היחסים בין הצייצנים לבין הדמוקרטיה הם פרוורטיים. ביער כמו ביער. על כל ענף חונה בעל-כנף ומצייץ כאוות נפשו וכדי שיישמע, הוא יורה לתוך החלל ציוצים שאסור להם להישמע גם ביער, ומיד קמות עליו להקות של צייצנים מזועזעים, ומשיבים פיצוץ תחת כל ציוץ, וצווחה על כל אבחה, ומפטירים כנגד המצייצים המקרקרים קינות על גסיסת הדמוקרטיה, "אידיוטים, ומה זה דמוקרטיה אם לא הרשות לצעוק מה שעולה על דעתך אפילו אם מה שעולה על דעתך הוא שהדמוקרטיה היא אפס משילות וכשל מנהיגות, ודין עץ שתול להיעקר ודין עץ עקור להישתל כמו שדין הדמוקרטיה לחדול כדי להוכיח כי היא חיה ובועטת". כך בערך, אפילו בדיוק....
הייתה אי-פעם, גם בעבר הלא כל כך רחוק, תקופה רומנטית שהצטיינה במיני ניירות כתיבה מבושמים - לך ותבשם היום את הקורספונדנציה האינטימית שלך במיילים - ונהגו לקשט את הגיליונות הוורדרדים או הכחלחלים בפרחים ובציפורי שיר. משוררים העידו על עצמם כי הם כותבים שירה כמותם כמו הציפורים מפני שגם הם לא באו לעולם אלא כדי למלא את ייעודם בשיר. איגרות אהבה נפתחו לא אחת בתיבה "יונתי חמדתי", משוררים התגעגעו ב'שלום רב שובך ציפורה נחמדת' אל "קולך כי ערב מה נפשי כלתה...",ובסיפורי עם לא חששו לתת את התינוקות הנולדים במקורן של חסידות, ועורבים האכילו נרדפים על צוואר לחם בנקיקי סלע, ונביאים ובראשם אדון כל הנביאים אמרו "ואשא אתכם על-כנפי נשרים" לשון גאולה משעבוד ועבדות.
מימי המבול בהם הביאה יונה עלה טרף בפיה מהר המוריה ועד סמוך לימינו, ציפורים גדולות וקטנו, ססגוניות ולבנות ושחורות, ציפורי צוף וציפורי ציד, היו חלק מעולם דימויים של
הבריות ולבד מכמה מופרעים שראו בכל מה שמעופף איום קודר ובשורות קברנים, נכנסו העופות על ציוציהן הנהדרים לתוך ספרי האגדות ליפות חייהם של הפעוטות ושל מספרי הסיפורים לפעוטות. ציוצים היו חדווה. ציוצים היו הרמוניה של הטבע. עוף השמים נשא את הקול הערב של היצירה שיצר בורא עולם כדי להנאות בהם לב כל אדם.
בשם הדמוקרטיה
לא עוד. ציוץ הפך לקיצור דרך של קללה ארוכה. לחץ שנון בין העיניים. לאמנות קרב ללא מגע. למטח של חצץ לתוך פרצוף כל יריב, לריסוס צבעי צהוב בוטה או צואה על כל קירות כל ממסד, והכל בשם הדמוקרטיה, המקדשת את חופש הדיבור גם אם הוא מלוכלך, את
חופש המידע גם אם הוא 'פייק', את
חופש העיסוק גם אם הוא דיבה, את חופש התנועה גם אם תכליתו היא להוריד את השני אל התעלה משמאל לשול הדרך, או לימינו.
ראשי עם מנהלים את העולם בציוצים. אישית. באישון לילה. בצהרי יום. בהתקף של צרבת. בגלישה לתוך התפארות בלתי מבוקרת. הדמוקרטיה דורשת שקיפות. הציוץ מספק אותה בלי הרף בהבזקי מילים טעונות יצריות שאינה מתביישת עוד לא להתאפק. והדמוקרטיה שזועקת 'די! לא לזאת התכוונתי', חוטפת צרור ציוצים המזכירים לה כי מוטב שהיא תלמד מה היא דמוקרטיה בטרם תצא לקונן שמחישים את קיצה. ומה תעשה כדי לשרוד? תצייץ. בעולם של עורבא פרח, ברח אל מבריחיך!
נורא. אבל לא פחות נורא מן הצייצנים הם הצייתנים. השותקים. האילמים. המחכים ברעש שעושים כל הצייצנים הקולניים והמטריפים את הדעת, לרגע בו יוכלו לפתוח את הפה ולומר משהו בלי לפחד שאיזה ציוץ מלכותי יבצע בהם סיכול ממוקד. הם דמוקרטים. הם לא רוצים להצטרף אל אויביה ומהרסיה, ולא רוצים להיחלץ ולהציל אותה מהם, כי הם משוכנעים כי הדמוקרטיה יודעת טוב יותר מכל אחר לשמור על האופציות שלה, בתנאי שלא מושכים אותה לתוך קרבות בלימה או תקיפה.
מצייתים. למי? למה? לאופציה! כשהיא תיפתח, הם כאן. אם תגווע עד אז, ידם לא הייתה במעל. אם תתאושש, הם גיבוריה. הם חיים את התקווה, כמו שקוביוסטוס חי את זכייתו בלוטו. עם הבדל אחד. הקוביוסטוס משקיע.
קשה. היחסים בין המצייצים לבין הדמוקרטיה הם פרוורטיים. ובין הצייתנים לבין הדמוקרטיה מה הם?...
