלילי נפגש עם בן-גוריון בסוף פברואר וכתב על שיחתו... "אם משטרת נגבה (עירק סואידן) תפונה ויישארו בה רק זקיפים ערבים – לפי שעה לא לחופשה, אלא אם כן תשמש לתוקפנות מוכחת".¹ הערבים ניסו אף הם לתפוס את תחנות המשטרה ומחנות הצבא שבנגב. ב-2 באפריל נודע שהוועד הערבי העליון קנה אה מחנה ג׳וליס והוא נתפס מייד על-ידי הערבים.² ב-13 במרס נודע לשירות הידיעות של ההגנה שתחנות משטרת הרוכבים בנגב נמסרה לידי נוטרים בדואים.³ ב-11 באפריל התברר שהבריטים העבירו את משטרה עירק סואידן לידי יחידת צבא ובה ארבעים ושניים חיילים, כדי למנוע תפיסתה בידי יהודים או ערבים⁴.

בסוף אפריל נפוצה ידיעה שמשטרה זו תפונה ב־27 או ב-28 באפריל.⁵ באחד במאי נתפסו ללא התנגדות, משטרת חזעלה (עלומים, בין בית אשל וחלוצה ומשטרת הוזאייל, ליד קיבוץ שובל מצפון לבאר שבע. בניין המשטרה בהוזאייל שהיה ריק ובו שני חדרים. לצאלים הגיעו ידיעות ממשטרת עימרה, כי הבריטים פינו את המשטרה המקומית, השומרים הערבים שם רבו, נטלו את נשקם ונטשו את המקום. מפקד הגדוד השמוני של הפלמ"ח חיים בר-לב הטיל על המ"פ ברן (אברהם אדן) לתפוס את שלושה מבני הבלוקים של המשטרה. הבניינים היו עזובים וריקים ולמקום נודעה חשיבות רבה. לכן הוחלט שקבוץ אודים, ששכן מדרום לעימרה יעבור למבנה המשטרה. האדמה בעימרה הייתה טובה והגשמים מספיקים לפיתוחה של חקלאות, יותר מאשר במקום הקודם.

ב-10 במאי דיווח הש"י כי משטרות נוספות ריקות מאדם – נחל מילק וכורנוב. משטרות אלה היו רחוקות מכדי שהפלמ"ח יתפסן. משטרת עסלוג' החשובה נפלה בידי שיח' סלאמה אבן סעיד העוין.⁶ ב-15 במאי נמסרה משטרת עירק סואידן ל"אחים המוסלמים". זמן קצר קודם לכן עברה ליד המשטרה שיירת תגבורת לנגב. אנשיה ראו שהבריטים מפנים אותה. המלווים התקשרו עם מטה חטיבת הנגב בקיבוץ ניר עם בשאלה – האם להיכנס לבניין, אך ההוראה שקבלו הייתה שלא להתעכב ולהביא את הנשק שנועד להתקפה על בורייר, חוליקאת וכאוכבה. ההחמצה של הזדמנות זו עלתה לאחר מכן בדם רב.

ב-14 במאי היה הפלמ"ח נכון לכבוש את באר שבע. התברר שהיא כמעט ריקה. הלגיון הערבי שעל הימצאותו בעיר נמסר קודם - נטש אותה. המתינו לבואו של גדוד מחטיבת "גבעתי" שהיה אמור לעזור בכיבוש העיר, אך הגדוד הועבר לחזית ירושלים, וכיבוש באר שבע נדחה.

צינור המים היה החוליה החלשה והקשה בהגנת הנגב. הוא היה פגיע ביותר - חפירה רדודה לעומק שישים סנטימטר. חבטה או ירייה בצינור - והקו משותק. הערבים נהגו לפרק קטעים של מאות מטרים מהצינור בן 6 האינטשים והסתירו אותם בחול. הישובים בנגב המזרחי והמערבי היו בסכנת כליה בצמא. בתחילה ניסו לוחמי הגדוד השני לאבטח את הצינור בסיורים רגליים, אולם אחרי שנפלו שלוש חוליות מאבטחים בחודש דצמבר 1947 החלו סיורים ברכב לאורך הצינור. תחילה היו אלה טנדרים ובהם "נוטרים" כביבול - אנשי הגדוד ה-2 הנושאים נשק לגאלי, לאחר מכן החלו המשוריינים לסייר לאורך שני הקווים, המערבי והמזרחי, וגם בסיורים אלה לא היה פתרון של ממש לבעיית החבלות, והפגיעות בסיירים. דוגמא: ב-12 במרס "עלה משוריין שומר קו המים המערבי על מוקש, ליד הכפר חרבת אל פאר."⁷ דוחות כאלה היו דבר של יום ביומו. בתגובה על הנחת המוקשים באזור שועוט וחירבת אל פאר פוּצצה באר המים בכפר הערבי, כאזהרה לתושבים.⁸ הרמז הובן - תושבי הכפר דרשו ממזוינים זרים לא לחבל בקו המים. מלאי המים בישובים הלך ואזל, והם שאבו ממקור המים היחיד שנותר בגזרה: הבריכה התת-קרקעית שבקיבוץ "גבולות". משהגיעו מים עד נפש הובאו לאזור טכנאים שתיקנו את כל החבלות בצינור. המים שזרמו שוב נאגרו במכלי המים שבקיבוצים ומילאו גם את מאגר "גבולות". במקביל בוצעו פעולות גמול חריפות נגד שבטי הבדואים שפגעו בצינור. אנשי הש"י הבטיחו לבדואים שיתקינו ברזי מים בקטעי הצינור שליד המאהלים, אם הבדואים ימנעו מלחבל בצינור. ב-13 באפריל נערכה פגישת שייכים ממטה.⁹ ארבעה שייכים הציעו לקיים יחסי שלום עם היהודים ולהבטיח את קו המים.¹⁰ כעבור זמן קצר נעו בדואים רבים בנגב, ובאמתחתם תעודות רשמיות למחצה המאשרות שאין הם עוינים ליהודים.
_______________

בשבוע הבא: פנחס בן פורת תקף ממטוס כנופיה ערבית שתקפה את קיבוץ נבטים; הקמה "טייסת הנגב"; סוע מן האויר לקיבוץ כפר דרום; מטסים ליוו שיירו בנגב; הקמת יחידת סיור בנגב של הגדוד השני של הפלמ"ח; הכנת תיקי כפרים ערביים; תפיסת מטוס מצרי.

1. ארכיון תולדות ההגנה, מסמכים גלילי
2. א"צ, יומן התחבורה
3. שם, שם.
4. א"צ, יומן הנגב.
5. שם, שם.
6. א"צ, ידיעות טנא.
7. א"צ, יומן התחבורה.
8. א"צ, תיק חטיבת הנגב, המאבק על המים
9. שבט בדואי המתגורר בישראל, במצרים ברצועת עזה, בחברון, בירדן ובערב הסעודית. ב-1931 הוא כלל שבעה עשר אלף נפש. כיום רוב אנשי השבט מתגוררים באזור באר-שבע. (ויקיפדיה).
10. א"צ, תיק חטיבת הנגב, תכונה לשלום.