|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
5 המקומות שחייב לבקר בהם בניו-יורק
קבוצת ירדן
לא רק קריאה בקלפים - 5 שימושים בקלפים

הכותל אינו מגרש משחקים

אני קוראת לכולנו, אנא, חשבו על העם שלנו, על אבותינו ועל צאצאינו אנא, חשבו על הכותל, שאלפיים שנה חלמנו לחזור אליו, כדי להתפלל, כדי להיוושע, ולא כדי להפוך אותו למגרש משחקים
16/09/2019  |   רינה אזולאי   |   מאמרים   |   תגובות
נשות הכותל [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]

חודש עלול תשע"ט וגם ערב בחירות מועד ב'. אני ישנה ולבי ער. וכל המפלגות דופקות לי על הדלת. פתחי לי, אומרת כל מפלגה, אני אדאג לך, אני אשרת אותך, אני אביא לך את השלום, הברכה, המוסר, הצדק, הפלורליזם, השוויוניות, והאושר המוחלט. אבל אני רוצה לדבר על הבית שלי. מי יציל את הבית שלי. והבית שלי הוא בכותל. שם אני הולכת כדי לבכות, כדי לשמוח, כדי לקבל החלטות. וכמוני, עוד רבבות, עוד מיליונים. עוד עשר מיליוני מתפללים בשנה. מכל הסוגים. מכל הצבעים. מכל הארצות ומכל הלבושים.

והנה פתאום אני פוגשת חברה שעשרים שנה לא פגשתי. פתאום אני שומעת קול שופר. פתאום מתארגנת תפילה. פתאום מתארגנת אמירת תהילים.ואישה טובה באמצע הדרך מארגנת אמירת נשמת קול חי. ואישה טובה אחרת מחלקת דפים של אור החיים, עם תפילה על הגאולה. כי זהו מנהג הבית שלי, וזה מנהג המקום, להתפלל בו על הגאולה. כי הכותל הוא שריד של בית מקדש, וזה הוא המנהג בו, להתפלל על בניין בית המקדש. וכך התפללנו בו אלפיים שנה. וכך נמשיך בעזרת ה' להתפלל, עד ביאת גואל צדק.

והבית שלי נמצא עכשיו בסכנה. הכותל הוא הבית שלי כי שורה בו השכינה. השכינה היא הארת הפנים של אלוקים עלינו. היא ההשגחה שלו עלינו. והכותל הוא השריד של בית מקדשנו, שם השרה ה' את שכינתו עלינו. שם עבדנו אותו, בעבודה הכי קדושה שיש, עבודת הקודש. והכותל הוא המקום שהשכינה אינה זזה ממנו. והכותל הוא מקום קדוש. והכותל הוא מקום שבו התפללנו בו אלפיים שנה על חידוש עבודת הקודש. מאז נחרב בית המקדש שלנו.

כי הבית שלי הוא בכותל, אך הכותל הוא בעצם הכותל של הבית השלם שלנו, שחרב פעם, שחרב פעמיים, ושהוא עדין חרב. והוא ימשיך להיות חרב עד שאנחנו נפסיק לישון. עד שאנחנו נפסיק לריב. עד שאנחנו נפסיק להתחכם. עד שאנחנו נתעורר. עד שנפתח את הדלת לאבינו שבשמים, שגם הוא דופק בדלת, ביחד עם כולם. והוא קורא לנו ואומר: די, ילדים שלי, די לריב זה עם זה, די לפגוע זה בזה, די להשתמש במלים מכובסות ובסיסמאות נבובות לצורך הרס החיים שלכם פה. אספתי אתכם מארבע תפוצות כדי שתחזרו לחיות ביחד, בשלום ובאהבה ביניכם, ובשלום ובאהבה ביניכם לביני.

ומה היה בו, בבית המקדש?

היה בו מבנה מפואר. היה בו מזבח נחושת, שהיו מעלים בו קורבנות לפי פרוטוקול תקשורת ייחודי, קדוש, נשגב. והקורבנות היוו ביטוי לקשר העמוק בינינו לבין הבורא. וכך היינו ממחישים את האהבה שלנו לבורא הגדול, האינסופי, האהוב, והקורבנות הן דרך להראות את אהבתנו ההדדית. והייתה בו גם מנורה עם 7 קנים שהאירה את המקדש ומזבח הזהב שעליו הוקטרה הקטורת, עם 11 סממניה, העשויים גם הם על-פי פרוטוקול מדוקדק, ושולחן שבו הונחו מדי שבוע 12 החלות של לחם הפנים, ובקודש הקודשים (בזמן בית ראשון) היה ארון העדות, ובתוכו לוחות ההברית, הראשונים והשניים, שקיבלנו מהאלוקים.

