ב"ה.
שופטים פרק ה:
(טז) לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב:
(כג) אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְדֹוָד אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְדֹוָד לְעֶזְרַת יְדֹוָד בַּגִּבּוֹרִים:
ירמיהו פרק ב':
(יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל:
(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם:
(כו) כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם:
ז'בוטינסקי כתב: "אחד מחוקרי המחשבה הישראלית אמר כי כל ה'גויים' הם בבחינת עיגולים שנקודה אחת משמשת להם למרכז - לב אחד להם. היהודי הוא בבחינת אליפסה, ששני מרכזים לה. היהודי מסוגל להתמכר לשאיפה ידועה, לרעיון קבוע, לאידיאה נעלה, אבל עפי"ר אינו מתמכר כולו. תמיד נשאר אצלו איזה 'אבל', איזה 'שמא', איזה 'חשש' ל'אידך גיסא', ודבר זה מעכב בעדו מלהתמסר כולו לרעיון אחד, לו ורק לו. כמה סובלים אנו בשל אותו ה'אבל' וה'אולי' שלנו, אשר מכל מפעל ויצירה הם מזדקרים ומטילים ספק בלבב הפועלים והיוצרים" (מובא בגליון "החשמונאי", אב-אלול, תש"ד).
ונראה שככל שאתה יהודי יותר, כן ההתלבטות הזו עמוקה יותר. אצל השמאל אין התלבטויות כאלה. הוא תמיד צודק. כשאנשי האמונה והאמונים מתלבטים יתר על המידה, אליבא השמאל, הם פשוט מוציאים את ה"תותח הקדוש" התורן - וחותכים.... בעוד אנ"ש מדקלמים "אין לנו עם אחר", קובע יצחק בן אהרון, כשתוצאות הבחירות אינן נראות לו - "צריך להחליף את העם". ועמי איילון מבהיר ש"בחיי כל עם יש יותר מ'אלטלנה' אחת...".
אכן, אין לנו עם אחר, אז למה אנו בוגדים בו? למה מנהיגים בישראל עונים - "אמן", על כל פשעי מהרסינו ומחריבינו ומפקירים לידיהם את העם?
נשאלה השאלה בקרב החקרנים: מה עלתה להם לאנשים האלה, שבנו במסירות נפש, ייבשו ביצות הפריחו שממות, ש"פתאום" עמדו עלינו, על ישובינו, על בתי כנסיותינו להשמיד, להרוג ולאבד ולמסור לזרים, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו?
ישבו שבעה רגעים ושבע שניות ופסקו - ה"חלוצים" דאז, עוד היה בהם ניחוח בית אבא, אור הנר של בית המדרש, ריח ספרים עתיקים. והיום, משאיבדו תורה מישראל, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה, ובאין רוח ישראל סבא מרחפת על פני העם, אבדו הטעם והתכלית, וכל שנותר הוא להשחית...
ואכן, זה היה עניינם תמיד - לא בעד, אלא נגד! הם התכוונו לייצר כלי למלחמה ביהדות. לשם כך נדרשה להם טריטוריה, בכל מקום שתימצא להם, כשארץ ישראל בעדיפות אחרונה, בהיות שם ישראל נקרא עליה. ההגירה לארץ ישראל היתה אילוץ, כמו כפיית הזהות היהודית עליהם, על כורחם. הם אולצו להכיר בצורך להקים מדינה ליהודים הנרדפים - מדינה ליהודים, אבל בשום פנים ואופן לא מדינה יהודית!
דה-נאציונליזציה
המאפיין הבולט יותר במה שנקרא היום באופן כללי "שמאל", היא שנאת ישראל זמינה בכל עת. ומן השנאה קצרה הדרך לאלימות פיזית, בשירות האלימות הרעיונית, המקדשת את כל האמצעים.
ב"אבטוביוגרפיה" שלו מציין הפרופסור קלאוזנר: "על-ידי התגברותה של תנועת השחרור הרוסית הכללית, גברו גם המפלגות השמאליות של יהודי-רוסיה. והמפלגות הללו היו או סוציאליסטיות טהורות, מתנגדות לציוניות ניגוד מוחלט ושונאות לא רק את ארץ ישראל ואת הלשון העברית, אלא גם כל שאיפה לאומית-מדינית עברית, כ'הבונד', שביסס את כל הלאומיות הישראלית על אבטונומיה אישית ליהודים בגולה ועל הדיאלקט הגרמני-היהודי, או מפלגות חצי סוציאליסטיות וחצי ציוניות, או חצי סוציאליסטיות וחצי טריטוריאליסטיות כ'ציונים הסוציאליסטים', כ'פועלי ציון' שמאל וכה'סיימים' (שהעמידו את קיום היהדות בגולה על כעין פרלמנט - 'סיים' יהודי מיוחד). חלק מהם הכיר בצורך במדינה יהודית מיוחדת לשם האפשרות המהירה יותר של פרולטאריזציה, שאינה אפשרית כל עוד שהיהודים אינם אומה נורמלית במובן הכלכלי, וזה אפשר רק בארץ מיוחדת, אבל לא בציון, דווקא...
