יֶשׁ וּלְעִתִּים הַתְּחִנָּה אָכֵן תְּרַכֵּךְ לְבָב
יֵשׁ וישוב והַמִּתְחַנֵּן מִתְּחִנָּתוֹ מְאֻכְזַב
וְתָמִיד עָדִיף לִהְיוֹת נִכְלַם וְלֹא שַׁחְצָן
כְּמוֹ שֶׁעָדִיף לִהְיוֹת עָנִי מֵעָשִׁיר קַמְצָן

בְּשַׁלְהֵי יָמָיו מֹשֶה פָּנָה וּבִקֵּשׁ מְחִילָה
וְהִתְחַנֵּן אֶעְבְּרַה-נָּא וּלְהוֹלִיךְ כְּבַתְּחִלָּה
תְּחִנָּתוֹ לֹא נֶעֶנְתָּה וְקִבֵּל זֹאת בְּהַכְנָעָה
מָסַר שַׁרְבִּטוֹ לַחֲלִיפוֹ וְלֹא הִזִּיל דִּמְעָה

מוּסָר הַשְׂכֵּל מַלֵּא חוֹבָתְךָ בְּלִי חֶשְׁבּוֹן
מַעֲשֵׂיךָ יְרוֹמְמוּךָ גָּם יַשְׁאִירוּךָ בַּזִּכּרָוֹן
טוֹב לִסְטוֹת מִנְּטִיַת הַלֶב כְּמוּרַם מֵעָם
כְּמוֹ בַּפִּתְגָּם אַל תֵהֵא צוֹדֵק הֲיֶה חָכָם

הגזרה קשה אך נסבלת

הפתיחה של הפרשה בַּתְּחִנָה שמשה נקט בה באמרו לעם: ואתחנן אך לא לבשר ודם, אלא לקב"ה מובאת כפתיחה של הפרשה במיוחד כמסר לכל מנהיג הממלא תפקידו בדבקות כמשה בהיותו נקי כפיים ובר לבב, ולא על-מנת לקבל יחס מועדף ולא שכר מוגדל בגין מילוי תפקידו כמנהיג, כי שכרו הוא בתוצאות מעשיו ובהצלחתו להוליך את העם, כמשה, אשר שחרר את ישראל מעבדות לחרות בהציאו את העם ממצרים ועד אשר הביאו עד לגבולות הארץ.

למנהיג שהוא בשר ודם יש חולשות של אדם, הוא מצפה להיות מוערך על שהוא פועל לא לתועלתו האישית או לשם הפקת תועלת אישית מהנהגתו, לא כדי להיטיב עם העם שהוא מנהיגו. כמובן כאשר נותנים תמורה על המעשה שעשה, המנהיג רואה בהערכה למעשיו שכר טוב ולא רק בכסף, לא שכן שנהג בנקיון כפיים ולא שלח ידו בקבלת טובות הנאה לעצמו, כי אם ינהג לקבל שלמונים בכך ימחקו גם מעשיו הטובים שעשה ויזכרו לו את שחיתותו.

המנהיג מקבל שכרו ככל מנהיג או ככל בעל מקצוע שמקבל שכר על עבודתו וכאן בתוספת הערכה מן העם שהוא פעל בנקיון כפים למענו - למען העם. אלא שמשה גם לא בקש שכר על הנהגתו, הוא בקש רק מחילה של עוונו שבגינו נמנעה כניסתו לארץ כנען ביחד עם העם.

משה כפי הנראה סבר כי הקב"ה יבטל את גזרתו, אחרת לא היה פונה אל הקב"ה בתחינה או שלא היה פונה כלל, לכן נאמר: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. (ג/כב) לכן אמירה זו "אָמְרָה דָרְשֶׁנִי" ואכן רש"י דָּרַשׁ ואמר: ואתחנן לא מלשון "חִנּוּן" או תחנון, אלא מלשון "חִנָּם" שאף הוא משורש "חנן". על-אף זכויותיו הגדולות של משה אצל האלוהים, הוא לא בקש מאלוהים שיחון אותו בזכות מעשיו, הוא בקש זאת כדי שיוליך את עמו בהכנסו לארץ להכנס עמו. ואתחנו שלו משמעותה בקשת מתנת חנם. משה כמנהיג יחיד בכל הדורות, לא התכון לאמר לאלוהים: אתה שְׁלַחְתָּנִי להנהיג את העם והנהגתיו כמצותך, עתה הגיע הזמן שאזכה שֶׁתֵּעָנֶה לי על בקשה אחת היא אומנם לי אבל הי לטובת העם. אינני דורש זאת כשכר אלא מלון תְּפִלָּה רק להכנס לארץ עם העם.

