יש הטוענים, כי במאה הקודמת התחוללה למעשה מלחמת עולם אחת, בין 1914 לבין 1945, עם הפסקת אש בשנים 1939-1.19. הכוונה בכך היא לומר, ששורשיה של מלחמת העולם השנייה נעוצים בסיומה של הראשונה – וזה נכון לחלוטין. אדולף היטלר נישא על גלי ההשפלה שהביאה עימה התבוסה הגרמנית והבטיח למחוק את חוזה ורסאי, אשר היה הביטוי הבולט ביותר לאותה השפלה.

במרכז חוזה ורסאי עמדה הקביעה לפיה גרמניה היא האשמה במלחמה – מה שאולי היה נכון מבחינת השתלשלות האירועים ביולי-אוגוסט 1914, אך התעלם לחלוטין ממערכת הבריתות הסבוכה שהפכה סכסוך מקומי בחבל סרביה למלחמה כלל-אירופית ולבסוף למלחמת עולם. מתוך נקודת מוצא זו, פנו בעלות הברית המנצחות להבטיח – כך לפחות היה נדמה להן – שגרמניה לא תעז וגם לא תוכל לחולל מלחמה נוספת.

ראו כמה מן התנאים המרכזיים שנקבעו בחוזה: הצבא הגרמני הוגבל ל-100,000 איש וללא חיל אוויר וצוללות, נאסר על גרמניה לבנות ביצורים ממערב לנהר הריין, גרמניה חויבה בתשלום פיצויים בסך 226 מיליארד מארק, גרמניה אולצה לוותר על 13% משטחה באירופה ועל המושבות שלה, העיר דנציג שבפולין נותקה מגרמניה, נאסר על גרמניה לכרות ברית כלשהי עם אוסטריה.

כאשר בוחנים את התנאים הללו במבט לאחור, חוזה ורסאי היה כנראה הכישלון הדיפלומטי הגדול ביותר בהיסטוריה. התנאים הללו גרמו לשנאה יוקדת של גרמנים רבים כלפי ממשלת רפובליקת ויימאר שנאלצה לחתום על החוזה, מוטטו את הכלכלה הגרמנית והובילו לרגשות השפלה עזים – ובכך סללו את הדרך לעליית הנאצים ולמלחמת העולם השנייה. לכן, הלקח מספר אחת של ספטמבר 1939 צריך להילמד מיוני 1919: לא להשפיל אויב מנוצח ולא להטיל עליו תנאים שלא יוכל לעמוד בהם.

גם ישראל למדה זאת על בשרה. מלחמת ששת הימים – מלחמת הגנה קיומית מוצדקת מאין כמותה – נתפסה בעיני מדינות ערב בעיקר כהשפלה, עוד יותר מאשר תבוסה צבאית וטריטוריאלית. מצרים וסוריה יצאו למלחמת יום הכיפורים כדי למחות לפחות חלקית את עקבותיה של השפלה זו, ובכך הצליחו. מאותה נקודת מבט, החלטתה של ישראל שלא להשמיד את הארמיה השלישית המצרים המכותרת הייתה נבונה, ומנעה השפלה נוספת שמי יודע להיכן הייתה מובילה. לאחר שהרגיש שהשפלת 1967 שוב אינה קיימת, הגיע אנואר סאדאת לירושלים – וההמשך ידוע.

גורם מרכזי נוסף שהוביל למלחמת העולם השנייה היה רפובליקת ויימאר, או ליתר דיוק – כשלונה המוחץ. המשטר הדמוקרטי הזה הוקם כמעט בדרך אגב, על חורבות המשטר הקיסרי הקורס, במדינה שלא הייתה לה מסורת דמוקרטית של ממש. כאמור, רבים מאזרחי גרמניה ייחסו לממשלה זו את אשמת החתימה על חוזה ורסאי, למרות שבפועל היו אלו מפקדי הצבא שהבהירו לדרג הפוליטי שאין מנוס מן החתימה.

