התאבדותו של
ג'פרי אפשטיין הובילה לפרק חדש בסדרה "בחר את המציאות שלך" של עידן הפוסט-אמת – כותב צ'רלי ורזל בניו-יורק טיימס. בתוך דקות מפרסום הידיעה על ההתאבדות, צצו תיאוריות קונספירציה מצידם של תומכי
דונלד טראמפ, אנשי פוקס ניוז והמתחכמים של טוויטר: משפחת קלינטון אשמה, הכריזו. לשם האיזון, צצו תיאוריות נגדיות: טראמפ קשור למותו של מי שהיה ידידו בשנות ה-90.
הקרב הזה הוא עדות קודרת למערכת המידע המורעלת-קשות שלנו – טוען ורזל. המערכת הזאת בנויה על מהירות ומתגמלת את מי שמבעיר את יצריהם של השחקנים האיומים ביותר. אין לה שום קשר עם העובדות והיא מחדירה תיאוריות מופרעות לליבת השיח. ועם כל מחזור חדשות, המערכת הזאת הופכת להיות יעילה יותר ומוקצנת יותר; הרעל מתפשט.
מותו של אפשטיין הוא הסיוט של הפוסט-אמת. הפרשה הזאת כוללת כמעט את כל המרכיבים הנחוצים לתיאוריות קונספירציה: פדופיליה, מנהיגים פוליטיים רבי עוצמה, טיסות פרטיות עלומות, מיליארדרים שמקורות עושרם לוטים בערפל. כפרשת שחיתות היא נטועה עמוק בתרבות האמריקנית הנוכחית. היא מעניקה תחמושת לכל הצדדים, עד כדי כך שחוקר תקשורת מתאר אותה כ"אליפות העולם בדיסאינפורמציה".
בליבו של הפיאסקו ניצב טוויטר, ההופך למגנט בזמן אירועים מרכזיים, עם דיווחים על השנייה – אך ללא בדיקה וללא אימות. הפער הזה מתמלא בהשערות, שמועות ותיאוריות קונספירציה. אחרי התאבדותו של אפשטיין, האלגוריתם של טוויטר גרם לכך שהתיאוריות המופרעות ביותר יזכו לצפיות הרבות ביותר. זה כנראה מה שגרם לטראמפ להעביר ציוץ בו נטען שמשפחת קלינטון קשורה למותו של אפשטיין; הציוץ הזה הפך את "קלינטונים" למגמה השלישית הנפוצה ביותר בטוויטר בארה"ב.
בשבת אחרי הצהריים, כ-12 שעות אחרי גילוי גופתו של אפשטיין, ציין חוקר התעמולה רנה די'רסטה, כי היחסים הקרובים בין התקשורת לבין טוויטר העניקו תמריץ לתועמלנים ופעילים פוליטיים לנפח בצורה מלאכותית את הסולמיות המתאימות להם. התוצאה הייתה, שעיתונאים החלו לדווח על התרחבות ההשמצה נגד הקלינטונים – וכך הפכו אותה לסיפור חדשותי והעצימו אותה עוד יותר.
שמן על המדורה מוסיפה העובדה שהשיח הציבורי בארה"ב מתנהל כיום בפלטפורמות הנשלטות בידי אלגוריתמים אטומים, כך שכל אחד יכול לטעון כאוות נפשו לגבי המתרחש בטוויטר. אנשי טוויטר המתנגדים לטראמפ האשימו "בוטים" רוסים בהפצת תיאוריית קלינטון, בעוד תומכיו של הנשיא טענו, שטוויטר מדכאת ומצנזרת את הסולמיות המתייחסות לקלינטונים.
ורזל אומר, כי ברור שמערכת העברת המידע בארה"ב לא מתאימה לזמן הנוכחי – במיוחד כאשר הסיפורים המרכזיים כוללים שחיתות ופלילים (אפשטיין, הפרשה הרוסית, מעשי הטבח). הפלטפורמות עצמן הן צלחות פיטרי לתיאוריות קונספירציה תמהוניות ואפילו מסוכנות. המצב הזה כה מדאיג, עד שמשרד ה-FBI בשיקגו הצביע לאחרונה על תיאוריות הקונספירציה כסכנה של טרור פנימי. והתקשורת, למרות כל מאמציה, הופכת במידה רבה למגבר של האשמות חסרות בסיס – גם כאשר היא בעצם מנסה לחסל אותן.
האירועים סביב מותו של אפשטיין הם למעשה תופעה ידועה היטב: מי שלא ניתן להסביר בקלות, נענה בכזבים נוחים. הקולות הגרועים ביותר מתוגמלים על כך שהם נעשים עוד יותר צעקניים. בכל סיבוב נבנים הזעם והבוז לקראת הסיבוב הבא. כל צד מרגיש, בעת ובעונה אחת, שהוא גם הקורבן וגם המנצח. והרעל מתפשט עוד ועוד.