סיפור חייו של אמנון בקר

אמנון בקר אמן. נולד ב-14 בנובמבר שנת 1932 בבית חולים העמק בעפולה לזוג חלוצים שרה לבית רוסמוכה ילידת רוסיה הלבנה וליוסף בקר יליד גליציה שבפולין שעלו לארץ ישראל בשנות ה-20. הם הכירו במושבה פרדס חנה, שם הם היו פועלים קשיי יום וחיו בדוחק. בהמשך נישאו וזמן קצר ביותר לאחר שנולד אמנון - בנם בכורם, עברו לתל אביב.

כאן שכרו דירה ברחוב אלנבי צמוד למקום בו הוקם לימים קולנוע אלנבי. אביו של אמנון היה פועל בניין מקצועי "טפסן בכיר" ואמו מנקה. המשפחה חיה בדוחק כלכלי רב ונדדה בין דירות בתל אביב. תקופה מה התגוררו ברחוב מזרחי ב' כיום רחוב אבולעפיה, בהמשך עברו לרחוב ברדיצ'בסקי בשכונת שפאק, אחר כך, התגוררו בדירת מרתף ברחוב גורדון 79, אז גבולה המזרחי של העיר והיום - ככר רבין, שם עברה על אמנון מרבית ילדותו ונעוריו.

כ-50 מטר מביתו שכנו גן החיות וצמוד לו בריכת וגן הדסה. אמנון סיפר בזמנו כי בגיל 10-9 נרשם ללימוד שחיה בברית מכבים עתיד וכי בילה שעות ארוכות בחייו בבריכה וסביב אזור גן הדסה והם היו חלק מנוף ילדותו. "אני זוכר שכילדים, שיחקנו "הקפות", ליד גן החיות וכי כל האזור ממול הבית בו התגורר בגורדון 79 מזרחה מעבר לרחוב אבן גבירול היה שטח של פרדסים ושדות. "הייתה לי ילדות טבע אל אף שגרתי בעיר, סיפר אמנון".

בשנת 1935 בהיותו של אמנון בגיל 3 לערך, נוסף לו אח קטן ושמו דן כיום פרופ' דן בקר, בלשן ומרצה המתמחה בנושא הקשר בין הדקדוק העברי לערבי. בהמשך כשאמנון היה בן 16 לערך נולד אחיו הצעיר בן הזקונים רמי בקר, המתגורר כיום במרכז הארץ. בשנת 1936 עלתה סבתו של אמנון, אמו של אביו יוסף לארץ ישראל. לימים רכשה ברחוב עמיאל 19 בתל אביב שטח ובשנת 1949 בנה אביו של אמנון,יוסף, בשטח זה בית.

את לימודי בית הספר היסודי עשה אמנון ב"בית החינוך לילדי עובדים, בצפון". היה זה בית ספר חדור ברוח תנועת הפועלים. לימים יספר אמנון כי בית ספר זה היה, "בית חינוך שכולו פואימה פדגוגית נפלאה. וכי כאן עוצבה אישיותו תמונת עולמו ומעשיו לעתיד".

מוריו של אמנון דוד אלוני וגרשון זק, גילו את יכולת הכתיבה שלו, ורשימותיו המשעשעות פורסמו בעיתון היומי של "בית החינוך" שנקרא "מעשים בכל יום". אמנון מספר בזיכרונותיו כי זכורים לו היטב המורים משה ברקאי "שחינך דורות של תלמידים לאהבת התיאטרון", וצבי גולדין, "צייר בזכות עצמו, שלימד אותנו לצייר ולא חשך עידוד או ביקורת, הכל לפי הצורך".

בכיתה ה', בהמלצת חבר לכיתה ב"בית החינוך", הצטרף אמנון לתנועת הנוער בקן הצפון של התנועה המאוחדת. שם פגש את חברו הקרוב מנשה קדישמן. זה היה בעידן שיא הפריחה של תנועות הנוער החלוציות בארץ ישראל. תקופת חברותו בתנועות הנוער זכורה לאמנון כתקופה מעניינת בחייו ומלאת חווית.

