בעת סיור בשכונת דומא בדמשק – מספרת ויוייאן יי בכתבה מקיפה בניו-יורק טיימס – לוקח קצת זמן לתפוס מה חסר: גברים צעירים. הם נהרגו במלחמת האזרחים, הושלכו לכלא או ברחו מהמדינה. אום חאלד בת ה-59 היא בין אלו שמשימת השיקום מוטלת על כתפיהם: שלושה מבניה נהרגו במלחמה, רביעי עבר עינויים בכלא, חמישי נעלם בידי הממשלה, בעלה נהרג בהפצצה. "הלוואי שאמצא את מי שהרס את העיר; אני אהרוג אותו", היא אומרת.

יי ביקרה בחודש יוני במשך שמונה ימים בחמש ערים בסוריה. היא מצאה חורבות ונדיבות, אנשים מתאבלים ואנשים המנסים לחזור לשגרה. העניים סבלו יותר; השיקום מתקדם מהר יותר אצל העשירים. בדמשק נחנך קניון שהוקם בהשקעה של 310 מיליון דולר; בשכונת דומא עדיין אין מים זורמים. בעיר חלב חזרו המפעלים והשווקים לפעול, אך אספקת החשמל עודנה חלקית.

לא רק את התשתיות צריך לבנות מחדש. מעמד הביניים הסורי נעלם; האו"ם מעריך, כי למעלה מ-80% מהסורים חיים מתחת לקו העוני ומשתכרים פחות מ-3.10 דולר לנפש ליום. אפילו אם כל הפליטים ישובו, צעירים עדיין מחויבים להתגייס לצבא ומתנגדיו של בשאר אסד נעלמים בבתי הכלא; וסורים ממשיכים לצאת מהמדינה, גם אם במספרים נמוכים יותר. בלא סיוע בינלאומי בשיקום, הסורים שפגשה יי עושים כמיטב יכולתם לסתום את חוקי הקליעים בקירותיהם, להאכיל את ילדיהם ולמצוא פרנסה. וכאשר כל כך הרבה גברים צעירים חסרים, המשימה נופלת על הזקנים ועל הנשים – שחלקן עובדות בפעם הראשונה בחייהן.

דמותו של אסד – האחראי להרס ומי שאמור לפקח על השיקום – ניבטת מכל עבר. תמונתו מופיעה בשלטים בכניסה לערים החרבות, על מצתי סיגריות בחנויות המזכרות, לעיתים יחד עם ולדימיר פוטין וחסן נסראללה. בנקודת ביקורת צבאית אחת, ספרה יי לא פחות מ-13 תמונות של אסד. היא גם מדגישה, כי לביקור התלוו קציני צבא, אנשי מודיעין ונציגים של ממשלת סוריה, כך שהמבקרים יכלו לראות רק את מה שהמשטר רצה שיראו, ולא שמעו איש המאשים את אסד; הקריסה הכלכלית, טענו בני שיחם, היא תוצאה של העיצומים האמריקניים, לא של המלחמה והשחיתות.

המלווים רצו מאוד להראות לאנשי הטיימס שהחיים חוזרים למסלולם. זה היה קל יחסית בדמשק, שברובה לא ספגה נזקים חומריים. אבל ברגע בו נכנסים לשכונת דומא, התמונה השתנתה בבת אחת מעיר המצויה בתנועה לגלי חורבות המשתרעים לאורך קילומטרים רבים. בשוק אומנם יש זרם איטי אך קבוע של קונים, אבל השכונה עדיין שוממה ברובה; פה ושם ניתן לראות סימני חיים – גם הם עם צלקות עמוקות.

מספר המלווים הממשלתיים הוכפל כאשר יי וצוותה נסעו לעיר החוף לאדקיה, בירת העלאווים אליהם משתייכת משפחת אסד. בכפר בית יאשוט תלויות תמונותיהם של מי שנהרגו לצידו של המשטר, והאורחים נלקחו לבתיהן של כמה מן המשפחות השכולות. יי שאלה את אביו של החייל יאסין חאסנה אם הקורבן היה כדאי, והוא השיב: "הכל למען סוריה. אני מקווה שכולנו נמות מות קדושים למען ארצנו". רבים טוענים שהעלאווים תוגמלו ביד רחבה על נאמנותם, אך יי התרשמה שגם הם מסתדרים בקושי: הם אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות בשר, ומתקשים לעמוד במחירים הגואים של תפוחי אדמה, חלב, שמן וסוכר.

מושל המחוז, איברהים א-סלאם, היה להוט לומר לאמריקנים שהממשלה מקדישה יותר אמצעים לסיוע לחיילים ובני משפחותיהם, האמורים לקבל עדיפות במשרות ממשלתיות והקלות במיסים. "כבוד הנשיא עצמו הורה לתת עדיפות לנושאים הללו. הוא וממשלתו בודקים מדי יום את מצבן של משפחות הקדושים". שלושת אנשי צוות הצילום הממשלתי הקפידו לתעד כל מי של א-סלאם, מציינת יי.

בדרך לעיר חלב הבחינו אנשי הטיימס במכוניות שרופות המוטלות הפוכות לצידי הדרך, ובעשן העולה מן השדות שגורמים עלומים מציתים – ובכך גובר עוד יותר הרעב בסוריה. בעיר עצמה, אותה שחרר אסד מידי המורדים (כלשונם של המלווים) לפני שנתיים וחצי, רוב אספקת החשמל היא עדיין מגנרטורים. בלא תקציב שיקום ממשלתי, הבנייה מחדש תלויה בעומק כיסו של כל אדם. חלק מתושבי העיר אינם יכולים להרשות לעצמם דלתות או חלונות; לאחרים יש כה מעט חשמל, עד שהם יושבים מחוץ לבתיהם עד השקיעה. אבל אפשר גם לראות סוחרי אבטיחים ואישה המספרת שהיא עומדת לקבל את התספורת המקצועית הראשונה שלה מאז המלחמה ומכריזה ש"הביטחון חזר לסוריה".

לא לכולם, מעירה יי. אום אחמד בת ה-28 ישבה לצידה של אחותה בין הבתים ההרוסים; בעליהן נעלמו מאז נעצרו בידי כוחות המשטר בשנת 2015. כאשר התקרבו המלווים הממשלתיים, השתתקו השתיים. אחת מהן אמרה ל-אום אחמד, כי "הדברים אינם כה פשוטים". האישה הגיבה: "אנחנו אמורות לשקר? זה מה שקרה". המלווה נטלה אותה למטבח, משם נשמעו קולות רמים; כאשר חזרו, אום אחמד לא פצתה את פיה.

אז כיצד נראה הניצחון של אסד? לפחות חצי מיליון הרוגים, 11 מיליון שנעקרו מבתיהם, ערים הרוסות ושוממות. ובכל זאת, פה ושם יש שרידים לכך שסוריה היא יותר מאשר מלחמת האזרחים, איומה ככל שהייתה. הנהג של הקבוצה חיפש מסעדה בעיר חלב, אך לא מצא את אלו שזכר מלפני המלחמה. ואז מצא מסעדה מוכרת, ריקה מלבד השף וסובלת גם היא מפצעי המלחמה, קרח לא ניתן לקבל משום שהגנרטור של המקרר מקולקל – אבל עם שפע של עוף וקבאב. כאשר יצאו יי ומלוויה מן המסעדה, חלב הייתה ריקה ואפלה. עברו שנים רבות מאז שהיא הייתה ערה כל הלילה.