דמוקרטים בלי מנדטים

הדמוקרטיה מטילה על השלטון את החובה לייצג את האזרח. לא לנהל אותו. לא השלטון מופקד על אורח חיי תושבי המדינה. לא הוא מכתיב להם את עיקרי הערכים המונחים בתשתית שאיפותיו כאדם, כחבר באגודת עירו, מדינתו. הוא לא ממונה על משנתו המוסרית, המדינית, החברתית. הדתית. על אלה ממונים האנשים והנשים ההולכים אל הקלפי לבחור להם נציגים שייטיבו לייצג אותם, שאם יגיעו לשלטון - ימלאו בו את שליחותם - ייצוג, ייצוג בשאיפות החברתיות, הכלכליות, הביטחוניות, החותרות לבידול מרבי משיתוף פעולה עם מדינות אחיות, או להפך, הדוגלות בפתיחות בינלאומית ולשילוב מרבי עם מדינות אזוריות או עם קהיליית העמים.

הדמוקרטיה מטילה על משרד החינוך את המשימה המורכבת, והקשה, אך בעלת החשיבות הראשונית, לייצג את הורי הארץ בשאיפות שעל פיהן הם מבקשים לחנך את ילדיהם ולהכין אותם לעתיד. היא איננה מצפה ששר או מי מטעמו - בלשון עורכי הדיינים - יחליטו בעבור ההורה מה דמות הם מבקשים לעצב בנער או בנערה על-פי משאת נפש השלטון, ואלו ערכי יסוד הם מבקשים להעמיד בראש סולם הערכים כדי לתת ביטוי לתפישתם הם את הפרופיל של אזרח המחר במדינה שהפקידה בידם את הממשל. בתיבת הקלפי מונחים לא רק שמותיהם של קנדידטים משובבי לב למשרת שר חינוך, כריזמטיים, פילוסופים, אידיאולוגים, ראשי אקדמיות, או ישיבות, או כהנה, המציעים עצמם כרועי רוח הדור הצעיר. לא רק תולדות החיים של עסקני מפלגות הנראים כפורשי רשת דייגי מנדטים סקטוריאליים אמינה שדבר אין להם דווקא עם החינוך, אלא - גם אם בחינת לא יותר מחזון - תכנים של חינוך, תפישת עולם ערכית, הבנה למעמדו של האדם בחברה מתחדשת טכנולוגית ללא הרף וברוכת מסורות מיני קדם. מי שייבחר, בדמוקרטיה, ייקרא לייצג את ההורה ולסייע בידו להוליך דור על-פי מצפן. בדמוקרטיה.

משטר בו ייבחר השר כדי להוביל את הדור כאילו צעירי הארץ הם קדטים באוניית האימונים של השלטון, הדמוקרטי על-פי הגדרתו, פטריוטי, יהיה אולי מצביא מצליח, אבל לא נציגו של האזרח על-פי המנדט שהעניק לו האזרח. מעניין, אולי אפילו משונה הוא, כי "מנדט" בלשון הארץ עכשיו, הוא שם עצם לנבחר. למפלגה יש כך וכך 'מנדטים', קרי נבחרים. במקור, "מנדט" הוא הטלת משימה על אדם לפעול בתיאום עם רצונותיו של מי שיש לו סמכות למנות לו שליח. על-פי החלטת חבר העמים, בעל הסמכות בשעתו, הוטלה משימת ניהולה של פלשתינה על האימפריה הבריטית. ב-15 במאי 1948 תם המנדט, פג תוקפה של השליחות. לדוגמא. בדמוקרטיה הבוחר הוא בעל הסמכות להטיל שליחות על הנבחר. ברוח המנדט, על הנבחר לייצג את הבוחר, את רצון האזרח, ומתוקף ערך הנאמנות של שליח לשולחו, קרי לענייננו ערך הנאמנות של חבר כנסת שקיבל מנדט לבוחר שהעניק לו מנדט, עליו לייצג אותו, לא למשול בו.

