ספרי זיכרון לאלה שהלכו לעולמם יוצאים לאור בדרך כלל על-ידי בני המשפחה, במספר עותקים מצומצם, כדי להציף ולשמר את מורשת האב, הבעל, ולעתים גם הבן, אם מדובר בחלל מערכות ישראל. לעתים קרובות הספרים הללו, שכמעט אינם מגיעים אל הציבור הרחב, מאירים זוויות אישיות, מתוך התרחשויות היסטוריות, אשר להן היה שותף גיבור הספר, וכך הם מוסיפים ממד נוסף, חשוב או חשוב פחות, לפרשיות משמעותיות.
ללא ספק סיפור "אלטלנה" הוא אחת הפרשות הקריטיות ביותר בקורות המדינה, בוודאי בשנותיה הראשונות. היא נחקרה ומוסיפה להיחקר, ועדיין לא פוענחה עד הסוף. לכן, כל מידע, כל בדל מידע שנוסף, שנחשף, יש לו חשיבות להכרת האמת ולהשלמת הפאזל. הספר שאנו משיקים היום שופך אור על אחד מאנשי "אלטלנה", יפתח שטיין ז"ל. הוא לא היה אחד מ-940 ויותר מעפילי "אלטלנה". הוא היה אחד מאנשי האצ"ל שנקראו לפרוק את הנשק בחוף כפר ויתקין, ובעקבות מפקדו
מנחם בגין, עלה על הספינה שיצאה לחוף תל אביב... שישה-עשר מעפילים וחברי האצ"ל שילמו בחייהם, כמו גם שלושה חיילי צה"ל.
לכבודו ולזכרו של יפתח יזמה רעייתו שולמית ז"ל את כתיבת הספר, כי, כנאמר על-ידי בתם ירדנה בהקדמה, "חשוב היה לה מאוד לשמר את זיכרו של אבי בכתיבת ספר ביוגרפי". ספר שכבר בכותרתו בת שתי המלים נאמר הרבה על האיש: "ענווה וגבורה". ספר על האיש שהציל את דגל "אלטלנה" מהספינה הבוערת, ומוצג כאן בבית "גידי". ספר שניזכרות בו פרשיות נוספות בתולדות האצ"ל, שבהן היה מעורב יפתח מאז עלותו ארצה ב-1939 והוא רק בן 17.
כידוע, ספר זיכרון לאדם נועד קודם כל לבני המשפחה, לצאצאים, וזו חשיבותו הראשונה, אבל בהרבה מקרים הוא מוסיף ידע חשוב להיסטוריה, זוויות מיוחדות למחקר, צבע ואפיזודות, להשלמת התמונה מזווית אישית של גיבור הספר, הגם שתמיד יש להתייחס בזהירות ואפילו בחשד לעלילות גבורה ודברי השתבחות, שמצויים בין דפיו. אנחנו במכון ז'בוטינסקי מחשיבים מאוד את ספרי הזיכרון וההנצחה הללו, דוקא בגלל הזווית האישית והאנושית שמודגשת בהם. אנחנו מתייחסים אליהם בכובד ראש ומנגישים אותם לחוקרים. הם אלה שישפטו אם הפרטים בספר הזיכרון לאיש זה או אחר, מדויקים או מעוותים, חשובים או זניחים.
סכנה ממשית
הספר שלפנינו הוא מיוחד במינו. יוצא דופן בין ספרי הזיכרון. נעשה כאן מחקר מעמיק. ספר מהודר, מושקע מאוד, מופק מאהבה רבה ליפתח, האדם, הבעל, האב, הן של רעייתו שולמית שלא זכתה לראות בהשלמת המלאכה, והן על-ידי הבת ירדה שהשלימה. ספר גדוש במידע, צילומים, עדויות - לא רק על פרשת "אלטלנה", אלא גם על 12 השנים שבהן יפתח שטיין ז"ל הקים בקום המדינה את מפעל "אלחוט" להנדסה אלקטרונית, המוכר יותר בשם "אורביט", ולכן אין זה מפליא שרבים מחבריו לדרך ולעבודה נמצאים עימנו כאן.
יום קשה עבר על ישראל בהפגנות יוצאי אתיופיה. הפגנות והתפרעויות, ששום עילה לא תצדיק אותן. אבל מי שחושב שהבעיות הפנימיות, המריבות הפוליטיות, השסעים, הקרעים היום, הם החמורים ביותר ב-71 שנות המדינה - איננו יודע מה הוא שח. כבר בקום המדינה, בפרשת "אלטלנה", עמדנו בפני סכנה ממשית של מלחמת אחים, בעיקר בגלל שנאה יוקדת מצד ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון למפקד האצ"ל מנחם בגין - שנאה שהתפוגגה כמובן עם השנים. ואם נרצה להיות מאוזנים יותר - "אלטלנה" זוהי בראש ובראשונה פרשה קלאסית של קצר בתקשורת, חוסר הידברות, חוסר אחדות.
זהו הלקח של סיפור "אלטלנה": יש לנו די והותר אויבים מבחוץ, מכדי שניגרר שוב אל סיפה של מלחמת אחים, מכל סיבה שהיא. התמרור האדום מנצנץ לנו בימים אלה של מערכת בחירות הנוספת, שניחתה עלינו בפתע. זהו הלקח העולה מהספר האלבומי המיוחד, ספר זיכרון לאדם אחד, ענו וצנוע, איש מעש, לחימתו ופעילותו, סיפורו של יפתח שטיין ז"ל.
זהו גם סיפורו ההירואי של דגל ישראל שהתנוסס על "אלטלנה", כשהיא כבר בוערת, ואז חולץ בתעוזה בלתי רגילה על-ידי לוחם האצ"ל שסיכן את חייו למענו, שחה אליה בחזרה וחזר לחוף עם הדגל בידו. דגל שמוצג היום בבית "גידי" לא אחרי שהתגברו שם על התנגדויות להצבתו לראווה, שעלו במשרד הביטחון בזמנו. אך סמלי הדבר, שבבית זה ערכו בני המשפחה, מוקירי זיכרו, חברי ברית חיילי האצ"ל, וחבריו לעבודה ב"אלביט" של יפתח שטיין המנוח, את האירוע לזיכרו ואת השקת ספר הזיכרון, הנושא את שמו. סיפור של גבורה וענווה.