והלוחות הראשונים היו שבורים, כי חטאנו בחטא העגל. והלוחות השניים שלמים היו, ועליהם כתובים היו עשרת הדיברות. וחטאנו, וגלינו, וחזרנו, ושוב חטאנו, ושוב גלינו, ושוב התחלנו לחזור. ושוב אנחנו חוטאים? קול דודי דופק בדלת, פתחי לי, רק הפעם, יונתי, תמתי, פתחי לי. אני מחוץ לדלת שלך. אני מחכה! ואנחנו, במקום לרוץ לפתוח, אנחנו עסוקים. עסוקים במילים מכובסות, עסוקים במלחמות היהודים. בדיוק כמו לפני אלפיים שנה.

ואני רוצה לדבר על המקום הכי קדוש, על המקום הזה, של בית המקדש, שהכותל הוא הכניסה אליו. כי אם לא נדע להתנהג בקדושה עם הכותל, המקום שקיבלנו אחרי אלפיים שנות גלות, המקום ששוחרר על-ידי הצנחנים הגיבורים, המקום שעין כל יהודי דומעת בו, ועשרות מיליוני תיירים מכל העולם מגיעים אליו לחוש בקדושתו, אם לא נדע להתנהג בקדושה עם הכותל, ולשמור עליו, איך נעמוד מול האלקים? איך ניישר מבט? איך נבקש ממנו בקשות? איך נעז לפתוח את הדלת? אם לא נהיה אור לגויים, איך נראה את האור?

אני קוראת את מצעי המפלגות ונבהלת. איפה הבית שלי? איפה הכותל שלי? מי יבטיח את שלמותו?

ומי כותב בו להפך,
מי מאיים להרוס אותו.
מי מאיים לפגוע בו.
מי מאיים לפגוע בקדושת המקום.

כי כאן משהו גדול שעובר מתחת לרדאר, והמשהו הזה, איש לא מעז לדבר עליו. איש לא קולט אותו. אולי אף אחד גם לא יודע. והמשהו הזה הוא הלב שלנו, של כולנו, הלב של האומה, הלב של מדינת ישראל, הלב של הקשר שלנו, העם היהודי, אל ארץ היהודים. הלב של ההמשכיות שלנו, כעם יהודי בארץ ישראל. כל זה עומד כאן בסכנה, על-ידי קבוצה של 20 נשים ועוד כמה חברות, הקרויה ארגון "נשות הכותל"? האם "נשות הכותל" אוהבות את הכותל?
האם דייג אוהב דגים?

"הכותל ייראה לך כמו סתם חלק מחומת ירושלים בלי הצלפים או השיכרון הזהוב שגדלים בתוכו. נאחזים בסלע, מחפשים מזון, נהנים מי הגשמים, ובסוף "מפרקים את הקיר", כך כותבת ענת הופמן, יו"ר הארגון, בעיתון הארץ, ב-1.2.13. "זו רפרזנטציה סימבולית למאבק שלנו" היא ממשיכה וכותבת. "כל נפילה של קיר מתחילה בסדק". יו"ר ארגון "נשות הכותל", ענת הופמן, שמגיעה כל ראש חודש לכותל לעשות בו בלאגן, לחולל בו שינאת חינם, לחלל את שם המקום, ענת הופמן מביטה על שריד בית מקדשנו, וחולמת על הפלתו. ומצהירה על כך בראיון עיתונאי, אפילו בלי להתבייש.

פעם גם אני הייתי תמימה. כמו הרבה אזרחים נוספים. גם אני חשבתי שמדובר על קבוצת נשים קצת תמהוניות, שמתעקשות לקיים תפילה עם טלית ותפילין. נו נו, כך חשבתי, ישנן צרות גדולות יותר. אבל אחר כך, בראש חודש אדר ב' תשע"ט, פגשתי אותן, ושאלתי שאלה נורא תמימה, באמת תמימה: שאלתי אחת מהן, "הרי אתן יודעות שבהתנהגות שלכן אתן גורמות לשנאה, והשנאה מרחיקה אותנו מבניין בית המקדש, אז למה אתן עושות את זה"? והתשובה שקיבלתי פצעה אותי. נבהלתי. ונפצעתי. והפצע שלי שוטט דם עכשיו.