אמנון מספר כי בלילות שבת היו מתאספים החניכים רוקדים ושרים "הרבינו לצאת לטיולים ברחבי הארץ, טיילנו במצדה בנגב עשינו את טיול "מים אל ים" ועוד. בחופשות הקיץ יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים". חווינו ים של חוויות.

ב-1947, והוא בן 15 בהגיעו לכתה ח' נשלח אמנון ללמוד מכונאות בביה"ס המקצועי "מקס פיין", ששכן אז בצד המערבי של "שכונת עובדי הרכבת". הוריו הפנו אותו לשם, מפני שמחנכו בכיתה ח', אלימלך אפשטיין יעץ לאמו לשלוח אותו דווקא לביה"ס מקצועי, "מפני שעם הראש, הילד שלך, לא כל כך מבריק, אז שלפחות יהיה לו איזה מקצוע בידיים".

באחד הימים הגיע צלם של עיתון "במעלה" לבית הספר וצילם את התלמידים בעבודה. לאחר שבוע התנוסס צילום פוטרט של אמנון בעמוד השער של "במעלה". אמנון שמר כל השנים את הצילום בתמונה ממוסגרת בחדר עבודתו.

לאמנון זיכרונות רבים מ"מקס פיין", אולם דומה כי הזיכרון החזק ביותר שנחרט בו קשור למורה לשרטוט צבי וולפר. מספר אמנון בזיכרונותיו: צבי לאופר היה מורה קפדן חסר פשרות "כשבאנו בבוקר ה-29.2.1948 ללמוד ב"מקס-פיין" הודיעו כי הלימודים שלנו מבוטלים מפני שהמורה שלנו, אינג' צבי ווֹלְפֶּר, נהרג באותו לילה בבית חרושת "היוצק" מול מקווה ישראל והותקף על-ידי פורעים ערבים.

כל בית הספר על מוריו ותלמידיו הלכנו לבית "הפועל" ברחוב נחמני, לשם הובאו כל הגופות של הנופלים לזיהוי ולמתן כבוד אחרון. אני זוכר את דמותה השחוחה של אשתו של המורה שלנו. ואת קול הבכי נוכח המתים".

באמצע מלחמת העצמאות ב-1948 עבר אמנון קורס מכי"ם במסגרת גדוד 9 של הגדנ"ע, הקורס נערך בכפר סלאמה הנטוש. ב-1950 התגייס אמנון עם חבריו מהתנועה לנח"ל. הם נמנו עם חיילי המחזור השני של הנח"ל. לאחר טירונות במחנה 80, הגיע אמנון וחבריו לתקופת הכשרה בקבוצת מעיין-ברוך, שכונתה גם "הכשרת מעיין -ברוך". אחרי כשנה, התפלגה ה"הכשרה", וחלקה עבר לקב' יזרעאל. אמנון היה בין העוברים לקבוצת יזרעאל והיה למעשה חבר בקיבוץ זה מאז 1952 ועד יום מותו.

בין העוברים והמצטרפים לקיבוץ יזרעאל חברו הטוב של בקר עוד מתנועת הנוער צעיר בשם מנשה קדישמן, לימים צייר ופסל בעל שם. השניים התגוררו יחד בתחילת שנות ה-50 בחדר אחד בצריף בקיבוץ יזרעאל שהיה בראשית דרכו. קדישמן היה חבר קיבוץ יזרעאל מספר שנים, אולם נאלץ לעזוב כי הקיבוץ סירב לממן את לימודיו האקדמיים, אולם החברות בין בקר לקדישמן נמשכה כל השנים.