שר החינוך - דמות פיקטיבית ברשימה זו - נמצא בקלפי המטפורית כדגם מדומיין עד מאה ועשרים, או כמשל לכלל החברים בגוף הפרלמנטרי בידו הפקיד הציבור את חובת הנאמנות לשליחות, קרי לייצוג. אבל אין ייצוג. לא רק שהתרבות הפרלמנטרית בה בחרה ישראל עם היוסדה על פיה בוחרים מפלגות המציגות רשימת נציגי אזרחים, שבחרו המפלגות, על-פי נוהל שחוקקו המפלגות. האזרח, איננו שותף בבחירת נציגו. המפלגה כבר עשתה את המלאכה. היא מחלקת את ה'מנדטים' כראות עיניה, עובר לעשייה על-פי שיקוליה. היא מציבה את הבוחר שלה על אחת משלבי סולם הקדימויות על-פי מדדים פנימיים, או על-פי הערכת מידת האטרקטיביות האלקטורלית, או על-פי משחק כוחות שרק עסקני צמרת יודעים לפענח את חוקיו. חבר הכנסת, ברשימה, שייבחר, הוא בעל מנדט שהוא לא יכול היה לקבלו, כי לא היה בקיים מי שהיה מוסמך להטיל אותו עליו. חובת הנאמנות למי ששלח אותו עוברת מן הבוחר למפלגה או לגוף סמכותי מן הגופים המנהלים אותה, או לראש הרשימה שהוא גם ראש המפלגה, ואילו הנאמנות לאזרח הבוחר - היא משאלת לב שלא יכולה להתממש במקרה הטוב, ובדרך כלל אפילו לא זה.

נאמנות מוחלטת

אבל אף אם לא נהיה שיפוטיים כל כך, ונאמר כי נבחרי הציבור מקיימים את מצוות הנאמנות לבוחר דרך המפלגה שלהם, נחטא בעודף סלחנות. אכן מפלגות סוקרות בתכיפות מעוררת חשד כי אינן יודעות אל נכון מה הן רוצות עד שסקר יאמר להם מה לרצות סטטיסטית. הסקר אמור לומר להם מה רוב הציבור רוצה. המפלגה במסע הבחירות משייפת את מסריה על-פי מה שאותו רוב סטטיסטי חסר פנים כביכול רוצה לשמוע. היא אומרת כי בכך היא מייצגת. תוצאות הסקר מאשרות את. תוצאות הבחירות עצמן אף הן, בין אישרו בין הפתיעו בין איכזבו, אבל אין בזה, בתרבות הפוליטית שלנו קיום, כי במקום בו תכלית המפלגה היא למשול, לא לייצג, ואין בארץ הזאת מאז יום קיומה הראשון שום מקבץ בו יש למפלגה אחת רוב מוחלט, 'למשול' - משמעו לחבור מפלגה למפלגה, סיעה לסיעה, על-פי החוקים של האריתמטיקה בהם הנאמנות היחידה היא למספרים, לא לתכנים, לא לפלטפורמות, לא להשקפות עולם, לאלה צל נאמנויות קטועות אחדות ונאמנות מוחלטת רק אחת, לספרה 61! רוב נציגים. לכאורה מפני שהם נבחרי רוב הבוחרים, צריך להיחשב כיציג. האמנם? כמו בכל כזב, הוא מתקיים בזכות שברי שברים של אמת. נשען על מכפלה של אפס המעוות כל תוצאה.