בשנים הבאות נאלצה רפובליקת ויימאר להתמודד עם האינפלציה המטורפת אשר הגיעה למאות אלפי אחוזים, לצד הנטל העצום של הפיצויים לבעלות הברית ואובדן חלק משמעותי מיכולתה התעשייתית של גרמניה. וכאשר נדמה היה שהמצב מתייצב, בא משבר הבורסה של 1929 והנחית שוב אומללות ועוני על גרמניה.

המערכת הפוליטית של ויימאר לא יכלה להתמודד עם משברים אלו. הצבא התערב בפוליטיקה, בעוד רוב הפוליטיקאים לא רצו או לא יכלו למשול. האלימות ברחובות גאתה, והרשויות עמדו מנגד בעוד הנאצים צוברים כוח פוליטי תוך שימוש בכוח פיזי. שאריות השלטון החוקתי נעלמו כאשר הנשיא הישיש פאול פון-הינדנבורג השתמש שוב ושוב בסמכויות חרום כדי לעקוף את הרייכסטאג ואף לפזרו. כל אלו הובילו במישרין ל-30 בינואר 1933.

יש המדברים על תהליכים בישראל המזכירים את גרמניה של שנות ה-20 וה-30, אך בכך הם מתעלמים מכל החולשות המבניות והבסיסיות של רפובליקת ויימאר. לתנועה הציונית ולמדינת ישראל יש עבר מפואר וממושך של דמוקרטיה; הצבא אינו מעורב בפוליטיקה; אין מחסור בפוליטיקאים שרוצים למשול; ואין לנו עבר של תבוסה צבאית והווה של קריסה כלכלית. זה אומר, שחייבים לשמור על יסודות אלו, כדי להבטיח שאכן לא נדרדר למחוזות אפלים.

מלחמת העולם השנייה לא הייתה פורצת אם בריטניה וצרפת היו מבינות כבר ב-1935, או לכל המאוחר ב-1938, את טיבו האמיתי של אדולף היטלר. וזה לא אמור היה להיות קשה במיוחד; הוא כתב ב"מיין קאמפף" בדיוק את מה שברצונו להשיג: מחיקת חוזה ורסאי, מרחב מחיה לגזע הארי במזרח אירופה, סילוק היהודים מגרמניה. אבל בלונדון ובפריז חשבו שמדובר בדברי תעמולה ריקים מתוכן, האמינו שהתבונה המדינית תגבר, ובעיקר חששו ממרחץ דמים מחודש שנים כה מועטות לאחר תום המלחמה הקודמת.

צרפת איבדה באותה מלחמה 1.25 מיליון חיילים; האבידות הבריטיות הסתכמו ב-715,000 הרוגים. לגרמניה היו 1.77 מיליון חיילים הרוגים (ועוד 770,000 אזרחים), והמחשבה ההגיונית הייתה שגם היא – ובעצם בעיקר היא, שספגה את האבידות הכבדות ביותר – לא תרצה לצאת שוב למלחמה. אלא שהמדינות המנצחות לא הבינו את עומק ההשפלה הגרמנית, לא תפסו את משמעות העול הכלכלי שהטילו עליה, ובעיקר הלכו שולל אחרי הבטחותיו של היטלר תוך התעלמות ממעשיו.

המילה "פייסנות" הפכה למילת גנאי מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת, ובצדק. אם בריטניה וצרפת היו מגיבות בכוח על ההפרות הראשונות של חוזה ורסאי בידי גרמניה, קרוב לוודאי שהיטלר לא היה מעז להמשיך בהן – אם בכלל שלטונו היה שורד. אם הן לא היו מפקירות את צ'כוסלובקיה בוועידת מינכן, ייתכן מאוד שיחד איתה היו יכולות לנצח את גרמניה. שלא לדבר על חוסר המעש שלהן לאחר פרוץ המלחמה, כאשר ישבו בחיבוק ידיים במקום לנצל את העובדה שלא היו כוחות גרמניים ממשיים בגבול עם צרפת.