"הצד השווה שבכל המפלגות הללו היה - יחס של זלזול וביטול לדת ישראל ולכל דבר קשור במסורת ובהיסטוריה הישראלית...", בקיצור - התחילה בין הנוער דה-הסטוריזציה, שהלכה והתקרבה לדה-נאציונאליזציה..." ( 1905-1904).
ארבעים שנה אח"כ, מאשים גם יצחק כצנלסון, הי"ד, (יולי, 1943): "... עקרתם מן השורש את זרע הטוב באדם, את אלוקי ישראל - הלוא הם הצדק, היושר, האמת והאהבה לכל בצורה ישראלית..."
"לולא שפכתם מי-שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם בארץ אבות במליונינו... גם בארצות הגלות לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנו... לא האנגלים ולא עמים קטנים ורעים מהם הפריעו בעדנו... לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם, הרבשקים....".
תוכנית אוגנדה
היווצרות תנועות השמאל היהודיות, בולשביקיות, בתחילתה של המאה שעברה (1905-1904), יצרה קרקע נוחה ל"תוכנית אוגנדה". קלאוזנר,אז אדם צעיר, אך כבר בעל שם עולמי - העולם האקדמי, שכתביו בנושאי הסטוריה, יהדות, תיאולוגיה, פילוסופיה ועוד, כבר החלו להתפרסם, הן במקורם, שכן קלאוזנר כתב בשפות רבות, והן בתרגומיהם (שלט גם בשפות העתיקות, כמו אשורית, אכאדית, שומרית וכו') - הצטרף לאוסישקין במאבקו נגד תוכנית אוגנדה (שם): "אני נלחמתי קשה בימי הקונגרס ולפניו - עד שחליתי...".
עוד מספר קלאוזנר על ערב עם אחד-העם: "... כל הערב, עד שעה מאוחרת, התרגש והתמרמר: 'כל כך מהר! רק עשרים שנה אחר פינסקר והביל"ויים - וכבר בוגדים בארץ ישראל והולכים אחר אור מתעה של ארץ זרה באפריקה! וכי ייאמן דבר זה כי יסופר?! אומה עתיקה, שבמשך אלפיים שנה אין תפילה מתפילותיה, שאינה קשורה בציון ובכל הקומפלקס ההיסטורי הגדול התלוי בציון - ופתאום הכל נשכח, ואפשר גם לתלות את כל תקוות האומה באפריקה. ואף ה'מזרחי' הדתי מסכים לכך! וכי אומה היא זו ולא רקב של דורות? וכי זה אינו מוכיח, שהכל מתפורר בתוכנו כיום"?
ועוד: "לאחר ימים מועטים בא ד"ר שמריהו לוין לווארשה, ואחד-העם התנפל עליו על שנתנו 'אומרי הלוא' להעביר את ענין אוגנדה בקונגרס. אז אמר לו ד"ר לוין: 'קשה היה להלחם בהרצל. מה היה אפשר לעשות? - הרי הוא גדול כל כך! - ואחד-העם השיב בכעס: 'לא הרצל גדול, אלא אתם (הציוניים) קטנים'!" ה"טריטוריאליסטים" ובעברית שלום-עכשוית - "זוללי שטחים" (ב. מיכאל).
"מקיץ 1903 ואילך, כשנתים ימים, רעדו אמות הספים של ההסתדרות הציונית. הרצל והמקורבים לו תמכו בתוכנית ההתישבות באוגנדה, תוכנית שנועדה למצוא "מקלט לילה" למאות אלפי היהודים שגורשו או נמלטו באותה עת מאירופה; הציונות הרוסית, שמנהיגה העולה היה מנחם אוסישקין, שללה תוכנית זו וקבעה כי הציונות יכולה להתגשם רק בארץ-ישראל, ואין להמיר ארץ זו בשום טריטוריה אחרת...".
"הצדדים התחפרו בעמדותיהם הנוקשות. מצד אחד ציוני-אוגנדה, שנהפכו עם הזמן לטריטוריאליסטים-בעקרון; חסרי ארץ מיועדת מוגדרת; וכנגדם, ציוני ציון הנושאים עיניהם למזרח...".
"השנאה לאוסישקין הקיפה חוגים רחבים בארץ, שראו בו אדם שהרים יד במלכות. רוברט סנט ג'ון מספר בספרו "שפת הנביאים", כי כשנודע בירושלים כי הרצל מת, נשמעה טענה כי אוסישקין הוא האשם בכך. הילד בן השבע, אהוד, בנו של אליעזר בן-יהודה, התפרץ הביתה ואיים כי יקח נקם באוסישקין על מות המנהיג. אף אם יש הפרזה בסיפור זה, יש בו כדי להעיד על העוינות הרבה לאוסישקין...