היא לעגה על בית המקדש. היא לעגה על עבודת הקודש. אבל כאן הוא שריד בית מקדשנו! וזו היא התפילה פה! וזה הוא מנהג המקום! תפילה למען בניין בית המקדש. תפילה על חידוש עבודת הקודש. איך אפשר לבוא לשערי הר-הבית וללגלג על עבודת הקורבנות? איך אפשר לעמוד בפאתי בית ה', רק כדי להילחם בו? ואם אינכן מאמינות בגאולה, בתקווה, בעתיד הטוב יותר, אז למה בעצם באתן עד הנה? למה באתן לדרוך, להשפיל, ללעוג לנו, המאמינות? מי ביקש זאת מידכן, רמוס חצרי?

ואני אישה אורתודוקסית. אקדמית. דוסית, הכל ביחד, אבל אני רגילה שאנשים פועלים בהגיון, ומאמינה בטוב לב הבסיסי של כל בן אנוש. בגרעין הטוב שיש בתוך כל אחד מאיתנו. בצלם האלוקים של כולנו. ואני גם מאמינה בביאת המשיח. באמונה שיום יבוא והכל יהיה יותר טוב. יום יבוא וגר זאב עם כבש. יום יבוא וייבנה בית מקדש, ונעבוד את אלוקים באופן הכי עמוק, הכי טהור, הכי קדוש, הכי אוהב שיש. וכאישה מאמינה, נבהלתי מהאופן שבו הן לעגו לאמונה שלי. ונפצעתי. והפצע שלי עוד שוטט דם. והפצע שלי עוד צורח.

כי גיליתי שם קבוצה של נשים שמנסה, בשיטות אנטי חוקיות ואנטי דמוקרטיות, ותוך שימוש בהרבה שקרים והרבה איומים והרבה דריסה של חוקי מדינת ישראל, הקבוצה הזו לא "רק" מנסה להניח תפילין ולהתעטר בטלית. היא מנסה לערער את כל יסוד הקיום שלנו כאן. הקבוצה הזו קוראת מהסידורים שלה נוסח פוגעני, שפוגע באמונה היהודית שלנו.

הקבוצה הזו, על-פי הנוסח שכתוב בסידורים שלה, בעצם אומרת לאלוקים "אבותינו הקריבו לפניך קורבנות, אבל לנו זה כבר לא מתאים". "לא בא לנו לשמוע בקולך. לא בא לנו לכבד אותך. בא לנו לעשות מה שבא לנו. בא לנו לעשות דברים שלא ציווית. בא לנו לא לעשות דברים שכן ציווית. בא לנו ללעוג למתפללות. בא לנו להפוך את הכותל למגרש משחקים.
"ככה בא לנו" הן אומרות. "בא לנו להתאים את החוקים שלך למה שנוח לנו. להמציא נוסח תפילה פוגעני, עכור, עקר, שמוחק את התקווה לעתיד טוב יותר. שמוחק את עבודת המקדש.
שמוחק את אישי ישראל. שמוחק את הציפיה לגאולה השלמה"

"אבל זה הוא בדיוק חטא העגל", אני אומרת. בדיוק כמו חטא העגל שבגללו הלוחות הראשונים הם שבורים. ובגללו הלוחות הראשונים והשניים צפונים, ובגללו חרב המקדש שלנו פעם. ופעם שניה. ובגללו כל הצרות שיש לנו. ובגללו כולנו עדיין סובלים. גם שם ניסו כמה חבר'ה "להתפלל כדרכם" למרגלות הר סיני. בניגוד לכלל מספר 2 בפרוטוקול של עשרת הדברות, וגם כאן מנסות כמה נשים "להתפלל כדרכן" למרגלות הר-הבית, בניגוד לכלל מספר 3 בפרוטוקול של עשרת הדברות.

אבל למה? האם חסרים מגרשי משחקים בירושלים? וגם אם חסרים, האם זה הוא המקום? "למי את מתפללת"? אני שואלת את ענת, בראש חודש אלול. וענת לא מסוגלת לענות לי. מתחמקת מתשובה. עונה משהו שלא קשור אליה. ואני נבהלתי. היא אשכרה לא באמת מבינה מה זו תפילה. היא אשכרה לא באמת מבינה שיש מצב של תקשורת עם האלוקים. בהתחלה חשתי כלפיה חמלה. אבל אחר כך חשתי תמיהה גדולה. ואי נעימות גדולה. ואפילו הלם.

