"צורם..." צעק רפאל בלנק בחיוך אל חברו העומד לצידו, ואחר החזיר פניו אל הבמה האפופה עשן מואר בכחול ואדום, מכסה את חברי להקת רעש, שהייתה מנגנת בדיסוננס טיפוסי, ממלאה את הנגרייה שהוסבה לאולם הופעות, בחלקה הדרומי של העיר, בשלל תדרים סותרים, מתנגשים, שטכנאי הסאונד הגדול והמזוקן, המתנשא מעל לוח הבקרה המיושן, ניסה בשוויון נפש לאזן ולפשר מעט עבור אוזניו הפצועות של הקהל. שני החברים עמדו בסמוך לעמדת הסאונד המופרדת במחיצת פלסטיק מן הרחבה, ההולכת ומתמלאת באנשים שרובם, למעט כמה מעריצים נלהבים שהיו מריעים בקדמת הרחבה, נדמו כסובלים את מופע החימום רק בקושי, ורק למען המופע המרכזי, מתעלמים מהבמה, עסוקים במשקאותיהם ונרגשים לקראת הבאות. השניים היו שותים ומעשנים, בוחנים את בנות המין השני שנקלעו להופעה יחד איתם, סובלים בשקט את הרעש הרב, ורק עם הזמן הפכה עמידתם חסרת מנוח והם היו סובבים במקומם, נפנים לאחור ומבטם נודד סביב.
"צורם", צעק אהרון גדות לחברו מבעד לניסורן של הגיטרות ולשאגות הזמר, שחנק בידיו את עמוד המיקרופון, ולהלמות התופים חסרת המקצב, והוא מצליח להביע אישור בנגינת קולו. רפאל לגם מן הבירה שבידו והעביר את משקל גופו לימינו ואת מבטו מימין לשמאל, מן הבמה ועד לבר העמוס ביושבים ובמזמינים הנדחפים ומנופפים מעבר לכתפיהם אל שני מוזגים חמורי סבר המתנהלים בתוכו באי רצון, ונפנה אל חברו, מעוות פניו בהגזמה כסובל נורא, ונענה בצחוקו של אהרון. על-אף שהיה זה יום הולדתו ובזכותו היה זכאי ליחס מועדף מחבריו, הוא בכל זאת השתדל לשעשע את אהרון, שהסכים להצטרף אליו להופעה הזו, אפילו שנדמה כי לא באמת רצה. הוא עצמו דווקא היה נכון לסבול למען הזדמנות לשמוע משהו טוב, חדש, והשיר ששמע היום ביציאה מהשוק במרכז הישן היה, ללא ספק, כזה.
עכשיו הפכה הרחבה יותר ויותר דחוסה, תספורת מוהיקן כחולה הזדקרה מעל לראשי האנשים, בחורה יפה שחורת שיער עמדה בקרבתם, לפני עמדת הסאונד, ובתוך העמדה שתה הטכנאי בירה מבקבוק, ורפאל הביט בלוח הבקרה הרחב, שבקצהו הקרוב אליהם, נח במקום בו קבעוֹ הטכנאי ומרכז את השליטה במערכת כולה, זיהה את מתג הווליום האדום ורב הכוח, והוא כמעט במרחק נגיעה ממנו, ולמחשבה לשלוח ידו מעבר למחיצת הפלסטיק של העמדה ולהחליק את המתג האדום עד למטה, נתעטף במעטה דק של דממה וכל ההמולה לא-לו, אך כאשר טכנאי הסאונד פנה לכיוונו, מיד הסב ראשו אל הבמה בהבעה הכי ערנית ומיתממת שהצליח ללבוש, וההמולה שבה להלום. הרעש היה נורא. רפאל היה חסר שקט והצטער על שגרר את אהרון אל ההופעה הזו, ושקל אם כדאי לעזוב עכשיו את מקומם ולצאת החוצה עד למופע המרכזי, אך מראה הכניסה הצפופה לאולם העלה בו חשש לגבי החזרה פנימה ומציאת מקום הגון לראות ממנו את המופע של דוד, והוא הסתכל בחברו, שנראה כעת כמבליג על הטרדה, אך לא בלי מאמץ.
