אנו במלחמה כבר כמעט 120 שנה, אנו במלחמה 120 שנה על הזכות לחיות כאן. ואנו חייבים להודות, כנראה, אין מנוס נחיה על חרבנו. אומנם כולנו שואפים לחיות את חיינו כעם ככל העמים. וכן, רוצים להגיע כבר אל הנחלה ולא אל המלחמה. אך כולנו בניהם של החלוצים הראשונים שכבשו לנו את האדמה בעבודה עברית. לאחריהם הפוליטיקאים הראשונים כבשו את אדמות הארץ בדמים. ואנו שגדלנו בשנים הראשונות למדינה חלמנו על ארץ ככל הארצות. אנו יודעים בביטחון מלא שאין אפשרות לחיות כאן ללא הפוגה קטנה שנקראת מלחמה. והמחזוריות הבלתי פוסקת של המלחמות כבר לא מפתיעה אותנו וממלחמת של"ג אני בקושי רב מצליחה לעקוב אחר שמות המלחמות. ואולי אין צורך שאהיה בקיאה בשמות המלחמות, איני איש צבא ואיני שואפת להיות איש צבא אני רוצה חיים תקינים במדינה מתוקנת.
האמינו לי, מי לא היה רוצה לגור בשוויץ? מי מאיתנו דווקא היום לא היה מוכן לארוז מזוודה קטנה ולטוס לשוויץ. לארץ שבה שורקת רכבת השוקולד בין ההרים והגבעות. אבל לנו אין ארץ עם רכבת שוקולד. לנו יש ארץ עם קסאמים לנו יש ארץ עם התרעות ממוקדות. לנו כל הארץ צבא.
עד לפני כמה ימים ביתי התנהל כבית בחופשה. רוב הזמן הילדים היו שרועים על הכורסות בסלון יונקים את סדרות החופש הגדול ובין לבין הפלגנו לבריכה. עד היום זו היתה חופשה רגילה כמעט כמו בשוויץ אם מותר להשוות. והיום המלחמה בעזה נראית כל כך קטנה ועלובה לעומת מה שמתרחש בגבול הצפון.
המלחמה הנוכחית היא מלחמת טלוויזיה בטלוויזיה. הניסיונות הבלתי פוסקים שלנו להפיל את תחנת החיזבאללה הם ניסיונות מאוד רציניים. בתחילה לא תפסתי מדוע הצבא כל כך בוחר להדגיש את ניסיונותיו הרבים להפיל את תחנת השידור. ולקח לי מעט זמן כמי שמסניפה את מהדורות החדשות כל שעות היממה להבין שהחיסול החשוב ביותר יהא חיסול הטלוויזיה של החיזבאללה.
לעומתי, הילדים הקטנים שלי לא מבינים מהו המושג חיזבאללה, מושג שמשמעותו ארגון טרור וכמו שאמר הרמטכ"ל סרטן שהתפשט במדינת לבנון. הם סבורים כעת שחיזבאללה זהו מושג שקשור לזבל. והם אמרו לי: מה זה חיזבאללה, זה חצר מלאה בזבל? מנקודת מבטם הילדותית של ילדי בני שמונה אפשר להבין שהם לא טועים כל כך. אמנם, החצר של השכנים שלנו מלאה זבל אם הם מחררים מלחמה ומנסים להסיט אותנו מקיומנו הריבוני.
בשבוע שעבר עוד הספקתי לחוות את צפת העיר הקדושה. הייתי בצפת לילה אחד בפסטיבל הכליזמרים. הרחובות המו בני אדם. כליזמרים ניגנו בכל חצר וברחובות עמדו חסידים ואזרחים יקרים של העיר מנסים למכור מרכולתם. עיר צפונית יפהפיה לטעמי, שנעורה לחיים בזכות היענותו החמה והלבבית של ראש העיר ישי מימון לפסטיבל הכליזמרים. בשנה הנוכחית הוא אף נענה להצעתה של יו"ר אנ"י (ארגון נשים יוצרות) המשוררת והסופרת ד"ר אורה עשהאל והעניק במסגרת הפסטיבל חסות גם לתוכנית מילים בנוף צלילים. תוכנית שבה השתתפו משוררים רבים וביניהם יוסי גמזו, והמלחינה נעמי מאיו לוי שהלחינה משיריו.
לפתע השיר "מחר כבר מאוחר" של יוסי גמזו מקבל משמעות שונה:
"אצלנו זאת חברה שמקמצת
במחמאות ובמילים טובות
ועד שכבר אומרים אותן, בעצם,
שומעות אותנו רק המצבות..
אצלנו נזכרים לשלוח פרח
או יד לטפוח על כתף שמוטה
רק אז, כשמול המת הקר כקרח
דוקרים בנו חוחי החרטה.
