כלב נובח אינו מפחיד
בתשובה לאיומיו של נסראללה, מנהיג חיזבאללה כי הוא יפציץ יעדים בישראל עד אילת ויחזיר את ישראל לתקופת האבן, הסופר הסורי עלי קאסים, החי בטוניסיה, מגיב לאיומיו של נסראללה.
במאמר בעיתון "אלערב" - 15.7.2019, כותב בזו הלשון: "כלב נובח אינו מפחיד, משום שאינו נושך. נסראללה יודע שאלה איומי סרק, כי אירן והוא אינם יכולים לגבור על ישראל". עד כאן.
אני עוסק זה יובל שנים בהסברה של ישראל לעולם הערבי. נתקלתי באיומים מסוג זה ואפילו יותר חמורים נגד ישראל מפיהם של מנהיגי ערב, אך לעולם לא העזתי לכנות מנהיג ערבי מאיים ככלב נובח. סופר סורי עושה זאת.
איך אבדה פלשתין
עורך עיתון אלסיסה" הכווייתי, אחמד אלג'ר אללה, מאשים את ההנהגה הפלשתינית שהתנהגותה האופורטוניסטית גרמה לאובדנה של פלשתין. להלן פסקאות ממאמרו, 3.7.2019:
- "אין פלא בכך שהפלשתינים דוחים את כל היוזמות לפתרון בעייתם. ההנהגה הפלשתינית סיפסרה בבעיה מאז ומתמיד כדרך לצבירת הון.
- הארגונים הפלשתינים פעלו כשכירי חרב לטובת המשטרים הערביים שלחמו זה בזה.
- מדיניות הסירוב של הפלשתינים איפשרה לישראל להתפשט ולבסס את כיבושיה ולהמחיש את העיקרון שקבע לוי אשכול: "מדי 10 שנים, ניכנס למלחמה נגד הערבים ובמקום שיבקשו שיחרור פלשתין, יבקשו שיחרור האדמות שנכבוש, וכך תישכח פלשתין".
- מאז שנות החמישים הוצעו יוזמות רבות לפתרון הסכסוך, אך הפלשתינים תמיד סירבו.
- גם אתה קיימת יוזמה שתיטיב עם זכויותיהם, אך המנהיגות הפלשתינית שוב מסרבת, כי הסכמתם תנשל אותם מסחיטת מדינות ערב שמשלמות את מחיר הסירוב".
שוב ושוב שוגים
"הטירוף הוא לחזור על אותה שגיאה ולצפות לתוצאה שונה" (אלברט איינשטיין). אמירה זו תואמת את דרכו של ארגון חמאס זה ארבעה עשורים. פעולות הטרור, הסכינאות, הדריסות, המנהרות וירי הטילים, לא רק שלא הגשימו את מטרותיו של הארגון, אלא גורמים לארגון ובעיקר לפלשתינים ברצועת עזה ובגדה יותר סבל ואומללות.
ולמרות כל הכשלונות והתבוסות, חמאס לא משנה את דרכו וממשיך לחזור על השגיאות שעשה, בתקווה שהתוצאה תשתנה. אלא שהתוצאה לא תשתנה ותהיה חמורה יותר, כי ישראל מכינה את עצמה לתוכניות העתידיות של הארגון.
המלל כמרכיב יסודי בתרבות
כיצד אפשר להסביר את עושרה של השפה הערבית וחשיבותו של המלל כמרכיב יסודי בתרבות הערבית? הסופר הטוניסאי חכים מרזוק, מתייחס בעומק לתופעה במאמר בעיתון "אלערב", 31.5.2019: "הסביבה המדברית השוממת שמהווה את עיקר הגאוגרפיה בעולם הערבי, עניה בנופים ובתמונות צבעוניות שמהוות השראה לאמנים ומעיין בלתי נדלה לדמיון. המלל ממלא את החסר". זאת ועוד, האופי הנודד של חיי השבטים מאפשר למלל לנדוד איתם ומשמש ככלי של הבעה במקום הציור והתמונה.
נערים ערבים כותבים שירה בטרם למדו את כללי הדקדוק ושואפים לשנן את פרקי הקוראן. המלל מעשיר את תרבותם ולא סתם שיש לגמל, לחרב ולנופי המדבר עשרות מילים נרדפות בשפה הערבית. זאת ועוד, המסורת האיסלאמית שניזונה מהיהדות: "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת" (שמות, פרק ב'). ואכן, האיסלאם מקפיד על פשטות בתי התפילה והמסגדים ועל העדרם של תמונות ופסלים. במקום זה המלל משגשג.
שובם של היהודים לאזור אינו נוגד את הדת והלאומיות אכן, כך כותב הסופר הכוייתי זיד אלג'לוי בעיתון "אלסיסה" 5.7.2019. להלן פיסקאות ממאמרו: - ישראל מזיקה לערבים פחות מטורקיה ואירן. התרגלנו לטעון שהמאבק נגד ישראל הוא מאבק של קיום ולא של גבולות. (בערבית זה נשמע כחרוז: מאבק על וג'וד ולא חדוּד - ש.מ.). אמירה זו תואמת יותר את מאבקם של הערבים נגד המשטרים של אירן וטורקיה. - אחרי נפילת דמשק ובגדד בידי אירן, הבחירה של שאר הערבים היא בין קבלת אותו גורל של הסורים והעירקים, או הסכמת הערבים לשלום בר-קיימא עם הישראלים, כדי לבלום את הסכנה של ההשתלטות האירנית. - הישראלים הם שמים כמו הערבים. הם חלק בלתי נפרד מן האיזור, ולאור מה שחוללה אירן לסורים ולעירקים, יש להכיר בעובדה שגם הערבים וגם הישראלים מאוימים על-ידי גורל דומה. - שובם של הישראלים לאיזורינו כפי שהיו קודם, אינו נוגד את הדת והלאומיות שלנו, וכי יש לנו אינטרס לחיות איתם בדו-קיום ושלום. ונניח שישראל היא אויב, עובדה היא שהיא אויב חכם. "אויב חכם עדיף על ידיד טיפש".