חיוכו נתקשה על לחייו ומבטו היה ערני ובוחן, ורפאל ידע כי התעוררה באהרון טינה והוא עצמו נמלא אשמה, וגלגל הזמן הענק חרק וגנח וסבב רק מעט מעט, לאט-לאט, ורפאל רצה לשחרר ולפרוק את המתח שחש, ולדחוף את זרועות התמך האדירות ולהעניק לגלגל תנופה יתרה, אך כל שהיה מסוגל לעשות הוא לנסות להתאזר בסבלנות, והרעש ניתז והשניים היו לוגמים תכופות מכוסות הבירה שבידיהם, מדליקים סיגריה ועוד סיגריה, סוקרים את הבנות סביבם בתשומת-לב, אך מתוך נימוס ו
כבוד, מחליפים זה עם זה זקיפה של הגבות או משיכה של השפה התחתונה כלפי מטה, לחוות דעתם על מושא המבט המשותף, ורפאל שוב החל מגזים בהבעותיו, מנסה לנער מעליו את ההשפעה המדכאת של הרעש ולהפוך עבור חברו את החוויה הקשה לסוג של בילוי - מתוך ששוב האמין כי המופע של דוד יהיה שווה את ההקרבה, ויעורר בקרבם את ניצוץ אהבתם למוזיקה שכה הניע אותם בנעוריהם, אז בילו שעות ארוכות מדי יום ביחד, מאזינים לאלבומים של להקות שאהבו, רואים הקלטות של הופעות חיות, מנתחים את ההתפתחות של להקה אחת, או את ההשפעות על להקה אחרת, מנצלים כל הזדמנות ללכת להופעה חיה, ומנגנים בעצמם, הוא מתופף על מערכת תופים ישנה במקלט הבניין שלו ואהרון - בפסנתר שעליו ניגן מאז שהיה ילד, וכעת נדמה שחייהם היו חסרים את אותה ההשראה שפעם שאבו מהמוזיקה - ומנסה להתאזר בסבלנות.
התנועה הרבה סביבם נעשתה איטית ומסורבלת והתחלפה בדוחק, ורפאל מצא עצמו באינטימיות מזדמנת עם החולפים, שהתקדמותם נעצרה על ידו. פעם היה זה גבר גבוה ורם, שהתמקם לפניו וחסם את כל שדה הראייה, וריח של בושם מתוק וחזק מדי עולה ממנו, ופעם היו אלה פניה הקרובות של צעירה נאה, שכמעט ונצמדה אליו, כתפה החשופה נוגעת לרגע בחזהו ומציפה אותו חום ומיד נסחפת הלאה בזרם האנשים המפלסים דרך וחוצים את הרחבה ההומה, חלקם בניסיון להתמקם מחדש ולהתקרב לבמה, חלקם בניסיון להשיג משקה או למצוא מכר.
רפאל הרגיש את השפעת הבירה וחשב כי קצב ההפרעה שלו ירד, אך גילה שבהה לרגע ממושך בבחורה בעלת עיניים תכולות ושיער חלק, שנעצרה לפני שני החברים, מגלה להם פניה, ולדאבונו הייתה זו בהייה מהסוג המביש, שאחריה לעולם לא יעז להתקרב לזו שבהה בה, והוא הסיר ממנה עיניו, והיא, מנצנצת, מוקפת זהרורים, החלה לזוז ומבטו שב לעקוב אחריה בלי שהיה יכול להתנגד, עד שהלכה ונעלמה מבעד לאנשים, מותירה אחריה שובל מתוק של געגוע וכמיהה, והוא באכזבתו ביקש להתנגד לאינסטינקט החיזור הער תמיד, ולא לעקוב במבטו אחר אף אחת נוספת לעולם, אך ורק את מי שתפנה אליו בדברים יכבד במבטו ולא יכלה עוד את עיניו לחינם, ואף שכעבור רגע דחה וביטל את הרעיון בבוז, בכל זאת היה מתפתה להעמיד את עצמו בניסיון ולא להביט עוד בבנות סביב, והוא התלבט בכך, עד שהעירו אהרון מהרהוריו ורמז לו לרוקן את הבירה שנותרה בכוסו והחווה ברכה לפני הלגימה, ואחר נטל את הכוס הריקה מידו של רפאל ונפנה ללכת אל הבר, לא לפני שצעק על אוזנו כי הלוואי ועד שיחזור יסתיים כבר המופע הארור.
