שלוש הערות יסוד בנוגע לבחירות, ובצידן הערה נוספת חשובה. הראשונה, בנימין
נתניהו. המאבק העיקרי לא היה על ענייני מהות של אידיאולוגיה וקווי מדיניות, אלא "בעד ביבי" או "נגד ביבי". במובן הזה ביבי הפסיד, לדעתי, בנקודות. לא הרבה, אבל הפסיד כי לא ניצח. הוא הפסיד מול מסע שנאה חולנית, שטרם ראיתי כמותה בכל מערכות הבחירות בישראל. ביבי הואשם בהסתה, בפלגנות, בשיסוי, ובהריסת הדמוקרטיה. בחלקם הדברים נכונים, כי נתניהו חילק את העם לשניים והסית: "הימין" שהוא איתי וחושב כמוני, ה"שמאל", שרוצה להדיחני, ועל-כן הוא נמנה על הבוגדים, והערבים שרוצים להשמידנו.
אבל, בו-בזמן, מסע ההסתה נגדו החריף והעצים את הפלגנות בעם ישראל: ראשית, החרדים הוקעו מתוך העם, תויגו כמשהו שחור ואיום שיהפוך את מדינת ישראל ל"מדינת הלכה". היו כאלו שאף הגדירו אותם כמסוכנים לקיום המדינה יותר מאשר כל אויביה החיצוניים על שלל נשקם. מילת הקוד, קריאת הקרב נגדם, הייתה "הדתה". שנית, המתנחלים, כולם, ללא יוצא מהכלל, הוקעו, תויגו כשודדי כספים, כגורמים לעוני ולילדים לרעוב. ושלישית, אותם המונים שתומכים מסורתית ב"ליכוד", תויגו כבלתי שפויים, כעיוורים, כמטומטמים, רק לא כבני אנוש סבירים ורגילים. ואלה הם המוני העם של הפריפריה, של כל הערים הבינוניות ברחבי המדינה. והם גם חילוניים וגם מסורתיים, גם מזרחיים וגם אשכנזים. פשוט "עם ישראל".
השנייה, הרשימה המשותפת. הצד שנגד ביבי דיבר על "בחירות היסטוריות", על בחירות שגורל קיומה של המדינה תלוי בהם, על בחירות שכל עתיד הדמוקרטיה בישראל תלוי בהם, ועוד כאלו דברי הפרזה. ואכן, דומני שאלו אכן בחירות "היסטוריות". באיזה מובן? ב-1977 היו בחירות היסטוריות כאשר ה"מערך" הודח מהשלטון במדינה מאז הקמתה, ופינה מקומו לשלטון הליכוד (בהפסקות קצרות). הפעם הממד ההיסטורי הוא בכך שבמצב הפוליטי הקיים מפלגה ציונית גדולה אינה יכולה להקים קואליציה עם מפלגות יהודיות!
שנאה עוורת
לא קרה כדבר הזה, לפי ידיעתי, בתולדות הבחירות במדינת ישראל, אלא בקואליציה בין שתי המפלגות הציוניות הגדולות. התייחסתי במאמרי בשבוע הקודם לסוגיה הזאת שעלתה בזמן ממשלתו השנייה של רבין שהיו לה 62 קולות של המפלגות היהודיות, ולאחר פריסת
ש"ס היא נזקקה ל-5 קולות של המפלגות הערביות על-מנת שיהיה לה גוש חוסם. כיום המצב שונה לחלוטין הן מבחינת ההקצנה הלאומית החריפה המאפיינת של חברי "הרשימה המשותפת", והן מבחינת מספרם הגדול, והמספר הקטן יחסית של מפלגת "כחול לבן" לעומת 44 הקולות שהיו לרבין.
השלישית, המבוי הסתום, או במילים אחרות: מצב פוליטי הרבה יותר גרוע מהמצב לפני בחירות אפריל, ואולי הגרוע ביותר בכל הבחירות במדינה. מי שדבק במחלת השנאה העיוורת לנתניהו יכול לספוק כפיים בשמחה ולזמר: "אחרי המבול", העיקר שביבי יעוף לי מהעיניים. מי שחושש "ממבול", ומכיר במעלותיו וחסרונותיו של ביבי - רק יתעצב ויחשוש לבאות.
וכאן אני מגיע להערה אחרונה. בלהט הבחירות לא הובלט אצלנו אירוע מכונן משמעותי שהתרחש בשבת האחרונה: אירן (כן אירן!! לא חוטים בתימן) תקפה את סעודיה ושיתקה חצי מתפוקת הנפט שלה. זה לא רק אירוע הנוגע לנפט ולמחיריו. יש בו הרבה מעבר לכך: היה כאן שימוש בטילים עם טכנולוגיה עילית, שלא אותרו על-ידי מערכות ההגנה האווירית שהקיפו את המקומות המותקפים. זהו אות אזהרה אדום לוהט לישראל ולמערב כולו מפני אירן והעומדים מאחוריה. זה נוגע מאוד לממשלה החדשה, אם ומתי שתקום.