האם יעלה על הדעת שאדם שאינו מבין בפרוטוקולי תקשורת ינסה להתערב ברגולציה של פרוטוקולי תקשורת? האם יעלה על הדעת שפרוטוקול תקשורת שמשתמשים בו כבר אלפיים שנה יידרס בידי אדם שכלל אינו מאמין באפשרות של תקשורת? האם יעלה על הדעת שתחנת השידור המרכזית של התקשורת בינינו לבין האבא שלנו, תיהרס חלילה, ותידרס, ותהפוך למגרש משחקים של פרוטוקול שמנסחיו כלל אינם מאמינים בו? של פרוטוקול שכבר נוסה ונכשל? של פרוטוקול ששוב נוסה ושוב נכשל?

האם יעלה על הדעת שנפגע במו ידינו בפרוטוקול התקשורת הכי יקר, הכי אהוב, הכי קדוש, שיש לנו, בגלל גחמה של מישהי שכלל אינה מבינה בתקשורת? האם יעלה על הדעת שעם שלם ייכנע, ויפקיר את מקום התפילה הכי קדוש שלו, לידיים הרסניות, שכלל אינן מאמינות במושג של תפילה? כי תפילה, ענת היקרה, היא תקשורת בינך לבין האלוקים. ואם את לא מאמינה בזה, אז אנא, צאי, תלמדי, תחכימי, ואז תחזרי ותתפללי כמו כולנו. בענווה, בדרך ארץ, בתום לב. ואז כבר תדברי גם אחרת.

אבל כשבאתי לחלק לחברות הקבוצה הזו סידור תפילה אמיתי, עם עבודת הקודש, על דפי המורשת של האבות של כולנו, ה"בוסית" שלהן, ענת, לא הרשתה להן לקחת. אז איפה כאן הפלורליזם? וכשקראתי להן: אל תעשו את זה, אל תשחקו באש, הן צחקו ולעגו, נהנות מכל רגע. "הנוסח שאתן אומרות הוא היפך הברכה", אני אומרת להן. כי ה"ברכות" שאתן אומרות אינן ברכות כי אם להפך. כי את הברכות תיקנו חז"ל, והם גם תיקנו איך לומר אותם, על-פי פרוטוקול מדויק וכללים מדויקים וניסוחים מדויקים.

אבל אמירת הברכות שלא על-פי אופן אמירתן, כמוה כלקיחת פרוטוקול תרופות שגוי, לא באופן שבו צריך לקחת אותו. פרוטוקול שעלול להיות מסוכן. פרוטוקול שעלול חלילה להרוג במקום לרפא. "מה שאתן עושות הוא היפך הברכה", אני אומרת, והן מתפוצצות מצחוק. זה בכלל לא מצחיק. "אל תהרסו מסורת של אלפיים שנה", אומרת להן אישה אחת. ושוב הן צוחקות. נהנות מכל רגע. כמה טוב להכאיב לדוסיות. דרוס כל דוס. ועוד בבית שלו.

כי לאנשים מאמינים, ולנשים מאמינות, כידוע, אין לב. ואין להם רגשות. ומצווה גדולה לדרוך עליהם, לרמוס אותם, לפגוע בכל מה שיקר וקדוש להם, ועוד לחייך ולצחוק ולרמוס ולהמשיך לרמוס.

אז מה אם כל היקר והקדוש לנו נרמס?
אז מה אם באים ולועגים לאמונה שלנו?
אז מה אם דורכים על רב הכותל?
אז מה אם רומסים את קדושת הכותל?
אז מה אם רוצים לדרוס לנו את רחבת הנשים, ולהפוך אותה למגרש משחקים שאין לו כלל ביקוש?
אז מה אם מכניסים ספר תורה לשרותים?
אז מה אם מבזים את התפילה?
אז מה אם מסירים לרבנית את כיסוי הראש?
אז מה אם צובטים, ומשפילים, ומפילים, ומכאיבים, ולועגים, על כל המתפללות המאמינות?

הכל בסדר, הרי אין לכם רגשות, הרי אין לכם לב. תגידו תודה שבכלל מרשים לכם לנשום. שבכלל מרשים לכם להיות פה. כי גם זה רק זמני, את יודעת. זו המטרה הסופית שלנו, כך אומרת ענת.