עומד לבדו בתוך הקהל הדחוס, נותר רפאל חסר את כסותו וחסותו של חבר או מכר השותף לחוויה שהוא עצמו היה עובר, וכעת התבייש להסתכל באנשים סביבו ונמנע מכך, ומתוך חוסר מנוחה היה בוחן את עצמו, את גובה מכנסיו על מותניו ואת האופן בו היו שולי המכנסיים מונחים על נעליו, והוא הרגיש כי גבותיו מכווצות וריפה אותן, והעביר ידו בשערו הכהה, ותלה את מבטו לפנים בבמה בהבעה של התעלמות וניתוק מסביבתו, מחכה לחברו שישוב ויחזירו למצב של תשומת-לב וקשב, וביקש לא להסיר את מבטו מן הבמה עד אז. הנגנים היו מתאמצים, הסיום התקרב ועדת המעריצים הזעומה בקדמת הרחבה הקימה שאון מכובד בפני עצמה, והרעש המתמשך של הצרימות והחריקות, הנישאות על גבי חבטות התופים וקרקוש המצילות, הפך בלתי ניתן להתעלמות, מקפיא כל תנועה ותזוזה ברחבה, מלבד אלו של טכנאי הסאונד, שהדליק סיגריה והסתובב במקומו.
לפני שגווע הרעש ומת, התהדר באיזו חגיגיות, קולות הניסור והצווחות שקעו, ורק פעימותיו של תוף הבס נשמעו, בקצב אחיד ולא מהיר, יוצרות מקצב מסודר, לראשונה באותו ערב לא ערב, וברפאל הבזיקה תחושת שארית. עלה בו זיכרון מטושטש, שפעפע להכרתו והפך יותר ממוקד ומדויק, ופעימות עמוקות של תופים עלו מסביבו, והוא מוקף בהמון אדם שמח וחגיגי, במישור מדברי רחב ידיים, ודעתו צלולה כשמיים בהירים. חברי הלהקה חדלו לנגן, שומטים ראשם על חזם כמותשים ובאולם נדם הרעש סוף-סוף, וקולות מחיאות כפיים נשמעו רק מלפנים, מהאזור של המעריצים, והמרעישים ירדו מהבמה. רפאל לא הזיז את מבטו. הוא עוד יכול היה להרגיש את פעימותיהם של התופים מרטטות בחלל החזה שלו, כמו שהרגיש באותו הבוקר, כשהנוף של המישור העצום והתל הגבוה המתנשא במרכזו התחלף בתמונת חדר השינה שלו והוא הזדקף והתיישב במיטתו.
צלילות הדעת שניטעה בו הייתה בוהקת ומסנוורת, והותירה אותו קפוא בישיבתו על המיטה משך רגע ארוך, שבו לא חשב דבר, עד שדעתו שקעה ונעכרה, והוכתמה ברבבות פרטים ומילים שדחקו אותו החוצה ממיטתו. רפאל הסתכל בבמה, עליה עבדו הטכנאים, וחשב שהוא מרגיש את אהרון מתקרב מאחוריו וכמעט נפנה לאחור להביט, אך התאפק כדי שלא להסיר את עיניו מהבמה, עד שאהרון יגיע ממש בחזרה אל צידו, והוא נדרש להתאמץ ולעמוד בלחץ שהרגיש על ארובות עיניו, והכוח החזק המושך את אישוניו לצדדים. הקהל סביב היה נמרץ וערני, החיץ בינם לבין המופע של דוד התפוגג ונעלם ונוכחותו של הזמר, הכותב והמלחין הייתה מורגשת באוויר, נוסכת בכולם התרגשות, אפילו בטכנאי הסאונד, שסימן לטכנאי הבמה אילו מיקרופונים לבדוק ולכוון בעזרת לוח הבקרה, ניכרה איזו רצינות, כאילו כעת חשובה לו התוצאה של עבודתו, ורפאל גילה שהוא שר בליבו שוב ושוב את השורה שזכר מהשיר ששמע אחר-הצהריים בדרך הביתה מהעבודה, השורה האחרונה של הפזמון, "עד אור הבוקר חיכיתי כך".