עם זאת, יש להיזהר מפני שלילה גורפת של הרצון למנוע מלחמה. הקו המפריד בין רדיפת שלום לבין פייסנות עשוי להיות דק, ולעיתים ניתן להבחין בו רק בדיעבד. חובתם הראשונה במעלה של מקבלי ההחלטות היא לזהות אותו בזמן אמת, ובעיקר – לקבוע היכן ניצב הקו האדום אותו לא יאפשרו לצד השני לעבור בלא לשלם מחיר כבד.

אולי שמתם לב, שעד עכשיו לא הזכרנו את ארצות הברית – ולא במקרה. אחד הגורמים שהובילו למלחמה באירופה היה הבדלנות אליה נסוגה המעצמה שמעבר לאוקיינוס האטלנטי, לאחר שלמעשה הכריעה את הכף לטובת בעלות הברית במערב אירופה. למרות שהנשיא וודרו וילסון הוא שיזם את הקמת חבר הלאומים, ככלי שמטרתו הייתה למנוע מלחמות עתידיות, סירב הסנאט לאשר את הצטרפותה של ארה"ב אליו. אז נכון שחבר הלאומים נולד נכה, בשל הצורך האווילי בהסכמה פה אחד על כל צעד שלו, אך העובדה שארה"ב נשארה בחוץ – חרצה את גורלו.

בשנות ה-30 הייתה תנועת הבדלנות האמריקנית בשיא כוחה, ובשנת 1935 אף אסר הקונגרס על-כניסה למלחמה מחוץ לגבולותיה של ארה"ב. אפילו כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, נאלץ הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט להבטיח שארה"ב לא תצטרף אליה; בלא התחייבות זו, ייתכן שלא היה נבחר שוב ב-1940. רוזוולט הצליח לסייע לבריטניה בשנים 1941-1940, אך בצורה מוגבלת בלבד. רק ההתקפה היפנית על פרל הרבור בדצמבר 1941 והכרזת המלחמה מצד היטלר מיד אחריה, הכניסו את ארה"ב למלחמה.

מותר לשער, שמדיניות אמריקנית פעילה יותר ותקיפה יותר בענייני אירופה, הייתה משמשת כגורם מרתיע אל מול גרמניה הנאצית. לא בטוח שהיא הייתה מונעת את המלחמה; היטלר זלזל בארה"ב ולא הבין את משמעות כוחה הכלכלי והתעשייתי. אבל היא הייתה לכל הפחות מכינה את המשק האמריקני למלחמה כמה שנים מוקדם יותר, ואולי אף מספקת לבריטניה ולצרפת יותר כלי נשק ובעיקר יותר נחישות להפעיל אותם.

כאשר הנשיא דונלד טראמפ מדבר שוב על "אמריקה תחילה" ומטיל ספק בצידוק של השתתפותה בבריתות בינלאומיות, כדאי לזכור שבפעם האחרונה בה ארה"ב החליטה שהעולם לא מעניין אותה – היא נאלצה לבסוף להשתתף במלחמה עם 66 מיליון קורבנות, מתוכם למעלה מ-400,000 מבניה-שלה. בעולם של 2019, עוד יותר מאשר בעולם של 1939, אף מדינה איננה יכולה להיות בועה בפני עצמה – ודאי שלא המעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה.

עוד מדינה שטרם הזכרנו היא ברית המועצות. הפלישה הגרמנית לפולין – צעד הפתיחה של המלחמה – התאפשרה בזכות ההסכם בינה לבין הסובייטים, עליו חתמו ב-23 באוגוסט 1939 שרי החוץ ויאצ'סלב מולוטוב ויואכים פון-ריבנטרופ. בחלקו הגלוי היה זה הסכם אי-לוחמה, שהבטיח שבריה"מ לא תצא למלחמה נגד גרמניה; בחלקו החסוי חילקו שתי המדינות ביניהן את פולין.

