במציאות הנוכחית היעד של מפלגת העבודה הוא הישרדות, לשמר את הקיים ולא להימחק כליל מהמפה הפוליטית. כשמסתכלים על מעוזי העבודה, על הקיבוצים, מבינים גם שחלק ממצביעיה המסורתיים הולכים ומתבגרים ועתידה של המפלגה רחוק מלהיות ברור.
על-רקע המצב הקודר נשאלת השאלה, האם המתמודדים החדשים והוותיקים במפלגה, אכן יכולים להפיח רוח חיים במסדרונות המפלגה ולהחזיר אותה לימיה הגדולים, או שמא נדרשת פעולה אחרת לגמרי?
ובכן,
איציק שמולי ו
סתיו שפיר באים להפיח רוח חדשה בתקווה לקרוץ למצביעים צעירים ולבנות עתיד למפלגה. מצד שני,
עמיר פרץ ואולי חבירה למתמודד החדש/ישן
אהוד ברק שעל אף שהקים מפלגה חדשה הוא ישמח לחבירה עם מפלגת העבודה, תביא לקדמת הבמה שועלים פוליטיים עם ניסיון פוליטי והנהגתי, בתקווה שהגנרל ו/או איש ההסתדרות לשעבר יחזירו את האטרקטיביות למפלגת העבודה במתכונתה הנוכחית, או במתכונת חדשה המבוססת על חיבורים פוליטיים של מפלגות שמאל.
אז מי עדיף, האם החבר'ה הצעירים שיסייעו למשוך מצביעים חדשים או שמא ותיקי הפוליטיקה שניסיונם הרב עשוי לגרום למצביעים לשקול ולהצביע שוב למפלגות השמאל? התשובה היא לא אלו ולא אלו יצילו ככל הנראה את טביעת הספינה ושקיעת האימפריה הנקראת מפלגת העבודה.
מעבר לעובדה שח"כ שפיר ושמולי טרם הוכיחו עצמם ככאלה שיכולים להנהיג את המפלגה ששלטה במדינה במשך שנים רבות, ומעבר לעובדה שאהוד ברק ועמיר פרץ כבר ניסו להנהיג את מפלגת העבודה וזה נגמר בכי רע עבורם ועבור המפלגה, הרי שכדי לחזור להיות רלוונטית, מפלגת העבודה לא צריכה רק פנים חדשות וכריזמטיות, אלא חייבת לשנות כיוון, ויפה שעה אחת קודם, לפני שהדור הבא יכיר את המפלגה רק מספרי ההיסטוריה.
כדי לחזור ולהיות רלוונטית, חייבת מפלגת העבודה לחזור ולהיות מפלגת פועלי ארץ ישראל, זו שמייצגת את מעמד העובדים ודואגת להם, להשתחרר מכבלי ההסתדרות והמוניטין המלווה את הגוף שלכאורה אמור לדאוג לעובדים, ולהתחיל לפעול בכל הכוח למען האנשים הסובלים מהמצוקות היום יומיות. על ראשיה לחזור לפריפריה ולדאוג לכך שהקדמה תגיע לכלל המדינה ולא רק לגוש-דן ולמדינת תל אביב, לדאוג שהנגב והגליל יפותחו, לפעול למען דיור בר-השגה, לפעול למען בטיחות וזכויות עובדים, לבלוט בתחום החברתי ולדאוג לשוויון מגדרי ומגזרי, להחזיר אליה את שלושת-ארבעת המנדטים שהייתה מקבלת באופן סיסטמטי מהמגזר הערבי בשנות ה-70 וה-80 ולהחזיר את האמון של האזרח במפלגה. רק כך, בתהליך שייקח מספר שנים בדיוק כפי שלא בונים נבחרת ספורט ביום אחד תבטיח מפלגת העבודה דומיננטיות שתקנה לה אפשרות לקחת צד בנושאים אחרים המעסיקים את האזרח הישראלי, כגון ביטחון, מדיניות חוץ וכו'.
אימפריות נופלות לאט כתב מאיר גולדברג בשיר שהלחין דן תורן. אנחנו כבר בסוף הנפילה, אם לא תהיה התעשתות מהירה מאוד, האימפריה הפוליטית שהקימה את המדינה עשויה להימחק כבר בבחירות הקרובות, או לכל המאוחר באלו שלאחריהן, ובמציאות הפוליטית של היום, זה יכול לקרות כבר ממש בקרוב.
