השנאה הפתולוגית למפלגה המתחרה ולמנהיגיה וההסתה חסרת הרסן, היא תופעה המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית מיום היוולדה. ב-1929 כתב ז'בוטינסקי, שבן גוריון כינה אותו "ולדימיר היטלר', במאמר "רעל השנאה", "אפשר לבנות את הארץ בלי לסמם את אווירתה ברעל השנאה... אם לא נכניע את נושאיה, אי-אפשר יהיה לנשום כאן, אם ישלטו בה כאלה".
בסרט מדהים ביושרו שעשתה
ענת גורן ב-2006, "כל אנשי הקמפיין", נראה אייל ארד אומר: "אני כמו כריש שמריח דם במים... מה עושה כריש כשמישהו מדמם? תוקף, הורג אותו. אז בואו נהרוג אותו. נשים לו את הרגל פה (כשהוא לוחץ בידו על עורק הצוואר) ונלחץ. את ביבי שונאים. זו הזדמנות לפרק לו את האמ-אמא שלו". יועץ אחר,
אודי פרידן, רק קרא לנתניהו "שטן".
ב-1997 פרסם
ארי שביט, מאמר מכונן בכותרת "אויב חצי העם", שבו כתב: "עמודי המערכת שלנו היו סדרה של משפטי שדה, שגזרי הדין שהוציאו היו ידועים מראש... כמו כיתות ירי היורות רק לכיוון אחד... ברחובות, בין החברים שלנו הייתה אווירה פרועה, מתלהמת, של התרת דם."
"האם זה מפני שבתקופת כהונתו הידרדר מצבנו הביטחוני?" שאל שביט. "האם הוא היה רה"מ הברוטלי שהפעיל כוח צבאי מסיבי כדי להבריח מאות אלפי תושבים מדרום לבנון? האם הוא שהפעיל מדיניות אש שגרמה להרג המוני של חפים מפשע?... האם אנו שונאים אותו מפני שבתקופת כהונתו הידרדר המצב הכלכלי וגדלו הפערים החברתיים? האם מפני שבתקופתו התקבלו החלטות היסטוריות (כהסכם אוסלו) בלתי הפיכות בחיפזון ובקלות דעת ובנוהל בלתי סביר בעליל, מבלי לקבל אישור מהכנסת אלא בדיעבד?" לא, השיב שביט. את כל הדברים האלה עשו
יצחק רבין ו
שמעון פרס, לא נתניהו, אך אותם לא שנאו.
שנאת נתניהו החלה תופשת תאוצה בשנים 1993-1992 כאשר "אנחנו הישראלים הנאורים נתקפנו בשיגעון משיחי... פתאום דמיינו... שהקץ קרוב... קץ המלחמות, קץ הסכסוך, ואם רק נמשח את רבין למשיח השלום, ניסוג מהשטחים ונקים מדינה פלשתינית, השלום יבוא."
"ביבי היה האיש שהסביר שאנחנו שתויי הזיות... וכשהתברר שביבי צדק וסחף חלק גדול מהציבור, נעשה לנו ברור במי האשם... מי רצח את המשיח, מי גרם לכישלון תהליך אוסלו... השנאה הקלה על אכזבתנו... ענתה לצרכינו הנפשיים העמוקים ביותר... היא אפשרה לנו שלא להתמודד עם הטעויות ועם הסתירות הפנימיות שלנו ולטשטש את העובדה, שכשניתנה לנו הזדמנות היסטורית חד-פעמית - עשינו שטויות, שגינו באשליות, שקענו במצב קולקטיבי של שיכרון משיחיות".
ליבוי השנאה ליריב, נסיון לעשות לו רצח אופי, ומנגד הדרישה לתת אמון בלתי מוצדק בגנרלים שפשטו את מדיהם (אחרי שדרדרו את כושרו של צה"ל, אם להאמין לדוחות הנוקבים של האלוף
יצחק בריק) הם מסורת שמאל ש"כחול לבן" מקדשת.
בני גנץ הכריז בראש חוצות שמעשי רה"מ גובלים בבגידה, ובשיחות סגורות אף הביע דעה שנתניהו היה רוצה להרוג אותו, טענה שלו אדם מן השורה היה מעלה היו מאשימים אותו בצדק בפרנויה.
הסיבה העיקרית לשנאת נתניהו היא ההרגשה בשמאל ובאליטות ששלטו בישראל, ועדיין שולטות במידה רבה בפוליטיקה, בכלכלה, בתקשורת, בתרבות, בספורט ובמה לא היא שהוא "גנב לשמאל את המדינה שלו", ומנע מהם מיליארדים מהמיסים שמימנו את חיי הרווחה של האליטות, ואת יכולתם לשחד מכספי המיסים את הציבור, לממן את המשק הקולקטיביסטי הכושל ועשרות אלפי משרות למחוברים.
הרפורמות שנתניהו הוליך בכלכלה קיצצו במשטר השחיתות של שיטת מפא"י, ששלטה בכל משאבי המדינה. אלה הוקצו בעבר למחנה השמאל, לחברת העובדים, להסתדרות, לקיבוצים ולוועדים הגדולים, לטייקונים ומשרתיהם, לעורכי הדין ולרואי החשבון, ל
מאכערים ולשתדלני צמרת, לעיתונאים ולאנשי אקדמיה ו"תרבות" שחיו על משמני הארץ, בזמן של-1.7 מיליון ישראלים, רובם עולים מארצות ערב שהוגלו בכפייה לפריפריה, לא ניתנה אפשרות להתקדם, והם וצאצאיהם חיים עדיין בעוני או בקושי גומרים את החודש, שעה ש'החברתיים' לא עשו דבר כדי לחלצם ממלכודת העוני.
מנהיגי 'כחול לבן' הבטיחו להעלות את התקציבים ל'סקטור הצבורי' מילת קוד למתן מילארדים לכל מיני קבוצות לחץ ומקורבים. כך הם יחזירו לחיינו את שיטת מפא"י שהשחיתה את החברה והכלכלה. העניים יקבלו פרורים והמקורבים מילארדים. ראו הוזהרתם.
