לצערי הרב,
דן מרגלית בטורו "שטיין, העונש שלנו", טועה טעות יסודית, וחבל מאוד. אם שטיין כשופט עליון הוא עונש או לא, אני מותיר לאחרים לקבוע. באשר לפסיקתו בנושא מימון תוכניות ייחודיות על-ידי הורים בבתי הספר השונים, לא חרג השופט שטיין מערך השוויון בחינוך. אסביר בהמשך.
כבר בתחילת טורו, קובע מרגלית: "שלושה שופטי בג"ץ החליטו כי המצויינות קודמת לשוויון. מותר להורים עשירים ללמד בבית הספר את ילדיהם, רק את ילדיהם, בכספם". ולא היא: בכל בתי הספר במדינת ישראל הורים מממנים תוכניות לימוד שהן מחוץ לתוכנית הלימודים שמשרד החינוך מחייב את כולם. הורים אינם מלמדים מה שהם רוצים. ההפך הוא הנכון. נכון, מעבר לקצובה של שעות לימוד בכל מקצועות הליבה שהן דלות, מתוקצבות במעט כסף, הורים יכולים, על-פי חוק, לממן תוכניות חוץ-קוריקולריות מכספם. האם זה פוגע בערך השוויון? מרגלית יאמר שכן. גם רבים. אני טוען שלא כצעקתה.
כדי שילדי ישראל יקבלו את המגיע להם, ממשלות ישראל חייבות לתקצב את המערכת בהתאם לדרישות הבינלאומיות. לא בכדי ישראל נמצאת במקום נמוך מאוד במדדי ה-
OECD. זו הבעיה העיקרית. מכאן נשאלת השאלה, האם יכול להתקיים שוויון מוחלט? לא ולא. מדינת ישראל קבעה בחוק שאזרחי ישראל חייבים להיות מבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי. מצוין. האם זה מספיק? מרגלית יודע את התשובה וגם אזרחי ישראל. ומה אותו חוק שוויוני כביכול קובע גם? שכל אדם רשאי לבטח את עצמו בביטוחי בריאות נוספים, הכל לפי יכולתם הכלכלית. האם ביטוחי הבריאות הנוספים של העשירים משתווים לאלה של העניים? התשובה ברורה. האם מערכת הבריאות בפריפריה משווה למערכת הבריאות במרכז? ודאי שלא. זו המציאות וחבל להילחם בה.
מערכת חינוך רקובה
בישראל אין בתי ספר פרטיים במתכונת המוכרת בחו"ל. אין. ישנם כמה בתי ספר שהצליחו בתחבולות פוליטיות, לא להיצמד ממש לקווים המנחים של משרד החינוך. כדי ללמוד בבתי ספר אלה ההורים משלמים הון. אין המדובר בתוכניות ייחודיות אלא תוכניות משרד החינוך. האם עובדה זו אמורה לפגוע בהישגי התלמידים המוחלשים? לא ולא. מדינת ישראל מתקצבת את בתי הספר בצורה עקומה, בזבזנית ובלתי יעילה. התוצאות מונחות בפנינו. אז ההורים המבוססים אינם מוכנים להשלים עם עובדה זו ומתגייסים לטובת ילדיהם. מה רע בכך?
ברור שחלוקה עדתית בין אלה היכולים ללמוד או לממן לבין אלה שאינם יכולים, היא חלוקה מטופשת. אקבע כאן: כל תלמיד הרוצה ללמוד ולסיים את לימודיו בצורה טובה ואפילו מצוינת, יכול לעשות זאת בתנאי שיכולותיו, רצונותיו, מאווייו, מאפשרים לו.
לסיום, אטען שהלוואי ונושא המימון הפרטי של תוכניות ייחודיות הייתה הבעיה המרכזית של מערכת החינוך. הלוואי. מערכת החינוך רקובה, מיושנת, בלתי יעילה בעליל, חסרת משאבים, והפנייתם של אלה הקיימים היא בלתי הגיונית וסבירה. הפוליטיזציה של מערכת החינוך בצורה שאין כדוגמתה בעולם המפותח, גרמה לקריסתה של מערכת החינוך. שתי דוגמאות: "הרפורמה בחינוך" משנת 68' שזלמן ארן קידם ו"בגרות לכל". אלה היו המהלכים העיקריים בחיסול מערכת החינוך. בטוחני שמר מרגלית יודע היטב במה המדובר.
אינני בטוח שדן מרגלית יקרא את הטור הזה וגם הטור שאת קישורו אני מצ"ב העוסק במחלות הקשות של מערכת החינוך. אחזור פעם נוספת ואומר: הלוואי שנושא השוויון במערכת החינוך כפי שדן מרגלית מפרש אותו הייתה הבעיה העיקרית של מערכת החינוך.