להשתלט על המקום,
להשתלט על המרחב,
להחריב את הקודש.
להשכיח את התקווה.
להפוך את הכותל למגרש משחקים מעורב
ואת מדינת ישראל לתוהו ובוהו,
לחלל את קדושת המקום.
לחלל את הקודש.
לחלל.

מי יציל את הבית שלי. מי יציל את הקדושה. מי יציל את התקווה. מי ישמור את האור. מי יגן על הכותל מפני מי שבא לטמאו. מי יגן עלינו, המאמינות, מפני אלו שרוצות חלילה להחריב את הבית שלנו? אבל הכותל הוא סמל שמבטא עוד כמה דברים. והקיר הזה הוא גם מפתח. "יישום המתווה יקדם את היום שבו תהיה יותר מדרך אחת להתחתן ולהתגרש בישראל, יותר מדרך אחת להיקבר, לשמור שבת, כשרות וכו'. הכותל טומן בתוכו את היסוד העמוק של יחסי דת ומדינה, ויש אפשרות לקדם דרכו פלורליזם דתי עבור כל מדינת ישראל". כך כותבת ענת במאמר דעה במעריב (12.5.19).

כי זה מה שענת הופמן, יו"ר נשות הכותל, שהיא גם ראש המרכז הרפורמי לדת ומדינה,
רוצה ושואפת לעשות, להשליט כאן חלילה אג'נדה רפורמית, אג'נדה שגוררת, כבר היום, מעל 58% אחוזי התבוללות בארה"ב בכל דור, כאשר 90% מנכדי זוג שמתבולל, כבר מאבדים כל קשר ליהדות. ואת כל זה מנסה ענת "לייבא" חלילה הנה. לייבא לא יהודים. לייבא פרוטוקול כושל של דת חדשה שהם המציאו, דת שכבר נכשלה. להרוס את מדינת היהודים. להרוס את הבית שלנו.

אלפיים שנה חיכינו לחזור לארץ ישראל. בא הרצל, עם החזון שלו, והציל רבבות יהודים ממשפחות מתבוללות מאיבוד זהותן היהודית, והביא את כולנו הנה, וכאן בנינו מדינה לעם היהודי. במסירות נפש באנו הנה מכל הארצות, אחרי תפילות בנות שנות אלפיים - והנה, אישה אחת, דרך קיר אחד, דרך מפתח ששמו כותל, מאיימת להרוס הכל. מאיימת להרוס את הכותל.
מאיימת להרוס את הקדושה. מאיימת להרוס את החמלה. את האמפתיה. את הכבוד ההדדי בין איש לרעהו. את הביחד שלנו כאן.

אני באה, מחלקת לבנות הקבוצה סידורים אמיתיים, שקניתי במיוחד בעבורן חנות לספרי קודש. סידורים עטופים בנייר בצבע כסף. מתנה! "לא לוקחים מתנות מזרים", מחליטה להן ענת. כאילו היו ילדות קטנות. "אבל אני לא זרה", אני אומרת להן, "אני חברה שלכן!"
"את לא חברה שלי" אומרת לי ענת "כי הדעות שלנו שונות". אבל קצת זמן אחר כך היא מוציאה הודעה לעיתונות ובה אמרת "עם החזרה ללימודים נקווה שמערכת החינוך תקדם ערכים של אהבה וסובלנות לאחר".

ערכים?
אהבה?
סובלנות?

אז איפה הן, האהבה והסובלנות האלו?

רק עלי אין החוק משגיח,
רק עלי איש אינו שומר,
לו היו לי זוג קרניים, אז היה מצבי אחר.

אין החוק משגיח?
החוק כן משגיח.
החוק כן אוסר פגיעה ברגשות במקומות קדושים.

אז למה במסגד כן נשמרים כללי המסגד, ובכנסיה כן נשמרים כללי הכנסיה, ורק כאן, במקום הכי קדוש ליהודים, אין החוק משגיח? ורק כאן מותר לפגוע בנו? דרוס כל דוס, בבית שלו?
בלב שלו? במקום הכי פנימי? למה? אז באו וניסו לרצות אותן. ובנו במיוחד עבורן, בעלות של מיליונים, רחבה נאה, נגישה, ענקית. מיוחדת למידותיהן. רחבה הקרויה "עזרת ישראל".

