סיבה למסיבה

בסיכום הביניים אנחנו במצב שנקרא קומסי קומסה. את חודש יוני עברנו בשלום. שלום יחסי. חודש יוני הוא ההכנה למה שקורה איתנו, ולא קורה עם הילדים שלנו בחודשים יולי ואוגוסט. את חודש יוני פתחנו בתחרות רובוטיקה שהגדולה שלי השתתפה בה. אירוע מעניין ומאתגר לילדים שנחשפים לעולם המדע. ואני, כמו שאבא פעיל רוצה להיות, לקחתי על עצמי את גורם ההפתעה שזה אומר יום עבודה מקוצר וצילום דגמים ומופעי הסיום עבור כלל קבוצת ההורים של כיתה ב'.

מאחר שזה לא היה אירוע שמחייב השתתפות הורים, לא היה צורך בהבאת כיבוד או כלים חד-פעמיים שזה כבר עניין משמח לכשעצמו. מה גם שהעובדה שאני הייתי ההורה הכמעט יחיד שהגיע לשם, הקנתה לי מחילה וסליחה מצד ביתי הבכורה שמתלוננת הלוך ושוב על "אבא הלך לעבודה ישוב עם צאת הלבנה". פעם, לבנה הייתה מישהי נחמדה שמכרה לי בורקסים בשופרסל. איכשהו אצלי הכל מתחיל ונגמר בבורקס.

ואז הגיע חג השבועות. בנותיי יחד עם שאר ילדי ישראל מתחברים לטבע ולחקלאות, ומאלצים אותי לחפש קופסאות שימורי תירס או שימורי טונה, שזה הדבר הכי רחוק מלהיות טבע ובריאות יחד וכל אחד לחוד. למזלנו, חג שבועות יצא ביום ראשון, כך שמצד אחד נמנעה מאתנו חופשת ערב החג בבתי הספר, אבל לא נמנעה מאתנו חופשת האיסרו חג, שזה היום שבו כלל ציבור המורים בישראל חוזר מעלייתו לרגל לירושלים לשם הקרבת קורבנות וקיום מצוות החג. את המנהל שלי בעבודה פחות עניין משמעותו של יום האיסרו חג, והוא ביקש ממני להגיע לעבודה כרגיל.

משם קפצתי לטקס סיום התואר של האחיין המתוק שלי. סיום תואר בהנדסה הוא סיבה למסיבה גדולה, בטח כשזה בהצטיינות, ובטח כשמדובר באחיין שאני עוד זוכר אותו מניף את הכובע השחור עשוי מקרטון ושדומה לזה של האוניברסיטה, בסיום מסיבת הגן חובה שלו, משם לכיתה א'. יש רגעים שבהם אני נשמע כמו ההורים שלי, אני יודע.

משם אצנו ללידת ביתי הרביעית, ואגב רביעית, אם הייתי לוקח מאה שקלים מכל אלו שהבטיחו לי בן בלידה הבאה, הייתי קונה בית בשכונה הצפונית. תיפח רוחם של מחשבי קיצין קבעו רבותינו. אנשים שיודעים מה יהיה בפעם הבאה, מחר, בעוד שנה. לציין גם את זה שהמליץ לי להשכיר ממנו את הבית, כי בבית הזה יש ברכה לבנים. רק שאצלו - הבטחות לחוד ותשלומים לחוד. אני עדיין מחכה שהוא יבוא לתקן לי את התריס.

מבית החולים המשכנו למסיבת היום של חוג השחייה שלי. בעוונותיי הרבים נכנעתי לטרנד הבריאות האופף אותנו, ובעידודה של מרתי נרשמתי לחוג שחיה, אותו ניתן לסכם בשני משפטים. מדריכים מצוינים, לימודים מהנים וחשובים ושעת בריאות לנפש ולגוף. עד כאן המשפט הראשון. המשפט השני הוא המשפט שמדבר על ההמשך ושאותו שמעתי פעמים רבות במהלך חיי ואני נאלץ לומר אותו כאן. "זה לא אתם זה אני". וכל המוסיף גורע.