משה פנה בתחינה כי ידע שה' רחום וחנון בדין (ה' הוא סמל מדת הרחמים ואלוהים מדת הדין). כאומר משה אל האלוהים: אתה שאמרת לי בעת צרה להתפלל ונושע לפיכך אני מתפלל עתה אליך, "ועתה הניחה לי" (שמות לב/י), הענה לתחינתי ואין מי שימחה בידך אם תמחול לי ותבטל את גזרתך. ברם משה נואם למעשה בפני העם ומגולל בפניהם מה הוא עשה לביטול הגזרה. ומשה הוסיף לומר לעם כמעין נזיפה מוצנעת: וַיִּתְעַבֵּר ה' בי למענכם ולא שמע אלי עוד בדבר הזה. בגזרו עלי לאמור: עלה על ראש הפסגה ושא עיניך ימה (מערבה) וצפונה ותימנה (דרומה) ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן הזה. (ג/כו,כז).

משה בסיום תפקידו משנן לעם עשרת הדברות

ויקרא משה את כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים (ה/א) משראה משה כי תחנתו לא נענתה והוא לא יהיה עם ישראל בהיכנסם לארץ, מצא צורך לשנן להם את החוקים ואת המשפטים שלמעשה כבר באר ושינן אותם להם. דבריו נשמעים כמעין צואתו האחרונה לעם אשר הכיר אותו כעם קשה עורף המרבה להתאונן ולהתלונן ומשה חשש כי כאשר הוא לא יהיה אתם יטשו את החוקים והמצוות ובעיקר לא יקימו את עשרת הדברות. שהם ביסוד האמונה של עם ישראל באלוהי ישראל ואף משמשים בחלקם גם את הגויים, מדובר בַּדִּבֵּר החמישי על כבוד אב ואם וכלה בַּדִּבֵּר העשירי לא תחמוד.

ובעקר קריאת שמע" המעמידה את האלוהים כאל אחד ואין זולתו השולט ביקום. בעוד עם ישראל בקריאת שמע אומר כי האלוהים אחד ביקום והוא אלוהינו. זה יוצר חיץ לא מכוון בין ישראל לאומות, כי הרי עם ישראל מעיד כי אין ביקום זולת האלוהים מכאן שגם עמי העולם האחרים ה' אלוהיהם. על זה רש"י אומר: ה' אלוהינו עתה ולא אלוהי האמות, ומישב את הדו משמעות שבקריאה בכך שה' עתיד להיות ה' אחד גם לכל העמים. כי העמים האחרים לא היו במעמד הר סיני ולא שמעו את שתי הדברות מפי אלוהים אנכי ה' אלוהיך לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, ומוסיף רש"י ואומר: כי הרי נאמר עוד: אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' (צפניה נ/ט) ועוד הכתוב מזהיר אותנו לקבל את הכתוב כמו שהוא: לא תֹּסִפוּ על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו.(ד/א) ולהקפיד שֶׁלֹּא נֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא נַתִּיר אֶת הָאָסוּר (ירושלמי ברכות ז/ד) והמבין יבין.

עלינו גם לכבד את זולתנו כמונו

בחלק אחד שבתורה דובר על התנהגות האדם כלפי זולתו. והחשוב מכל לנהוג בכבוד וביושר, בעיקר בחיי יום יום בעיקר כשיושב העם בארצו בארץ ישראל אשר ירש אותה מאת הכנענים כרצון אלוהים שהוא אדון כל הארץ. הכתוב רצה לומר לישראל אם יתנהג האחד בכבוד לזולתו, יהיה עמנו חזק איתן ויעמוד בטלטולי העתים. על כן נאמר: וזאת המצוה הָחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אשר צוה ה' אלוהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה. (ו/א)

ואין בכך כדי לשנות את עקרון השמירה על כבוד האדם והכבוד ההדדי בי אדם לרעהו, כי אלוהים ברא את האדם ובכך גם כל הברואים וכל העמים ולא רק את ישראל. אין אנחנו אדוני כל הארצות וכל העמים. אומנם נאמר ה' אלוהינו אלא שהוא התודע לאברהם אבינו עוד בטרם היינו קימים כעם. לא נוכל להתעלם גם מן העובדה שה' נתן לאברהם את ישמעאל ואת יצחק ויצחק הביא לעולם את יעקב ואת עשו.

לולא רצה בקיומם לא היה בוראם. אלא שישראל מיד האמין באלוהים והעמים האחרים טרם האמינו בו, או שהאמינו תוך סילוף דברי התורה וסלפו את האמונה בו. ברם אנחנו מאמינים בדברי נביאינו שנבאו לנו שיום יבוא ולא ידוע מתי וכך נאמר: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (דברי הנביא זכריה) כמובן כולם ידברו בשפה אחת הכונה לדעת את הכתוב בתורה במקור ולא לשפת הדבור שתשאר שונה. וביום ההוא נאמר: אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'.