אז שלח פרחים לאהובה כל עוד היא מסוגלת
לנשום אל תוך חייה את בושמי אהבתתך,
טפח על שכמו של רע ולטף לחיו של ילד
כל עוד הם מרגישים את הליטוף והפריחה
וזרוק מילה חמה למאבד עצמו לדעת
לפני שהוא בוחר למות, אולי הוא לא יבחר,
ואל תשכח : עשה את זה ה י ו ם, כשיש עוד טעם,
מחר עלול להיות כבר מאוחר...
אצלנו צוחקים תמיד ביחד
אבל בוכים לבד, תמיד לבד.
ואם מכים על חטא, גלויות, בלי פחד-
זה רק על החזה של הזולת.
אצלנו הרשעות צוברת מאסה
אך עד שלבותינו מתקשים-
הספורט הלאומי הזה, הכאסח,
שובר לא רק שיאים, גם אנשים.
אז שלח פרחים לאהובה כל עוד היא מסוגלת ...
והנה בשעה קשה כזאת כשאנו בין מהדורה למהדורה מחכים לשמוע בשורות טובות ומחכים להפוגה לצמיתות. צריך לשים לבנו האם לא הגיע הזמן לחיות ככל העמים? גם אם הבלגנו כל כך הרבה שנים על כל מיני פעולות התגרות מצד האוייב וכעת אנו מנסים להשיב את גורם ההרתעה של צה"ל אנו צריכים להמשיך לחיות יחד. ואיני רואה בשעה קשה פנאי לצאת חוצץ כנגד כוחות הביטחון או כנגד מנהיגי המדינה. גם אם הם "טירונים" בלשון העם ניתן להם את מלוא התמיכה ונתלכד כפי שאנו יודעים כדי להביא את השקט לגבולות שלנו.
אומרים שהזדמנות כזאת לא תחזור. אין הודעות גינוי כנגד עם שמגן על גבולותיו. הסולידריות חובקת עולם ואנו צריכים להבין שאין כאן מקום לעורר עניין ויכוחים פנימיים על מה שהיה עד עתה ועל כל המהלכים שהובילו אותנו למלחמה הנוכחית. המלחמה שלנו לא פסקה מרגע שעלינו לארצנו והיא תיפסק ברגע שהצד השני יבין שאין אפשרות לשבור אותנו. אנו מדינה חזקה ואנו איתנים גם ברוחנו וגם בכוחנו.
ואחרון אחרון, זאב ז'בוטינסקי במאמרו "קיר הברזל" מתייחס לבעיות שלנו גם כיום:
הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו, ובדיוק כמונו נתחנכו מאות בשנים על שיטת הפלפול החריף: נספר להם" הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו, כשם שאנו מבינים את הנעשה במעמקי נשמתם. ואל ארץ-ישראל הם מתייחסים, לכל הפחות, באותם אהבה אינסטינקטיבית ובאותה קנאות אורגאנית, שבה התייחסו האצטקים אל מכסיקו שלהם, או הסיאוקסים אל הערבה שלהם. ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, - הזייה ילדותית זו נובעת אצל " חובבי- הערבים " שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד. אומרים שלעיתים קרובות ניתן לשחד ערבים בודדים, אך מזה אין להסיק, שערביי ארץ-ישראל בכללותם מסוגלים למכור את רגש הפאטריוטיזם הקנאי שלהם , רגש שאפילו הפאפואסים לא מכרו אותו. כל עם נלחם נגד מיישבים על עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה.
.... כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, ..., אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה."
וכן, כאן אני רוצה להיות ככל העמים שיש להם רוח פטריוטית גדולה גם בימים רגילים, שעומדים יום יום ומזדהים עם דגלם. שנקראים לדגל כל בוקר במגרשי בתי הספר, שמשוררים את ההמנון בכל יום. שנאמנים לארצם כי אין להם ארץ אחרת. מכאן אני רוצה לחזק את צבאנו, את החיילים והלוחמים הקצינים והפיקודים עושה דברם של המנהיגים המובילים. שתהא דרכם מוצלחת. שתהא דרכם בוטחת שישובו אלינו בהקדם עם זרי הדפנה האמיתיים. שנדע שסוף סוף מגרנו את הזבל מן החצר האחורית שלנו. ועניי עירי קודמים, ואני מדברת רק על עמי ורק על לוחמי ברגע שיכבדו את עמי וארצי יהיה כאן שלום.
ולא אמרתי מילה על יפי הנפש ועל חיינו הנפלאים, הם יתאפקו או שמא יצאו להתקיף אותי בהגני על ארצי מולדתי.