האם נאה המקום בעיניכן? נאה. האם נגיש המקום? נגיש. האם מרווח המקום? מרווח. שטח המתאים ל-450 איש, עבור קבוצה של 20 נשים ועוד כמה אורחות. האם מתאים המקום לתפילה? מתאים ומדהים. עתיקות בנות אלפיים מתגלגלות מכל כיוון. מראה מדהים ומרתק ומפעים. כניסה לתוך שכבה של היסטוריה. כניסה חינם. האם תשבי פה איתנו? לא. לא אשב. כי לא רואים אותי מהרחבה המרכזית. כי לא אוכל כאן להכאיב למתפללות בעזרת הנשים. כי זה הדבר היחיד שחסר להן בעזרת ישראל. והן קוראות לזה "ניראות". וכך הן אומרות וכך הן כותבות וכך הן דורשות. אין שם "ניראות". אסון נורא! לא רואים אותן מרחבת התפילה!

ולכן הן בחרו להמשיך להפריע בעזרת הנשים. להמשיך להשתולל. להמשיך לפגוע. להמשיך להכאיב. והרחבה שנבנתה, "עזרת ישראל", נותרה שוממה. אין לה ביקוש. חוץ מכמה תיירים שמגיעים פה ושם, ופה ושם איזו אישה אורתודוקסית מתיישבת לתפילה, או איזו קבוצה חולפת שמתעניינת באבנים המתגלגלות. אין שם כמעט תפילות. רק לפעמים בחגים. רק לעתים רחוקות איזה אירוע שהם קוראים לו "בר מצוה". אך רוב הזמן, שומם הוא המקום. בממוצע של 25 "דגימות", מצאנו שם 1.36 מתפללים ו-2.68 תיירים. בשטח שמתאים ל-450 איש.

"זה לא מספיק לנו, הן אומרות בבית המשפט. אנחנו רוצות מקום יותר גדול, יותר מרווח. מקום שתהיה בו "ניראות".

מקום ממנו נוכל להיראות.
מקום ממנו נוכל לפגוע.
מקום ממנו נוכל להכאיב.

והמדינה, במקום להתעשת ולהעמיד אותן במקום, במקום זה המדינה נכנעת, מתרפסת, מקימה עוד ועדות ועוד ועדות ועוד ועדות.

בואו נהרוס את הבית שלנו. בו נהרוס את קדושת הכותל. בואו נהרוס עתיקות של שנות אלפיים. בואו נפגע בעוד מאמינים. בואו נהרוס את כל מה שמחזיק אותנו כאן בשביל צורך שכלל אינו קיים. בשביל אנשים שכלל לא מגיעים. בשביל דלוזיה. בשביל אשליה. בשביל דמיון.

אז מה יהיה איתנו בסוף?
ומה יהיה עם הבית שלנו?
ומה יהיה עם העם שלנו בכלל?

כי הכותל הוא של כל העם שלנו. הכותל הוא של כל האבות של העם שלנו. הכותל הוא גם של כל הדורות הבאים. והמלחמה הזו, המלחמה על קדושת הכותל, המלחמה על שמירת הכותל בקדושתו, אינה מלחמה רק דוסים, אלא היא מלחמה של כל העם הקדוש שלנו. העם ששרד אלפיים שנות גלות, וכאן, פתאום, קמה אישה שמתחפשת למכשפה ומאיימת על קיומנו כעם. אבל היא לא באמת מכשפה. אפילו אין לה מטאטא!

אבל ענת הופמן אינה לבד, אלא יש מי שעומדי מאחוריה: כי 2 מתוך 4 המקומות הראשונים ב"מחנה הדמוקרטי" מאוישים על-ידי נשים שהשתתפו באופן אקטיבי בפולחן הפוגעני והאנטי חוקי שלה, ואני לתומי חשבתי שדמוקרטיה כוללת גם שלטון החוק, וגם שלטון הרוב! כי המפלגה הכל כך "תמימה" הזו, שנקראת "כחול לבן", וכל כך חשוב לה שלטון החוק, כביכול, תומכת בחילול, תומכת בחילון, תומכת בחורבן, וזה אפילו מופיע לה בתוך המצע, מופיע ולא נמחק. מופיע ולא הוכחש.