שבת שמתנחמים בה בבנין הארץ אחרי החרבן

כבר דובר בשבת שעברה על חורבן בתי המקדש כתוצאה ממעללינו, ועל שגלינו מארצנו, ולמרות זאת עמנו מעולם לא אבד תקוה, כי יום יבוא וישוב לארצו החרבה ויבנה אותה שוב ועם ישראל ישב בה בטח ואדון לעצמו, עמו ילמד מן העבר ולא ישוב אל מצב שהיה בו לפני החורבן מצב של שנאת אחים וזאת בגלל שדעת אחד שונה מדעת האחר. כבר טעם עמנו הטעם המר של הגלות ויודע כי בלב העמים טבועה שנאה לעמנו בקנאם בו וכי השנאה לא נעלמה והיא עולה ומבעבעת שוב.

בזכרנו את השואה של עמנו, אשר נטבחו בה בני עמנו ונשרפו חיים והיו בעת ההיא: נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם בְּאֹכֶל להשיב נפש.(א/יא) ובקרב העמים מפעם לפעם על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו. (ה/ה) לכן אנו שואלים את אלוהינו: למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים (ה/כ). הנה נחם ותנו כי השיבותה אותנו לארצנו ואנו מתנחמים בשובנו אליה ובבנינה. והנה חרי השואה הקמנו מדינה לתפארת, כל אשר עלינו לעשות לכבד זה את זה, תהא דעתו שונה משל זולתו כי הדעה השונה מפרה ומעשירה את תרבותינו, שעמים רבים משועים אליה ומחפשים לדעת סודותיה וסודות הצלחתה, כי דברנו אל מדינתנו וְלָאֻמָּה כדבר אוהב אל אהובתו: קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח (ישעיהו ס/א) אם נתעה מייד נמהר למצוא הנתיב הנכון ללכת בו ונשוב לשנן לעצמנו ונאמר, כי אויבינו צוהלים כשאנו רבים ומגנים זה את זה.

הם מצפים בפינה לנו ומייחלים למעידתנו חלילה עלינו לדעת כי האחדות בקרב עמנו מול צר ואויב תעמוד לנו ונצליח מולם זאת למרות שאין אחידות דעות, כי המטרה של כולנו שלא נהיה שוב במעמד שבו היה עמנו בתקופת החרבן. ניתן לדבר על מי יכול להביא בשורה ושפע לבני עמנו, בחיי יום יום ומי מביא שפע ורווחה יותר ובעיקר מי יכול להביא את השלום המיוחל. לכן בט' באב אמרנו ושוב נאמר:

הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.(איכה ה/כא).
חַזְקֵנוּ ה' וְתֵן בִּיָנה בְּלִבֵנוּ לְבַל נִתֵּן בְּיַד אוֹיֵבינו נִשְׁקֶנוּ
כִּי הָאוֹיֵב מְבַקֵּשׁ לְכַלּוֹתֵנוּ אַךְ בֶּאֱמוּנָתֵנוּ וְאַחְדּוּתֵנוּ נְכַלֶּנּוּ
וְכִי יֵשׁ אוֹיֵב אוֹרֵב לְפִתְחֵנוּ בַּל נַשמִיעַ לוֹ שִׂיחַ שִׂפְתּוֹתֵינוּ
וְלֹא נִהְיֶה בְּשִׂיחֵנוּ וּבְדַבְּרֵנוּ מְזִינִים בְּמֵידַע רָב אָת צָרֶינוּ

וּכְבַר נֶאֱמַר עֲלֵינוּ חֲכָמִים בְּמַדָּע וּבְיֵדַע וְעוֹלָם אָנוּ מְזִינִים
אָז אַיֶּה חָכְמָה וְאַיֶּה דַּעַת כְּשֶׁבְּדַבְּרֶנּוּ לַצָּר תָכְנִיתֵנוּ נוֹדַעַת
הִזַּהֲרוּ אָחִים פֶּן תַּכְשִׁילוּ כִּי אוֹיֶב אוֹרֵב דְּעוּ זֹאת הַשְׂכִּילוּ
וְאוֹיֶב לֹא יֶדַע אָנָה נִכְנַס הֶן פָּרָס אוֹ חִזְבַאלָּלא אוֹ חַמַס

וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ יוֹדֵעַ צְפוּנֵי לֵב וְחוֹסֵף כָּל חַדְרֵי בֶטֶן
וְאָחִיךָ נֶאֱמָן לְךָ וּלְאוֹהָבֶיךָ וְכִי בְּעֵת צָרָה יֵהֵא נִצַּב לְפָנֶיךָ
אַף אִם בְּדַעְתּוֹ חוֹלֵק עֲלֶיךָ מוּל צָר וְאוֹיֵב יִמָּצֵא תָּמִיד לְצִדְּךָ
כִּי נִצְטַוִינוּ לֶאֱהוֹב אֶת זֻלָּתֶנוּ גֵּר וְתוֹשָׁב לֹא כֹל שֶכּןֵ אֶת אֲחֵינוּ