הוא יצא מהעבודה מוקדם מהרגיל, לאחר שהתלבט אם לבקש את אישורו של אוסקר או לא, ולבסוף יצא מבלי לומר שלום לאיש. ואף על-פי שבדרך כלל היה נוסע הביתה ברכבל, לפני שנכנס לתחנה הצפופה החליט ללכת ברגל, שכן, סבלנותו הייתה קצרה והוא העדיף להישאר בתנועה, מתקדם במעלה הרחוב שהיה עמוס וצפוף, טור ארוך של מכוניות מזדחל לאורכו, משתדל להתקדם בזריזות, עוקף מי שהילוכו איטי מדי, מתכנן צעדיו כדי לא להתעכב ולו לרגע קל, מחיש צעדיו כדי להקדים אחרים, כשראה לפנים מכשול שהצר את הדרך, וכשעמד לחכות לאור הירוק ברמזור, סקר את ההודעות שקיבל במסך התצוגה - סוכן שיווק של מוצרי מדיה של סטון ותמונה ערוכה ששלח לו שאול, ובה נראה רפאל מגיח החוצה מתוך עוגת קומות מקציפה, במרכז מעגל של חבורת חשפניות עליזות ומריעות, ולתמונה הוסיף את השאלה מה התוכניות לאותו הלילה, ורפאל חייך והחל להשיב, אך התקשה להתנסח, תשובתו דמתה יבשושית ועייפה, עד שהתחלף הרמזור, אז ויתר והמשיך בדרכו, אור היום הולך ודועך, וגם הוא כבה, וחושב כי טוב יעשה אם יוותר על החגיגה וישכב לישון מוקדם, והתמונה הערוכה הפכה כואבת בגיחוכה.
מתקרב אל השוק המרכזי, המתפרס על פני שלושה רחובות, חישב רפאל אם לעקוף את השוק או לחצותו, אומד את ההפרש במרחק לעומת ההפרש בקצב ההתקדמות, את הרמזורים ברחוב ואת הצפיפות בשוק, וכשהגיע לצומת ראה שהרמזור המוביל אל השוק מואר ירוק וזה שאל הרחוב העוקף מואר אדום, ונכנס אל השוק, ברחוב הראשי מבין שלושת רחובותיו, ואווירת סוף היום הייתה לוחצת את הרוכלים הניצבים מאחורי דוכניהם העמוסים בסחורות, והם הלחיצו בקריאותיהם את הקונים שהעמיסו עגלותיהם המתמלאות והזדרזו הלאה בלחצם, ורפאל לא השגיח בסחורות והתרכז בדרכו, מבקש לא לעצור, שולח מבטו לפנים כדי לסמן את נתיב התקדמותו, והילוכו מעט כבד, כרוצה להידמות לסלע המתגלגל וכובש דרכו, ונגינת קולותיהם של הרוכלים קבועה, והקונים כולם לבשו פנים זהות, ערניות ומעשיות, וכך היו גם פניו של רפאל, שפתיו הדקות מהודקות מעט, עיניו הבהירות פקוחות ומבחינות הרחק לפנים באישה שעמדה בניצב לדוכן ירקות, חוסמת בעגלתה את המעבר, ורפאל ריכז את מבטו בעיניה, מנסה לאלץ אותה להסתכל אליו, אך היא לא השגיחה בו גם כשהתקרב, וגם כשקרא לעברה "סליחה", נדמה היה לרפאל כי חלפה שעה תמימה עד שמשכה את עגלתה, בלי להפנות את ראשה, ורפאל התכעס על אותה אישה ועל כל שכמותה, והמשיך בדרכו באותה השיטה, אך ביתר תוקפנות, מצטער שבחר ללכת בדרך הזו ולא העוקפת, וחשב כי פעם אחת ינסה למדוד בשעון עצר את כל הזמן המבוזבז המצטבר מאירועים מסוג זה ביום אחד שלם, ואחר ניסה להעריך את תוצאות המדידה, וצלצול של שיחה נכנסת מדניאל בקע ממסך התצוגה, אך רפאל הביט בצג המהבהב הרוטט ואחר החזירו לכיס מכנסיו הימני האחורי.