בקר ביקר את קדישמן בתל אביב וקדישמן ביקר אצל בקר בקיבוצו יזרעאל. כשנערך אירוע פתיחת תערוכת הציורים של אמנון בקר לפני מספר שנים בגלריה העירונית בעפולה הגיע קדישמן במיוחד לאירוע לכבד את חברו.

ב-1958 נשא אמנון לאשה את רות עולמי. החתונה הייתה משותפת עם זוג נוסף מהקיבוץ משה "טיוכקה" ומיריק שנישאו אף הם באותו ערב (באותן שנים חתונות משותפות היה דבר מקובל בקיבוצים). אחיו הצעיר של אמנון רמי בקר (71) תושב מרכז הארץ מספר לי כי הייתה זו חתונה מרשימה ביותר והוא זוכר אותה היטב. היא נערכה על מדשאת הקיבוץ, את החופה החזיקו 4 גברים. וארבע מוטות החופה היו שני קילשונים ושני רובים (רובים צ'כים).

בשנות הששים (של המאה ה-20) ערך אמנון בקר את עלון קיבוץ יזרעאל. בין השאר כתב סדרת רשימות היתוליות בשם "חמוריות נמרית". ומבטאות את השקפת עולמו. עם השנים הצטברו יותר מארבע מאות רשימות העוסקות בנושאים שונים ומבטאות את השקפת עולמו. בשנות ה-60 נערך פסטיבל "ענות" - פסטיבל הקיבוצים. היה זה פסטיבל שנתי של מוזיקה וכוריאוגרפיה של בני קיבוצים. אמנון בקר היה לצד נחום הימן ואחרים, בין הכותבים בפסטיבל זה ובין השאר כתב דברי קישור בין השירים.

בקיבוץ עסק אמנון במיגון תחומים שונים: הוא היה מזכיר הקיבוץ בשתי קדנציות בשנות ה-60 ובשנות ה-70, שליח לתנועות הנוער ברודזיה ודרום אפריקה, עבד בנגריה, בשנת 1969 והוא בגיל 36, יצא אמנון בקר ללימודי B.A באוניברסיטת תל אביב לפילוסופיה ולאמנות התיאטרון ובמקביל התחיל לביים ולכתוב מחזות.

בנוסף הוא כתב ביים והפיק, אירועי חגי יובל ומשק של קיבוצים ומושבים, של תנועות, נוער מוסדות חינוך ועוד. לאורך שנים אמנון כתב פיליטונים ופזמונים ודברי חריזה במיוחד לכלות וחתנים בקיבוצו והם הוקראו במהלך החתונה והדבר הפך למסורת.

ב-1975 עם חידוש בימת הקיבוץ" -תיאטרון התנועה הקיבוצית לאחר שפסק לפעול בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב1973 התמנה אמנון בקר למנהל סדנת צפון של "בימת הקיבוץ" תיאטרון שהופיע בעיקר בקיבוצים ועיירות פיתוח והורכב משחקנים בני קיבוצים. ב-1975 העלתה סדנת הצפון את ההצגה "מות אורזולה" מאת ה. סקלר בעיבודו של אמנון בקר.

בקיץ 1976 העלתה הסדנא, הצגת ענק בשם "מישהו (כל אדם), אותה כתב וביים אמנון בקר. ההצגה התקיימה בקיבוץ אפיקים ובמקומות נוספים בהשתתפות מקהלה של 45 זמרים ו-27 רקדנים וכן 120 נערים ונערות מחטיבת הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים. וצפו בה אלפים רבים. בעיצוב הבמה השתתף האמן מנשה קדישמן.

ב-1979-1978 העלתה סדנת הצפון את ההצגה דבורה שטרקמן מחזה מאת אמנון בקר המחזה הוצג כמאה ועשרים פעמים, ברחבי התנועה הקיבוצית ומחוצה לה.

