המחאה של יוצאי אתיופיה השבוע הסתיימה. החוויה האישית שלי כ'קורבן המחאה', כפי שהתקשורת הגדירה אותי ואת כולנו, נבעה מפקקי התנועה שנוצרו מאזור הבורסה ברמת גן עד לרחוב דיזנגוף תל אביב, יום רביעי אחה"צ. כעת אני מתביישת.
פרק א' - ביום רביעי האחרון הייתי אחראית להוציא נכדה מהגן ברבע לארבע ולהסיע אותה לשיעור שחייה ברבע לחמש באזור הבורסה ברמת גן. כולה נסיעה שאורכת חצי שעה לכל היותר, גם בפקקים של אחר-הצהריים. כדי לא להיקלע לפקקים יצאתי מהבית לכיוון דיזנגוף בשעה שלוש אחה"צ. בדרך-לא-דרך הצלחתי להגיע בזמן לגן ולהסיע את הנכדה לשיעור שחייה שגם אליו הגענו ממש בזמן. התחושה שלי משעה שלוש עד רבע לחמש - כמעט שעתיים תמימות: הרגשתי כקורבן של פורעי חוק. התחושה התחזקה נוכח דיווחי התקשורת. למותר לציין שבשל הנוכחות של ילדה בת חמש במכונית, נמנעתי מלהביע בקול את מחאתי ורגשותיי השליליים נגד פורעי החוק ויוצרי הפקקים והשיבוש של מהלך החיים בתל אביב. החזקתי הכל בלב.
פרק ב' - אני מאזינה לתוכנית בשידור חי ב"כאן רשת ב'", בשבת לפני הצהרים. המראיין מציג שאלות בפני המרואיין בנוגע לדמיון בין מחאת יוצאי צפון-אפריקה במה שזכור כ"אירועי ואדי סאליב" (1959), לבין מחאת יוצאי אתיופיה (שנות האלפיים). שתי המחאות הן יוזמה של קבוצות בני אדם הומוגניות שטוענות לקיפוח מצד ההגמוניה. הגמוניה במובן הסוציו-כלכלי-פוליטי, שכבה של בני אדם שקובעת את כלי המשחק ומכפיפה את כל השאר לתכתיביה. שתי קבוצות המחאה הביעו את מחאתם כנגד קיפוח מתמשך ובלתי מוצדק של הממסד כלפיהם.
פרק ג' - מרואיין עולה לשידור ומדבר על ההשוואה בין שני המקרים ושתי הקבוצות אשר חיות בתוכנו. הוא מציין שבשני המקרים, מאשימים את הקורבן עצמו במה שקורה לו. המראיין מציין שבאותה עת, אירועי ואדי סאליב, זומנה ישיבת ממשלה דחופה ולוי אשכול מילא את מקומו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. הוא הכריז שהאירועים מחזקים את דעתו הקודמת בדבר הצורך ב"עלייה סלקטיבית". בן-גוריון דגל בהקמת ועדות חקירה ובמקרה של אירועי ואדי סאליב, וכך הוקמה ועדת חקירה - "ועדת עציוני" (1959).
הוועדה בחנה את התנהגות המשטרה כלפי המפגינים ונקבע שלא ניתן למצוא פגם בהתנהלות המשטרה כלפיהם. מאוחר יותר, ראש הממשלה
גולדה מאיר התבטאה כך, "הם לא נחמדים", וכך הגדירה לציבור את אופיים של יוצאי צפון אפריקה ומחאתם הלא-מוצדקת נגד הממסד (כאילו אין קיפוח של מפא"י, ההסתדרות ועוד). אז מה כל זאת שונה במקרה של האתיופים? איזה יתרון יש להם? מפגיני ואדי סאליב לא יכלו להוכיח שהמדינה נגועה בגזענות. ראשית לכל בשל צבע עורם הלבן שאינו שונה במאומה מצבע עורם של הממסד והמשטרה. במקרה של המפגינים האתיופים ברור לעין כל כי צבע עורם שונה, ולכן הטענה שהמדינה גזענית ומפלה אותם בשל צבע עורם היא טענה שקל מאוד להוכיח.
פרק ד' - המרואיין סיכם באמרו כי לא למדנו מאומה ממקרה ואדי סאליב. כמו אז גם כיום ה"הגמוניה" שולטת בכל החלטה ציבורית שמתקבלת במדינה. התוצאה בדרך כלל זהה: הופכים את הקורבן לאשם העיקרי. הווה אומר, הקורבן פורע חוק, הקורבן משבש את מהלך החיים במדינה, הקורבן הוא החשוד המיידי בכל התרחשות פלילית וכן הלאה.
פרק ה' - אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן. וזאת איננה הפעם הראשונה שלי עם הנכדה ואחותה הצעירה ממנה שאנו תקועות בפקקים בשל מחאה של יוצאי אתיופיה. בכל מקרה, עולים בי הרהורי מחילה וסליחה כלפיהם. אם כל אחד מאיתנו יעשה חושבים, יציין לפניו מיהם באמת יוצאי אתיופיה, דוגמת אלו שפגשנו פנים-אל-פנים במקום העבודה ובמרחב הציבורי או הפרטי, אולי נוכל להרגיע ולהוביל לשינוי במנטליות הגזענית ובמקרים של אצבע מהירה על ההדק.
[לקריאה נוספת: על מוצאם של האתיופים מפרי אהבתם של שלמה המלך ומלכת שבא - מלכת החידות מאת חווה עציוני הלוי, הוצאת אריה-ניר-מודן, 2018, 315 עמ'.]