כי אביגדור ליברמן אף הוא, גרר את כולנו לבחירות חוזרות, כי לא רצה להסכים לחוק שרצו לחוקק המפלגות החרדיות, במטרה לשמור על קדושת הכותל. כי אם אנחנו נותנים את הקול שלנו למפלגה "ניטרלית" שמכבסת מילים במצע שלה, ולא באמת תילחם בכח על היהדות שלנו, אז בעצם לא הצטרפנו למלחמה על העתיד שלנו. על עתיד ילדינו, על עתיד הבית המשותף שלנו, כי יותר מדי מפלגות חרטו על המצע שלהם את המלים המכובסות האלו, הקרויות "מתווה הכותל", שמשמעותו, הפיכת שליש מהכותל, על חשבון חלק מרחבת התפילה ועל חשבון עתיקות בנות אלפיים שנה, למגרש משחקים של תקשורת רפורמית שכלל אינה קיימת, למגרש משחקים של שחקנים וירטואלים שכלל לא מגיעים. למגרש משחקים.

אבל מה זה "מתווה" הכותל הזה, מה בכלל הם רוצים. הרי אין אצלם ביקוש בכלל לשריד בית המקדש. הרי אין אצלם תפילה על חידוש עבודתו. הרי אצל ה"זרמים" האלו, היוצאים, אין משמעות לכותל, אין משמעות לתקוה. אין אמונה בביאת המשיח, אין אמונה בקורבנות. ולכן אין קשר רגשי לכותל. ולכן הם גם לא באים. גם לא לרחבה המרווחת, בת 450 מקומות, שעומדת שוממה. ולכן הקריאה הזו למתווה, אינה אלא עוול. עוול כלפי המתפללים. ועוול כלפי התיירים. ועוול כלפי הדורות הבאים של כולנו.

כי הרי אותם אלו שאמורים, לפי ה"מתווה", לקבל, חלילה, את השליטה על שליש מהכוכתל,
אין הם בכלל "זרם" ביהדות, אלא הם זרם יוצא החוצה מן היהדות, עם מעל 58% התבוללות. כשרק 10% מנכדי המתבוללים ממשיכים לקרוא לעצמם "יהודים". הם בעצם סדרה הנדסית יורדת, ששואפת לאפס, ואילו האמונה שואפת לאינסוף, אז מה בכלל אתם רוצים פה? הרי זה בכלל לא אותו סדר גודל!!!

ואני קוראת לכולנו, לכל מי שמאמין באלקים, לכל מי שמאמין בעם היהודי, לכל מי שמאמין בסובלנות ובהקשבה לאחר, לכל מי שמאמין שכמו שלא מפריעים למוסלמים במסגד, כך אסור להפריע לנו, היהודים, בבית התפילה שלהם, ולכל מי שרוצה שנמשיך, בעזרת ה', להיות עם אחד - - - אנא, חשבו עלינו, על הבית שלנו, על העם שלנו, על אבותינו ועל ילדינו ועל צאצאינו עד עולם, אנא, חשבו על הכותל, שאלפיים שנה חלמנו לחזור אליו, כדי להתפלל,
כדי להיוושע, ולא כדי להפוך אותו למגרש משחקים.

אנא, חשבו על העם שלנו, שכל כך חשוב שיישאר עם אחד. כי אנחנו בקרב על הזהות היהודית שלנו. אנחנו בקרב על העתיד היהודי של צאצאינו. אנחנו בקרב על החיים שלנו כאן, כעם יהודי אחד. ובקרב הזה, אנחנו חייבים לנצח, והאחריות מוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו, כי אין לנו ארץ אחרת. ואין לנו כותל אחר. ואין לנו את הפריבילגיה לחטוא עוד הפעם. ואין לנו את הפריבילגיה לא להציל את הבית שלנו.ואין לנו את הפריבילגיה לא לפתוח את הדלת לפני האלוקים. שנמצא בכל מקום. שעומד אחר כותלנו.

ועוד כמה מילים אוסיף, מילים עבור אותה קבוצה הקרויה "נשות הכותל". מלים שאומר להן המקום. חברות יקרות, אני כאן, אני שומע. השתמשתן בפרוטוקול תקשורת שגוי ואני באהבה מבקש שתתקנו. זה לא קשה. רק תחליפו כמה מילים. רק תשנו כמה משפטים רק תחזרו לפרוטוקול האמיתי של אימותיכן שאהבתי. שאוהב. רק תחזרו לעבוד אותי כמו שביקשתי מכן
כמו שבראתי אתכן באהבתי.

