אתמול קבע בית המשפט העליון בראשות השופטים:
חנן מלצר,
ניל הנדל, ו
אלכס שטיין, כי החייל חגי בר אוריאן לא יקבל צל"ש על מעשה הגבורה שביצע באוקטובר 1964.
לפני חודשים ספורים ראה אור ספרי "כתר גיבורים", ובו הצגתי כעשרים גיבורים שקמו בעם ישראל ולחמו בגבורה הירואית. בחרתי בהם כסמל לבנים נועזים של עם עברי שניצבו כעוגן של כוח ומעשה - נישאים כמגדלור. בחרתי בהם כדי שנשאב ממורשתם עוז ותעצומות נפש, בהיותם לנו עמוד אש לפני המחנה. אחד החיילים בו בחרתי היה חגי בר אוריאן. ראיתי במעשה שעשה גבורה עילאית, בהצמידו רימון אל גופו כדי להציל את החיילים ששהו בסמוך. חגי הקריב את חייו במודע למען החברים.
וזה סיפורו של חגי שעלה לארץ ישראל בהיותו בן שש שנים מפרס. המשפחה התגוררה בשכונת הבוכרים בירושלים עם 12 ילדיה. חגי התגייס לחטיבת גולני והוצב ב"מובלעת הר הצופים". השנה 1964 ובמסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן שנחתם ב-1948, נאסר להכניס להר הצופים חיילים וכלי נשק. לפיכך היו עולים חיילים במדי משטרה ובלילות היו מתבצעות פעולות צבאיות - סיורים, מארבים, תצפיות, וגם רימונים וכלי נשק אחרים הוחבאו שם בניגוד להבנות.
חגי עלה להר הצופים כ"חבלן גדודי" ב-13.10.1964 ועסק בפירוק רימוני "מיילס 4" ובחימושם מחדש. אחד החיילים פירק את תחתית הרימון אך לא הוציא ממנו את הנפץ, והנצרה השתחררה. הרימון עמד להתפוצץ בתוך חדר מלא חיילים בבניין מלא תחמושת. חגי קלט את האסון המתרגש, דחף את מפקדו שעמד סמוך אליו, הוא היה הראשון להתעשת, תפס את הרימון המתקתק והתחיל לרוץ אתו אל מחוץ לבניין. היו לחגי שתי הזדמנויות במהלך הריצה הקצרה לזרוק את הרימון שהופעל, אך בכול מקום עמדה קבוצת חיילים, וכשראה שאין מקום בטוח להשליך אליו את הרימון, הוא לא היסס, הצמיד את הרימון לירך ימין, והתפוצץ תחתיו.
לא זכה לקבל הכרה
חגי נהרג במקום. חייהם של החיילים ששהו במקום, ניצלו. הבניין היה בניין התחמושת של המוצב ופיצוץ הרימון בתוך המבנה היה גורם לנפגעים רבים ולהרס רב.
סיפר מפקד הכיתה: "כשחגי חטף את הרימון, רצתי אחריו וקראתי, זרוק! זרוק! אבל כשהוא יצא מהדלת וראה שם חיילים, החליט להקריב את חייו. לאחר הפיצוץ, מיהרתי לחגי, והספקתי לשמוע את נשימתו האחרונה.
מעשה הגבורה הוסתר שנים רבות. נציגי מערכת הביטחון באו לבית הוריו של חגי והבהירו לבני המשפחה שאסור להם בשום אופן לדבר על נסיבות המוות של יקירם. המשפחה צייתה. המעשה לא נודע כל השנים ואושר לפרסום רק כעבור חמישים שנה. לפני כשלוש שנים החיסיון הוסר, אבל הסיפור של חגי לא נודע והוא לא זכה לקבל הכרה על מעשהו.
משפחתו פנתה לצה"ל ומשזה סירב לבקשת המשפחה להעניק לו צל"ש, הגיע העניין לבית המשפט, תוך תקוות שזה יענה למשפחה. הצבא העניק תעודת הוקרה והסביר כי אין להעניק צל"ש לאחר שנים כה רבות.
אמיר אוחנה שר המשפטים ו
אבי דיכטר תמכו בבקשת המשפחה, אך השופט מלצר החליט כי אין להביא את העניין לפני ועדת הצל"שים ואליו הצטרפו השופטים הנדל ושטיין.
חיילים שביצעו מעשה דומה: עובד לידז'ינסקי (עיטור העוז), נתן אלבז (עיטור המופת), רועי קליין (עיטור העוז), קיבלו צל"ש, לפיכך, לא מובן מדוע החליטו השופטים לסרב הפעם. האם זו סיבה מספקת שעברו שנים? לא די שההורים ובני המשפחה נאלצו להסתיר את האמת, פן יוודע שממשלת ישראל לא שמרה על הסכמי שביתת הנשק, כעת הצבא ניתלה בכך באמתלה שחלפו שנים רבות? הרי הצבא יכול היה לתת צל"ש לידי ההורים, אז, כאשר המעשה ארע...
שיר שכתבתי על חגי בר אוריאן:
על הר הצופים
הצופה אל ירושלים
בפסג ובאשדה (אשדה-מורד ההר)
יעמדו תוקעים
בשופרות
עלי עשור ועלי נבל
ובשולמית השיר ירונו
לגיבור
שמסר נפשו.
הסכמים, הסכמים,
יש בהם מטרוף החושים
מדיני בלהות
וכמיהת כיסופים דכי לב לכבוש ההר
להעפיל
לגאול.
הסכמים, הסכמים,
מצווים!
זורו מנחלה, מארץ הברית, מכול פרזון (זורו-התרחקו) (פרזון-ישוב חופשי) (איפת רזון- מידה חסרה)
אל איפת רזון.
אך בליל, בליל, לא בליל לבנה
מתגנבים חיילים אל ההר
ויעל גם חגי.
ופעם בלא אזהרה, בעתה בעיניו,
ביד חיל נצרת רימון השתחררה
עוד רגע יתפוצץ בניין על יושביו.
אז חטף חגי הרימון
מרחיק מהמון,
ותזעק מסירות נפשו
אמצני כה !
עוז כי רב
הקבילו שרפים,
כי בא בלבת אש -
פיתחו לו שערים.