הסכם מולוטוב-ריבנטרופ היה אחד הצעדים הדיפלומטיים המפתיעים ביותר בהיסטוריה, בשל האיבה היוקדת בין הנאצים לקומוניסטים. הוא די דומה למצב בו יחתמו כיום ארה"ב וסין על הסכם שיהיה מכוון נגד קוריאה הדרומית. היטלר ויוסף סטלין היו דומים מאוד מבחינה אישית – רודנים אכזריים ורוצחים חסרי גבולות – אך הם דגלו באידיאולוגיות שונות לחלוטין, ובעיקר התמודדו על השליטה במזרח אירופה. אבל התלכדות זמנית של אינטרסים הביאה אותם לשים בצד את המחלוקות הללו. גרמניה הייתה זקוקה לזמן כדי לכבוש את פולין; בריה"מ הייתה זקוקה לזמן כדי להתכונן למלחמה עם גרמניה.

לכך נוסף עוד מחדל קשה של בריטניה וצרפת, אשר במשך חודשים ארוכים גררו את רגליהן ולא הגיעו להסכם עם מוסקבה. האיבה של שתי הדמוקרטיות המערביות לדיקטטורה הסובייטית מנעה מהן להבין את מה שהיטלר הבין, ואת מה שלהבדיל וינסטון צ'רצ'יל עתיד להבין: לעיתים אין מנוס מוויתורים אידיאולוגיים על-מנת להבטיח אינטרסים לאומיים חיוניים. וגם זה לקח שכוחו עדיין יפה.

מובן שלעם היהודי לא היה כל חלק בפרוץ מלחמת העולם השנייה ולא הייתה לו שום יכולת להשפיע על המהלכים שקדמו לה. כאשר מדברים על היהודים בשנות ה-30, השאלה/הטרוניה העיקרית היא, כיצד הם – ובעיקר יהודי גרמניה – לא הבינו את שעתיד להתרחש. אלא שזוהי חוכמה בדיעבד, המתעלמת מכמה עובדות חשובות ביותר.

ראשית, עד אמצע 1941 לא ידע אפילו אדולף היטלר שהוא מתכוון לנסות להשמיד פיזית את העם היהודי. התוכניות המעורפלות שלו היו להיפטר מיהודי גרמניה ולאחר מכן מיהודי אירופה – אבל בהגירה מרצון או בגירוש בכפייה. רק כאשר התברר שאין היתכנות לצעדים אלו, החליט היטלר על השמדה שיטתית. לכן, ממילא, היהודים לא יכלו לצפות את מה שהנאצים טרם החליטו עליו.

שנית, הטבע האנושי מוביל אותנו גם להסתמך על נסיון העבר וגם להיות אופטימיים לגבי העתיד. עד השואה לא היה תקדים להשמדת-עם מתוכננת המבוצעת בצורה שיטתית בידי מעצמה תעשייתית, ולכן היה קשה עד בלתי אפשרי לחשוב שזה יכול לקרות. גם כאשר החלו להגיע ב-1942 הידיעות על המתרחש, מנגנון ההגנה הטבעי סירב להאמין בכך. קל וחומר בשנות ה-30, בהן הרדיפות הנאציות היו בעיקרן חומריות וחברתיות, ולא פיזיות.

שלישית, גם כאשר עברו הנאצים למאסרים ורציחות – בעיקר בליל הבדולח ואחריו – כמעט ולא היה ליהודי גרמניה לאן להימלט. הרוב המכריע של מדינות העולם נעלו את שעריהן בפניהן, ונא לזכור שבארץ ישראל שלטו הבריטים שהגבילו מאוד את העלייה. לכן, גם מי שחשש לחייו ורצה להגר – וכאמור, הגרמנים עודדו הגירה יהודית – התקשה מאוד למצוא מדינה שתקבל אותו. היום המצב שונה בתכלית. אנחנו יודעים שרצח עם יכול להתחולל, אנחנו יודעים שאסור לסמוך על העולם, ויש לנו את מדינת ישראל.