אמנון בקר הוציא לאור שלושה ספרים: "משהו על מישהו" - המחזה בימוי והפקה של מחזה רב משתתפים בחג ה25 של קבוצת יזרעאל. "סיפורי בעל ואהליבה" - רומן היסטורי המתרחש לאורך אלפי שנות קיום אנושי ביזרעאל וסביבתה. "קלנועיות חמורית" - אוסף רשימות נבחרות שפורסמו לאורך שנים בעלון קבוצת יזרעאל.

בתחילת שנות ה-80 פרש אמנון מתפקידו כמנהל סדנת צפון וחזר לקיבוצו. הוא מונה לרכז את ענף הבניין. עד 1990, עוד עסק אמנון גם בכתיבה ובבימוי. העבודה האחרונה שעשה בכתיבה ובבימוי, הייתה "שלש דקות אדאג'יו", בביצוע חברות וחברי יזרעאל, הצגה שהוצגה פעמיים ביזרעאל, פעם בכנס להקות תיאטרון קיבוציות, ופעם בקיבוץ בית זרע.

בתאריך 8.8.88 נפטרה אמו של אמנון, שרה בקר וכעבור מספר חודשים בשנת 1989 נפטר אביו יוסף בקר.

אי שם בשנות ה-80 החל אמנון לעסוק בציור. משנת 1989 החל ללמוד ציור, אחת לשבוע, אצל האמן טומי ברונשטיין, כך, במשך ארבע שנים. במהלך 30 השנים האחרונות צייר כמה מאות ציורים. עבודותיו הוצגו ביותר מ-30 תערוכות ציור. חלקן בתערוכות יחיד וחלקן תערוכות קבוצתיות. נושאי ציוריו של בקר: נוף יזרעאל וסביבתה, פרחים, דיוקן, ומיתוס תנכ"י. ציורי המיתוס התנכ"י מייחדים את אמנון בקר כיוצר העוסק בתנ"ך באופן ביקורתי ונוקב.

אמנון בקר ניחן בזיכרון מופלא והזיכרון שלו, היה עצום, חד ובהיר למעשה עד מותו. בנו אחאב בקר פעיל סביבתי שאף הוא עוסק בכתיבה מספר כי "אנשי "זמרשת", המתעדים את הזמר העברי מהשנים שלפני קום המדינה, הקליטו את אביו שר 120 שירים שנשכחו. הוא שר אותם מהזיכרון, בדיוק מופלא".

בשנת 1995 נפטר במפתיע בנו של אמנון, אבנר בקר בגיל 28 וחצי מדום לב לאחר אימון רוגבי. מותו היכה בתדהמה את משפחתו, חבריו ואת כלל הקיבוץ. לזכרו הוקם "מצפה אבנר" הצופה מאזור הכניסה לקיבוץ על נוף העמק.

בעשור האחרון לחייו ואף לפני כן החלה הדרדרות במצבו הבריאותי של אמנון בקר והוא נזקק לניתוח לב וסבל מבעיות בריאותיות נוספות. בשנים האחרונות לחייו איבד את מאור עיניו ולא יכול היה לצייר. הוא למד לנגן על אורגן והמשיך לכתוב ולהביע את דעתו. בנו אחאב מספר, כי בעזרת מקלידות מסורות חיבר בשנים האחרונות מסמך זיכרונות, אדיר בהיקפו, הנקרא "לפני שאתה שוכח" בו מספר אמנון על קורות חייו, דרכו ואת תפיסת עולמו.

אמנון נפטר בשבת בבית חולים העמק בעפולה במקום בו נולד לפני 87 שנים. הוא הובא למנוחות למחרת יום א' (8.9.19) בבית העלמין של קיבוץ יזרעאל בו נמצא קבר בנו האהוב אבנר. הותיר אחריו רעיה, רות בקר, בן, אחאב בקר פעיל סביבתי ומרצה, בת, נטע המתגוררת בישוב הקהילתי מתן במזרח השרון. ובת יעל סופר, בת הזקונים מרצה בטכניון בתחום אדריכלות נוף.