חקירות, חברים, חקירות. זה לא יכול להימשך כך. האכיפה הבררנית חוגגת ובפרקליטות המדינה ממשיכים בשלהם. כאילו שאין דין ואין דיין. החיצים מופנים רק לעבר מחנה אחד. המטרות מוצבות באורח מאוד מיוחד. חקירות נפתחות ללא כל פיקוח ציבורי. הכרעות מתקבלות, בניגוד למה שמקובל בעולם, בחדרים סגורים. אור השמש לא חודר לשם. פוליטיקאים נרדפים, לטעמי, על-רקע פוליטי - ואיש לא יכול לשכנע אותי שזה לא כך. הדברים קורים כל העת - ומשהו חייב להשתנות. מן היסוד - ועד לטפחות.
מראית פני הצדק סופגת, שוב ושוב, מכות אנושות. לא רק בגלל האופן שבו נפתחות החקירות או בדרך החטטנית שבה הן מתנהלות במשך שנים, אלא באופן שבו הן מסתיימות. יכולתי להביא בעניין זה הרבה דוגמאות, אבל אני אסתפק רק באחת. "תיק המעונות" נפתח בקול תרועה רמה. לכל מתבונן מן הצד היה ברור שמי שפתח בחקירה בעניין זה לא חשב על חקר האמת או על ביעור נגע השחיתות במערכות השלטון. הכל היה פוליטי. ערוצי הטלוויזיה חגגו ערב-ערב. הדלפות זדוניות פרצו החוצה ללא כל מעצור. רכילות מרושעת דלפה ללא כל התערבות של הרשויות הממונות על אכיפת החוק. מעולם לא נפתחה חקירה מן הסוג הזה מאז קום המדינה.
ואז, יום אחד, הכל הסתיים בקול נפיחה דקה. השופט כפה פשרה. אף שגם הוא ידע שההליך, אם הוא יימשך עד תומו, לא יסתיים באופן שבו רצתה הפרקליטות המדינה. ואני לגמרי בטוח שאם ל
שרה נתניהו היו עמודים כוחות הנפש להמשיך במהלך המשפטי ההזוי הזה התיק היה מסתיים בזיכוי מוחלט. אבל למי יש כוח להתמודד מול מפלצת רב-ראשית שאיננה מוגבלת. לא במשאבים כספיים ולא מכוח הריסון שמקובל בכל מדינה מתוקנת.
אבל מה שעוד הרבה יותר מדאיג, לטעמי, הם הליכי השימוע שמתקיימים בתום "החקירה". הם נראים כמו פארסה אחת גדולה. תחילה מרחיבים באורח מלאכותי את כתב החשדות. ואחר-כך מציגים את צמצומו כהוכחה לכך שהשימוע התקיים בלב פתוח ובנפש חפצה. ואין דבר רחוק מזה. קודם כל, בגלל שמי שמקיים את השימוע הם אותם אנשים שפתחו בחקירה - ואחר-כך ליוו אותה עד להבשלתה, כביכול, לכדי כתב אישום.
וגם, ברור שמי שמבקש ליצור אווירה של שחיתות מסביב לשלטון הנבחר, ממילא מצפה לכך שמי שמקיים את השימוע גם יחזור עם ההמלצות המצופות ממנו. הכל טובלים ושרץ בידם. אם, לדוגמה, פרקליט המדינה,
שי ניצן, מי שהיה אחראי, אישית, לרבות מן העוולות שנחתו על אלפי אנשים בתקופת הגירוש מגוש-קטיף ומצפון השומרון, בהיותו אז ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים, מבקש להגיע לתוצאה מסוימת, אין פרקליט שימנע זאת ממנו. בעיקר, אם בסופו של "השימוע" ממתין למי שקיים אותו הפרס הנכסף: קידום משמעותי בסולם הדרגות.
וזאת עוד מכשלה שיש להסיר אותה. "המכרזים התפורים" מאפשרים לראשי המערכת לשמר את כוחם - ולהבטיח המשכיות. זה קורה הרבה במשטרים אפלים - וזה קורה אצלנו מזה שנים רבות. רק מי שמוכן "להתיישר" מתקדם. ממש כמו בוועדה לבחירת שופטים. או שמא יש לומר: למינוי שופטים. במשך שנים, זה מה שקרה שם. שלושת שופטי בית המשפט העליון, החברים בוועדה, דאגו להבטיח שרק מי שהם רוצים בו יתמנה.
אהרן ברק ישב בראש הוועדה במשך עשור לפחות - וכך עלה בידו ליצור בית משפט בדמותו. כל מי שחלק עליו, או סבר שהאקטיביזם השיפוטי שהוא הנהיג פסול, נדחה "כמועמד עם אג'נדה". דמויות מופת כמו פרופ'
רות גביזון או פרופ'
נילי כהן לא יכלו לעבור את המשוכה שאותה הציב בפניהן נשיא בית המשפט העליון.
רבים ראו את מה שקורה - ושתקו. משפטנים בכירים העלו תהיות, פה ושם, אבל קולם לא ממש נשמע. זאת, משום שחלקים גדולים בחברה הישראלית ראו בבית המשפט העליון ובמוסדות משפטיים אחרים את מפלטם האחרון. הבחירות לא האירו להם פנים - וזה היה המקום שאיפשר להם את המשך שליטתם בסדר היום הפוליטי.
עכשיו הגיעה העת לשינוי המצב. ראשי המערכת פשוט הלכו כמה צעדים רחוק מדי. החקירות שנפתחו נגד ראש הממשלה, שהפכו מהר מאוד למעין מסע ציד הוכיחו לכל שהמטרה היא הפלת השלטון הנבחר באמצעים לא-דמוקרטיים. אסור שזה יקרה. אין לישראל הדמוקרטית את היכולת להשלים עם ההשתלטות העויינת של מי שהתמנו כדי לאכוף את החוק - ולא כדי לעוות אותו. חייבים לשים לזה קץ. יש למערכת הנבחרת בבחירות דמוקרטיות את היכולת לעשות את זה.