השערים שלי פתוחים. הכותל פרוש לפניכן. בואו אלי. שובו אלי ואשובה אליכן. אני מחכה לכן כאן, בבית שלי. בואו אלי בנקיון. בואו אלי באהבה. בואו אלי בתום לב. אני אוהב את כולכן. אבא. שמחכה לנו. שאוהב אותנו כל כך.

ד"ר למדעי המחשב
תאריך:  16/09/2019   |   עודכן:  16/09/2019
רינה אזולאי
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
הכותל אינו מגרש משחקים
תגובות  [ 8 ] מוצגות   [ 8 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
יאיר4
17/09/19 17:43
 
רינה א
18/09/19 08:26
 
יאיר4
26/09/19 16:25
 
רינה א
5/10/19 22:00
 
יאיר4
20/02/20 18:18
 
רינה א
22/02/20 21:19
2
33
2/10/19 19:59
3
רינה א
9/10/19 19:52
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בנימין נתניהו שותה לנו, אוכל לנו, זה נהי התמרורים של איילת שקד ונפתלי בנט. נתניהו פוגע בציונות הדתית, מיללת שקד בדמעות תנין, ובנט עם כיפתו המצטמקת אשר בקושי רואים אותה מבעד לשערו המקריח מחרה ומחזיק אחריה.
16/09/2019  |  אפרים הלפרין  |   מאמרים
תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, האמורות להיכנס לתוקפן בפברואר הקרוב, משקפות גישה לפיה ניתן לנהל הליך ללא ארכות בכלל. גישה זו אינה פרקטית, והדבר ידוע לכל מי שמופיע בבתי המשפט. גישה לא-מעשית זו נוטלת את הגמישות הנדרשת, המתחייבת בכל הליך משפטי, ואשר עשויה להביא את בעלי הדין לפשרות נכונות וצודקות.
16/09/2019  |  שלומי וינברג  |   מאמרים
תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, המתכוננות להיות מיושמות בחודש פברואר 2020. עלולות להמיט אסון של ממש על מערכת המשפט האזרחית. יש בהן אף פגיעה מהותית ובלתי מידתית בערכים מהותיים של נגישות לצדק, לערכאות ולמשפט הוגן.
15/09/2019  |  שלומי וינברג  |   מאמרים
ילד כי יתקוטט בגן עם חבריו, יידע כאשר יישאל על כך בידי הגננת, להטיל את האשמה על חבריו למשחק, לגולל עליהם את קלונו ולתלות בהם את אשמת "הוא התחיל". כזה הוא אביגדור ליברמן, הילד הרע שמסרב לקבל את כללי המשחק, שובר את הכלים, ואחר כך בא חשבון עם יריביו הפוליטיים שמעזים ברוב חוצפתם להשיב מלחמה, ובלשונו - להשמיץ אותו ולשחק משחק מלוכלך.
15/09/2019  |  עידן יוסף  |   מאמרים
שאיבת הקולות שמבצע יו"ר הליכוד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ברשימת ימינה עלולה לעלות לאיילת שקד באיבוד תיק המשפטים, אליו היא שואפת לחזור. אם מצביעי הציונות הדתית והימין האידיאולוגי לא יתגייסו בהמוניהם להצביע ימינה, שקד עשויה למצוא את עצמה מחוץ לממשלה, ולכל היותר לקבל ראשות של ועדה בכנסת - ולא רק בגלל "המשתה הגדול".
14/09/2019  |  עידן יוסף  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
מי משרי הליכוד שאינו מצטרף לשר הביטחון יואב גלנט במאבקו החיוני נגד בנימין נתניהו הופך שותף פעיל לחטאיו של ראש הממשלה
אלון קוחלני
אלון קוחלני
פס"ד חדש מעלה ספקות בדבר אפקטיביות האסדרה הקיימת בתחום הגנת הצרכן, הנשענת על תמרוץ במקום להטיל חובה למנות קצין ציות (עש"א 2038-10-21 סטארה קוסמטיקס בע"מ נ' הרשות להגנת הצרכן ולסחר ...
צבי גיל
צבי גיל
מה יש ברפיח שלא היה בג'בליה, בעיר עזה ובחאן יוניס? רפיח היא הקצה הדרומי של הרצועה שגובל עם מצרים וצה"ל לא יכול לרדת דרומה למגינת ליבם של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il