עדות ממקור ראשון על פריחת האוגנדיזם בארץ מביא לנו שלמה צמח שעלה ארצה בשנת 1904, שעה ששעריה של אוגנדה כאילו עמדו להיפתח. "חסידי אוגנדה בארץ-ישראל לא היו חסידים סתם אלא קנאים של הטריטוריאליות. פסיכוזה ציבורית בהמון ובסך. היה זה מחזה מעורר יגון ומדכא את הנפש לראות את האנשים האלה, כמעט כאיש אחד, שהיו בכל-זאת הראשונים שבנו כאן מה שהיה בנוי, והנה הם עומדים בפומבי ומביישים את עברם, רוקקים בפני עברם. מציאות מעליבה ובזויה מאוד היתה תופעה זו בארץ, כי תנועת אוגנדה הפכה עד מהרה לשנאה גופה...".
"בתוך כותלי בתי-עם במושבותיהם של ראשונים-לציון עמדו אברכים חניכי ה'אליאנס' והשמיעו בלשון צרפת את דבריהם, השמיעו בפתוס נבוב ובהתלהבות מזויפת דברים קשים על ארץ זו, ארצם, מתוך בוז ושפלות שאין בפי מלים לתארם. יחידים, אחד במושבה ושנים בעיר היו הנאמנים שלא התחברו אל קהל המחרפים והמגדפים. בתוך ישוב רדום וקופא זה נתעוררה פתאום פעילות רבה. קראו לאספות-עם ואנשים ונשים וטף באו. ונואמים שיננו לשונם ומי שהרבה להשפיל את כבוד הארץ לו הרבו להריע. וכל הארץ היתה כמרקחה - - - ". (ד"ר מרדכי נאור, "אוגנדה בראשון לציון").
הם תמיד הקובעים את כשרותם של אנשים ואת "גדולתם", ומי שחולק על קביעותיהם נחשב ללא לגיטימי, ובעצם, מחוץ לחוק, אשר על כן אפשר להפעיל נגדו כל עונש, כמו גירוש וחורבן. לדעתם, אז, היהודים היו צריכים לוותר על ארץ ישראל, כדי למנוע עוגמת נפש מהרצל.... (ובימינו - להסכים לחורבן הארץ, כדי למנוע שבץ מוחי משרון...).
הרצל זכה לתואר "אבי הציונות", אך באותו אופן ממש יכול היה גם לזכות בתארים כמו - אבי-השמד, אילו הצליח בתוכנית התבוללות, כתרופה לאנטישמיות, וכן - אבי הבגידה בציון - אילו מומשה תוכנית אוגנדה.
הסיבה העיקרית לדעיכת תוכנית אוגנדה, היתה קביעת הוועדה, שנשלחה לבדוק את הטריטוריה שבה מדובר, שהאיזור אינו מתאים ליישום תוכנית הנפל הזו.
הסערה שחוללה הצעת אוגנדה כפתה על התנועה הציונית את בירור משמעותה... והמסקנה כפויית המציאות היתה של אין ברירה; אין סיכוי להתיישבות יהודית מחוץ לארץ ישראל. שהרי, מלכתחילה, מחוללת ה"ציונות" היתה רדיפת היהודים בכל מקום בו דרכה כף רגלם!
המדקלמים עדיין - "אין לנו עם אחר", כתירוץ ללכת בדרך הקלה ולשתף פעולה עם אלה שטובת היהדות מהם והלאה, למעשה קוראים לנו לשתף פעולה בביצוע פשעים נגד עצמנו!
נכון שאין לנו עם אחר, לכן אסור לנו לאכזב אותו. אכזבה עצומה, לדעתי, היה לעם הויתור הקל על גוש קטיף, שהאיץ עוד את הייאוש הכללי ותחושת חוסר האונים. היה זה חילול ה' מן הגדולים שידע העם היהודי.
חילול ה' עצום זה מעצים שוב את האנטישמיות בעולם. גם לתופעה זו התייחס כצנלסון ("פנקס ויטל", 28.7.1943): "... אי-אהבת הגויים לאדם מישראל הרי היא חיובית לגבי היהודים המתכחשים לעצמם, ליהודים חנפים, מתרפסים, נכנעים ומחקים את שכניהם בכל דבר... מתחת הכרתם לא יאהבו הגויים את עניי הרוח, את הדלים שאינם יכולים תת".
"היהודים אשר נתנו לעולם כולו היו יהודים נאמנים, יהודים שלמים, בתוך עמם היו חיים, העשירוהו והעשירו באותה שעה את העולם כולו. אי אהבתם של הגויים ליהודים מתבטלים בפניהם, היא טבעית ומובנת לכל בעל הרגשה: 'אלה, היהודונים, אם בגדו באלוהיהם, בעמם, באביהם ובאמם - יבגדו גם בנו בוודאי....".
