ולדימיר פוטין מצטייר לעיתים קרובות כמהפנט רודני, השולט ברוסיה באמצעות תערובת של פחד, מסתורין ותעמולה, תוך שימוש באלימות ובמסורת המשטרה החשאית המוכרת היטב בארצו. ניתן בהחלט להבין תפיסה זו – כותבים בניו-יורק טיימס סמואל גרין וגראם רוברטסון, מחברי ספר על פוטין. הוא עומד בראש מערכת מדינתית המדכאת בכוח את מתנגדיו, הסובלים הטרדות, מאסרים ואפילו רציחות.
אבל התמונה יותר מורכבת, טוענים גרין ורוברטסון. עם כל כוחו, הישרדותו של פוטין בשלטון תלויה במידת מפתיעה בשמירה על תמיכת הציבור. זה כמובן אינו אומר שרוסיה היא דמוקרטיה, אבל העובדה שכוחו תלוי במידה רבה בפופולריות שלו, יכולה להעניק תקווה לרפורמטורים: פופולריות יכולה להיעלם, וזה אומר שפוטין חלש מכפי שנדמה.
באופן כללי, יש נטייה להמעיט בתפקידו של הציבור בפוליטיקה הרוסית. המשטר מנהל בחירות מזויפות – אבל נסיונו של הקרמלין למנוע ממתנגדיו להתמודד למועצת עיריית מוסקבה, הוציא המונים לרחובות בקיץ הנוכחי. ברוב המקרים, הקרמלין משקיע מאמצים ניכרים במאמצים לנצח בבחירות, באמצעים של שכנוע. כאשר פוטין עצמו מתמודד, אם התמיכה בו נמוכה מ-70% במחוז מסוים – כאשר שיעור ההצבעה המבוקש גם הוא 70% - פקידים מאבדים את משרותיהם. המספרים נמוכים יותר כאשר מדובר במועמדים בהם תומך פוטין, אבל העיקרון זהה.
ההישענות הזאת על פופולריות הופכת את פוטין לפגיע. יד חזקה מדי כלפי מפגינים עלולה לפגוע בו בדעת הקהל; יד רכה מדי מעודדת מפגינים נוספים נגד השחיתות והכשלים הניכרים ברחבי המדינה. כתוצאה מכך, הקרמלין לעיתים פועל בתקיפות ולאחר מכן נסוג.
כוחו של פוטין אינו נובע מיכולתו לכפות את רצונו על ציבור מדוכא, אלא מיכולתו למצוא מכנה משותף עם עשרות מיליוני רוסים – מצאו גרין ורוברטסון במחקרם. סקרים אמינים מלמדים, כי הפופולריות שלו מעולם לא הייתה נמוכה מ-60% מאז נכנס לתפקידו ב-1999, ולעיתים הגיעה לשיא של 89%. אפילו כאשר המספרים החלו לרדת, הוא ניצח אשתקד בבחירות לנשיאות עם 77%. אין ספק שחלק מהנתונים הללו הם תוצאה של פחד ולחץ, אבל מחקרים מלמדים שגורמים אלו יכולים להוסיף 9%-6% תמיכה; וחלק מהלחץ נובע לא מהמשטר אלא מהסכמות חברתיות ("עקרון העדר").
פוטין עובד קשה כדי להשיג רמות תמיכה אלו. בשנות ה-2000 הוא היה ליברל בתפיסותיו הכלכליות ובקנה מידה רוסי – אפילו פרו-מערבי. אך כאשר נתקל במחאות המוניות בשנים 2012-2011, פוטין המציא מחדש את עצמו כמגן הערכים המסורתיים וכמי שמגונן על רוסיה מפני הגלובליזציה שתחת דומיננטיות מערבית. את ההפיכה באוקראינה ב-2014 הוא תיאר כצעד פשיסטי שמטרתו לדכא את המיעוט הרוסי, והתיימר להמשיך את מאבקה של ברית המועצות בפשיזם במלחמת העולם השנייה. התנודות הפוליטיות הללו – שנתמכו בהתלהבות בידי מיליונים – יצרו לפוטין תדמית של מנהיג שאין בלתו. שיטות שכנוע כאלו יעילות יותר מאשר כפייה כאשר מדובר בצורך לשלוט ב-140 מיליון בני אדם.
רוסים לא-מעטים קונים את טענותיו של פוטין משום שהם מסכימים איתן. מחקרם של גרין ורוברטסון העלה, כי 70% מהעירוניים המשכילים אומרים שהזהות הרוסית היא חלק חשוב בזהותם האישית, ורוב גדול תומכים במדיניותו של פוטין נגד הלהט"בים ונגד ההגירה. רוסים רבים היו לאומנים שמרנים הרבה לפני עידן פוטין. רבים אחרים תומכים בו כדי שלא להיות שונים מחבריהם, עמיתיהם ושכניהם. המחקר העלה, כי בסיס התמיכה הגדול ביותר של פוטין אינו בקרב השמרנים אלא בין "המסכימים": אנשים נחמדים שחשוב להם להסתדר עם אחרים ולא לריב איתם.
הפופולריות של פוטין חשובה במיוחד לאליטות הרוסיות – המיליארדרים, הגנרלים וכוכבי התקשורת. הם תומכים בו גם משום שכל עוד הוא פופולרי – מעמדם-שלהם מובטח. בשנת 2015 החזיק המאיון העליון ב-43% מעושרה של רוסיה. כל עוד פוטין נהנה מתמיכת הציבור, הוא המגן הטוב ביותר של העשירים ובעלי המעמד המועדף.
ואולם, משטר הבנוי על הפופולריות של אדם אחד הוא משטר בו יש חולשה מובנית. שליטה בתקשורת היא דבר אחד; לשכנע אנשים לאורך זמן שמצבם טוב, זה סיפור אחר לגמרי. הזינוק בפופולריות של פוטין לאחר הפלישה לאוקראינה הולך ונמוג, ככל שהמציאות של קשיים כלכליים בני עשור ועיצומים בני חמש שנים הולכת ונוגסת בה. התמיכה בו נמצאת כיום בסביבות 65%.
בזמנים כאלו מתברר שפוטין הוא רק בן אדם, ושהקרמלין מתקשה לשלוט בסיפור. המשטר הקומוניסטי קרס כאשר הסובייטים והמזרח-אירופים יכלו לדמיין לעצמם עתיד בלעדיו. זה קרה במהירות עצומה ושום מכשירים תעמולתיים לא יכלו לעצור זאת. התדמית הציבורית המטופחת בקפידה של פוטין עלולה לסבול גורל דומה. אפילו ברוסיה, המציאות גוברת על המניפולציות.