אין אפילו בוחר אחד בשישים ואחד הבוחרים שנציגו יושב בכנסת. זה לא נדרש. הנציגים כולם חבים את המנדט האמורפי שלהם למי שלא היה מוסמך להעניק אותו, למפלגה. היא מיוצגת. האזרח לא. אזרח דתי לאומי, ציוני דתי, עומד בפני התופעה המדהימה של האחודים - לא בציונות הדתית אלא בימין. המפלגות הסירו דף הפניות שלהן אל הציבור הכל חוץ מאשר הימין. האזרח שמבקש להטיל על נציגו חובת ייצוג משאלת לב שולחו על-פי משנת תורה ועבודה, תורה ופיוס מדיני, תורה עם דרך ארץ, תורה ופתיחות למדע כפי שהוא, תורה ומתינות בדין, אינו יכול בכלל לבחור נציג כזה, כי בתרבות הפוליטית הוחלט במטות המפלגות כי דתי לאומי הוא דתי ימני. אין אופציה ריאלית אחרת. לא נורא. ממילא, התרבות הזאת אינה דורשת ברית נאמנות בין הבוחר לנבחר.

גם זאת איננה אלא דוגמה למצב כרוני כולל. תרבות החיבורים מחייבת אדם הדוגל בחופש הדת ובחופש מדת נאמנות להשלים עם העובדה שנציגו כביכול בכנסת חבר עם מפלגתו לרשימה הדורשת את ההפך, נאמר חרדית, ומתוקף הסכמים בהם הוא כמובן לא צד, לא מלכתחילה ולא בדיעבד, עליו להשלים עם העובדה שנציגו מצביע ליטול מן הציבור את חופש הדת או את החופש מדת. הבוחר איננו מיוצג. החרדי יהיה ימין כי החילוני היה לאורתודוקס. זה לא רק על גבול האבסורד הפוליטי. זה גובל באבסורד מוסרי.

לאורכה ולרוחבה של כל החזית הפרלמנטרית מתברר כי המשבר השלטוני בארץ איננו נובע מהיעדר משילות אלא להפך מאימוץ דמוקרטיה בה המשילות היא האידיאל וייצוג האזרח הבוחר, שירות האזרח הבוחר, ספח שנאה לדרוש אותו אבל אי-אפשר נאה לקיימו. במדינה בה יש מחד מבנה על פיו מעניקים 120 מנדטים לנציגי ציבור ואף לא מנדט אחד מוטל על-ידי מי שיש לו סמכות להטיל אותו - האזרח לא המפלגה - יש מצב של משבר אמון כרוני בין המדינה לבין האזרח ההולך וצובר יותר ויותר ייאוש עם כל מערכת בחירות בה ייחשף הנזק הבלתי נמנע למשנה הדמוקרטית בישראל.

שקר רווח הוא כי אין דמוקרטיה מושלמת, כי בכל שיטה יש מקום לשיטיון, כי על כן מוטב לא להעיר ולא לעורר מגמה של שינויים בתרבות הפוליטית הישראלית כי אין לדעת אם מה שיבוא עדיף על מה שייצא. זה מספיק נכון כדי להתקבל כבלתי נכון בתכלית. הפרסה שהפכה את שנת 2019 לשנת בחירותיים, איננה מקרית. היא פועל יוצא ממציאות הפרלמנטרית בה איש אינו מיוצג עוד, בה מדינה הולכת באי רצון מופגן לבחירות מתוך הרגשה כי ייתכן ששום דבר לא ייקבע על ידו, כי הכל כבר דטרמיניסטי, כי השיטה כילתה כבר את מכבדיה. לא לנסות לשנות, אחרי היערכות, בחינה, לימוד הקשרים בין סיבה למסובב, הוא לשנות את הסיכוי לרפואת המכה. לומר כי כבר ניסינו ולא רק שלא הואלנו אלא גם הריעו, אומר כי משום מעשה שלא עלה יפה בולמים מעשה שיכול לעלות יפה, לעת משבר. האלטרנטיבה המצטיירת דומה יוצר מדי לדמוקרטיות הלא ליברליות הצומחות על הגזע האירופי והאמריקני בשנים האחרונות וחונקות אותו מעט מעט. חזות קשה.