שני נוודים ישבו בניחותא על שמיכה וגבם שעון על קיר של בית מוזנח ונטוש, כלב רזה שוכב לידם על השמיכה, שותים בירה ומעשנים, ולפניהם מונחים שלושה לוחות קרטון, מקופלים כשלט, ובשיפולי כל לוח-שלט קובצו כמה מטבעות, על אחד כתוב בֶּלְוְויוּ, על אחר סטון ועל האחרון מומבאי בע"מ, והם מעודדים את העוברים לתרום נדבתם לערמה לפי בחירתם, צוחקים צחוק לא גס אך משוחרר, ואחד מהם קרא לרפאל בעברו מולם, שאלו לבחירתו, ורפאל חייך במבוכה והאט הליכתו והביט בנווד כאילו היה חולה סופני, אך כשפגש את עיני החולה, דימה לגלות שזה דווקא שמח בחלקו, ובשמחתו היה מבלבל את מנחמו. ורפאל ביקש להמשיך הלאה בדרכו, ראשו עדיין מופנה אל הנווד, וכמעט נתקל במישהו, אך הנווד המחויך העירו לשים לב, פניו לבשו ארשת מתריעה והוא החווה בראשו הלאה מכיוון התקדמותו של רפאל, שהספיק להיעצר ונפנה להסתכל בפני זה שכמעט ונתקל בו ומיהר להתנצל, ואחר הפך שוב פניו אל הנווד וחייך אליו במבוכה, וזה קרא אחריו שבשבילו ישים שלט של החופשיים וצחק עם חברו את צחוקו המשוחרר. רפאל מצא את דרכו החוצה מן השוק, תוהה אודות הנוודים, איפה הם מבלים את הלילה, ואיפה המשפחות שלהם, ובכיכר, ביציאה מהשוק, ראה את הזמר המופיע עם גיטרה, כובע ובו מספר מטבעות מונח על הארץ לפניו, ושירתו תפסה את אוזנו, והמוכרת ותכשיטיה תפסו את מבטו, והוא עצר והקשיב לשיר.
עד שהתקרב אל הזמר פספס כבר את תחילת השיר, וגם אז לא התרכז בו עדיין, בשל חוסר הנוחות שעלה בו מעצירה שכזו על-יד זמר ברחוב. הוא בכלל התכוון להמשיך הלאה בדרכו, ונעצר במקומו בקרב הקהל המצומצם רק כשראה את מוכרת התכשיטים העומדת מאחורי סחורתה, כמה מטרים לצידו של הזמר, עור פניה חלק, שפתיה מלאות ושׂערה אסוף לכדור הצמוד לקודקוד ראשה, מגלה צוואר ענוג, ושתי קווצות שיער משני צידי מצחה מרפרפות על לחייה, והיא מחזיקה צמיד חום עשוי עור ומסתכלת בזמר בעיניים מאירות, ורפאל התמקם כך שלא הפריע לאחרים, העביר את מרכז הכובד לימינו, תחב את ידיו בכיסים הקדמיים של מכנסיו ונפנה לצפות בזמר, שתחילה חשב כי הוא חופשי, אולם כאילו כדי לא להתאכזב מאוחר יותר מן האמת, סיכם כי קרוב לוודאי משתייך לחברה הציבורית, והשיר היה לטעמו, בלדת רוק מלודית ופשוטה יחסית. הבית היה במבנה של שאלות ותשובות, והזמר הפתיע את רפאל באיכויותיו, וכשהגיע לפזמון, הרשים אותו בנגינתו ובשירתו, שירה שהייתה בה עוצמה רבה, מרוסנת ומאופקת, אך בכל זאת כובשת ובלתי מתפשרת, ורפאל התמסר לשיר בקלות, והשיר עלה וגדל, וללא ספק, השפיע על שומעיו השפעה כלשהי, אשר הצטרפה לאותו מטען רגשי שכל שומע נשא עימו ויצרה דבר-מה חדש בקרבו.
