הזאבים הצעירים של הדור הזה
שטחו עצומה לפני זקן הזאבים
שאמנם לא יצא עוד לציד אבל,
על פיו עוד נשקו דברים חשובים.
"עייפנו", קבעו, "לצאת מדי יום
ל'רדוף וטרוף' כבשה אומללה,
הרשה ונאסוף במאמץ מרוכז
עדר כבשים שלם ונכלא
אותו בקרחת יער שמורה
ומדי אחוז בנו פתאום תאבון
נטבח שה אחת לנו מן המוכן
נשבע וננוח. כלום אין זה נבון"?
"נבון? עוד נראה", אמר הזקן
"ברוח הזמן זה נשמע כיעיל.
מה יעש הכבשים עד אשר ייטבחו"?
"יחכו לתורם, זה עסקם בעליל"!
כך פסקו הצעירים, כך 'אישר' הישיש,
לדידם, באומרו להם "עוד נראה",
כך פשטו נלהבים הזאבים על טרפם,
כך נתרוקן מכבשים כל מרעה.
הסיפור היה הצלחה מזהירה.
נחסכו המראות של ציד אכזר!
המון הכבשים הכלואים שתק
הזאב בא, אכל, הלך, וחזר.
זה היה למין סדר עולם חדש,
זאבים זאבו, וכבשים מילאו
נכנעים את חלקם הכבשי כחוק,
מהיות משתפ"י טובחיהם לא לאו.
אך גם לכבשים נולדו גדיים
ואלה טיפחו הזיות חתרניות,
לחשו על אוזניים שמוטות של כבשים
מילים כמו "חופש", חוטאות, מרדניות.
אי השקט גבר. נרשם גם מקרה
בו סרבה כבשה להושיט צווארה.
אז הוחלט "באישור" הזאב הזקן
לערוך מדי יום ערבי הסברה
בהם "יסביר" זאב גא ורהוט
לשרידי העדר כי סירוב למות
משול בין כבשים לבגידה במהות
ואחת דתו - להמית בלי תור
ובלי לשמש ממזון לזאבים!
נוכחות באותן 'הרצאות' הוכרזה
כחובה. נפקדים היו נסחבים
לאספה באליה שלהם
ננשכו מאחור בבושת פנים!
האימה חגגה יהירה ניצחונה -
הכבשים נהיו נאמנים!
עד שפעם אחת ניצבה כבשה
סרבנית, פצועה, מדממת כולה
ולעיני הכל בשארית כוחה
נגחה בפדנט-אלגנט, התנפלה
עליו, הכתימה אותו בדמה,
זה ראה וחשב כי הוא המדמם
ונס על נפשו אחוז תדהמה.
וקולה רדף אותו בלי חמלה,
"מה חשבת אוויל, כי נולדתי להיות
שושבינה בשפיכות הדמים שלי
גווייה בחייה בין כל החיות?
לא עוד! לא עוד! לא עוד"!
אז נועדו בפתע פתאום
שרידי הכבשים סביב הגיבורה,
סעדו חיבקו, וקמו לרדוף
את להקת הזאבים בלי מורא
ונשאר מאחור רק הזאב הזקן
שמלמל לתוך פרוותו, אפורה,
"אמרתי לכם שוטים 'עוד נראה...',
אתם לא תשובו, ואני מחכה
לכבשה שתיקח אותי למרעה...."..
