אין זה סוד שהערבים בכלל והמנהיגים בפרט אינם מסמפטים את ההנהגה הפלשתינית על כל גווניה, מהרשות ועד החמאס והג'יהאד האסלמי, לזאת למרות הצהרות התמיכה בזכויותיהם. אנשי תקשורת בסעודיה, מדינות המפרץ ומצרים משמיעים ללא הרף התבטאויות קשות נגד הפלשתינים בגלל מדיניות הסירוב שהם נוקטים, פעילות הטרור שהם מבצעים נגד ישראל ושיתוף הפעולה שלהם עם האחים המוסלמים. נביא דוגמאות של גינויים נגדם מיני רבות.
עיתון "אלקודס אלערבי" 6.7.2019 מצטט איש תקשורת סעודי פהד אלשמרי שמכנה את הפלשתינים כקבצנים ללא טיפת כבוד. עיתונאי סעודי מאג'ד אלשעב אומר כי הקטרים שתומכים בפלשתינים, אנשי
חסן נסראללה והפלשתינים בכלל הם חלאת אדם.
סופר כוויתי עבד אללה אלהדלק מתעב את ההנהגה הפלשתינית שסוחטת את מדינות ערב ומנציחה את הסכסוך.
לא אגזים אם אומר כי הגינויים של הערבים נגד ההנהגה הפלשתינית עולים על סך הגינויים של ישראל. תולדות היחסים בין מדינות ערב לפלשתינים ממלאים דפים שחורים של יחסים עכורים וברוב המקרים ממלאים דפים אדומים שתועדו בדם שנשפך.
קרבות עקובים מדם
ספטמבר השחור 1970 -
יאסר ערפאת ואנשיו שגורשו מסוריה, מצאו מקלט בירדן. המלך חוסיין שאירח אותם היה על סף חיסול בגלל המזימות שתיכנן נגדו ערפאת. אנשי פתח השתלטו על צמתי הדרכים בעמאן, הקימו מחסומים ותפסו את מקומם של כוחות הביטחון הירדני.
נשיא טוניסיה שביקר בעמאן אותה שנה, הביע תדהמה בפני המלך על מה שראה בדרכו משדה התעופה לארמון המלוכה. ערפאת התנגד בכוח לנסיונות המלך להשליט סדר. בקרבות העקובים מדם נפלו אלפים משני הצדדים והמאורעות הסתיימו בגירוש אנשי ערפאת ללבנון ועירק.
אחרי מלחמת ששת הימים, החזית העממית של ג'ורג' חבש, פוצצה את צינור הנפט ה-Tap line שעבר מסעודיה דרך ירדן ברמת הגולן והגיע ללבנון, כתגובה לאי תמיכת סעודיה בארגון.
כחמשת אלפים פלשתינים גורשו מלבנון ב-1982 לעירק. אפילו
סדאם חוסיין חשש מהם. הוא קבע להם מקום נידח במדבר במערב עירק "אבו ע'ריב" ופלשתינים שביקשו להגיע לבגדד היו צריכים להצטייד בצווי תנועה.
מיד עם כיבוש כוויית על-ידי הצבא העירקי ב-1990 ערפאת מיהר להגיע לבגדד, התחבק עם סדאם ודירבן אותו להמשיך "לשחרר" את מדינות המפרץ ולאחר מכן ירושלים, וקבע איתו מועד להתפלל יחדיו במסגד אל-אקצה. בתגובה, מדינות המפרץ גירשו עשרות אלפי פלשתינים שמצאו מיקלט בעיקר בירדן.
אלף הרוגים
בספטמבר השחור, עיקר אנשי פתח ובראשם ערפאת, גורשו ללבנון. שם הקים ערפאת מדינה בתוך מדינה, התדרדרות שגרמה למלחמת אזרחים בשנת 1975. כמאה ועשרים אלף הרוגים ומאות אלפי אנשים, בעיקר נוצרים, עזבו את לבנון.
ערפאת ואנשיו נלחמו נגד הכוחות הסוריים ב-1983 בצפון לבנון אזור "עקאר". המשטר הסורי הכריז על ערפאת כאישיות בלתי רצויה בסוריה. ערפאת טען בזמנו שעשרת אלפים מאנשיו נהרגו בקרבות. אחרי מלחמת שלום הגליל, מצרים סרבה לקלוט את אנשי פתח שגורשו מלבנון.
שאלתי פעם אישיות מצרית רמת דרג, מדוע מצרים מסרבת לקלוט את אנשי ערפאת בעוד שמדינות ערב אחרות עושות זאת? תשובתו הייתה "די בכך שנתנו להם לעבור את תעלת סואץ לסודן בלי לגבות דמי מעבר". למצרים יש נימוקים ליחסם הבלתי אוהד כלפי הפלשתינים. במרוצת השנים האחרונות, חמאס משתף פעולה עם האחים המוסלמים במצרים ופעל נגד משטרו של מובארק וגם אסיסי.
אפילו לקדאפי, שליט לוב, נמאס מהתנהגותם. בשנות השמונים של המאה העשרים, החליט לגרש את אנשי החזית העממית של ג'ורג' חבש. קדאפי פקד להחתים את דרכוניהם באותיות של קידוש הלבנה בצבע אדום "מגורש", בערבית "מטרוד".
לסיכום: רוב כלי התקשורת בעולם הערבי, מותחים בימים אלה ביקורת קשה על הפלשתינים
והנהגתם במיוחד, בגלל סירובם להשתתף בכנס בבחריין שפעל לטובתם. האם יש סיכוי שההנהגה הפלשתינית תתעורר ותתקן את התנהגותה הקלוקלת? ימים יגידו.