תירס וטונה

משם אצנו למופע הסיום של חוג הבלט של בנותיי הגדולות. הרגעים האלו שאתה יושב לראות מופע שלם כדי לנסות ולתפוס את השנייה וחצי של בולטות שהבת שלך מקבלת, הוא רגע מתסכל. מה גם שמחקרים הראו שמסיבות שאתה עסוק בלצלם אותם, לא נשארות בזיכרון שלך, וגם בסרטונים כנראה שלא תיגע בזמן הקרוב. הנחמה היא שלכל מחקר יש שני מחקרים סותרים ככה שיש לי על מה לסמוך.

משם המשכתי למסיבת סיום הגן של השנייה, ולמסיבת סיום בית הספר של הגדולה, כששני אלו באו אחרי מסיבת הסיום של הקטנה בגן. לפחות ממסיבת סיום "ניצנים" פטרו אותנו. אולי בגלל שתוכנית ניצנים הבטיחה חוגים שלא קוימו, כך שלא היה מה להציג, ואולי בגלל שסתם התחשבו בנו. מי יודע? בכל מקרה שלחנו קופסת תירס וטונה. מנהג הוא מנהג.

תראו, אני משתדל להיות רגוע בדרך כלל, אבל אם עוד פעם אחת אני שומע את השיר "שבט אחים ואחיות", יש סיכוי שלא יישארו לי כאן יותר אנשים שקוראים לי "אחי". אני לא יודע מי אחראי על מסיבות הסיום בכל אתר ואתר, אבל הייתי מצפה לקצת יצירתיות. כמות הפעמים ששמעתי את השיר הזה יחד עם הגרסה המצחיקה של אמירם בן טובים, משתווה בערך למספר הפעמים שאני מתעורר בלילה. הסיבות רבות, אבל התוצאה היא אותה תוצאה. אני מתעורר בבוקר עייף מותש ועצבני. בדיוק כמו התחושה לאחר שמיעת השיר המדובר.

ממסיבות הסיום, קפצתי למסיבת השבעים שנה לחיל הרבנות הצבאית. או למען האמת לא קפצתי. הוזמנתי ואישרתי השתתפות, בכל זאת שירתתי (בעל כרחי) בשירותי הסדיר בחיל הרבנות הצבאית ועד היום אני עושה שם מילואים (מרצוני הטוב והחופשי ולמרות שדפקו אותי בדרגה). מצד שני מי קובע מפגש שבעים שנה למשהו, בחודש יוני. אפילו יום ההולדת שלי תהיה בחודש יולי וזה מתואם עם מטה החגיגות לשנות השבעים שלי. מפגש בחודש יוני, זה בערך כמו לקבוע חתונה ביום שישי בצהריים למשפחה דתית, ולא להבין למה איש לא מגיע. עם כל הכבוד לרבנות הצבאית נאלצתי לבטל את הגעתי. אני חושב גם שאיש לא חיפש אותי שם.

הרבנות הצבאית של לפני עשרים שנה, הייתה משפחה סגורה, ואין לי עניין לחפש משפחת אומנה. ומה בדיוק אספר שם? שלא אהבתי את שירותי הסדיר ולא באמת הבנתי למה ילד בן עשרים צריך להיות הנציג של א-לוהים? ולמה רע"ן אוש"ל (אותו קצין שהיה אחראי על השיבוצים ועל מי יצא לקורס קציני דת) היה הדבר היחידי שהערצנו שם?

את חודש יולי פתחנו באירוע פתיחה לכבוד הקיץ במתנ"ס והנה אנחנו כבר במוכנות לכיתה א', קייטנות החופש הגדול שהן עד אחת (מי עובד עד אחת) מצד שני יותר טוב ממה שהיה לפני כן. חוג שחיה (חייב אדם ללמד ביתו שחייה) וחוג אורגן. על חינוך לא מוותרים. על כמה אלפי שקלים מוותרים. מרצוני הטוב והחופשי. ברוך השם.