רוח גדולה באה מן הצפון

והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פינות הבית ויפול על הנערים וימותו. (איוב, א' י"ט)

כל מי שחושב שהסיקור התקשורתי הרחב עד בלי גבול של "המלחמה ללא שם" שנחתה עלינו מן הצפון מסייע לנו לדעת מה באמת קורה בשדות הקרב - חי בטעות יסודית. כל מה שנדמה לנו שאנו יודעים על אודות המלחמה מקורו בעיקר במה שאנו חוזים מעל מסכי הטלוויזיה לערוציהם השונים. למרבה הצער הטלוויזיה אינה מראה לנו את המציאות אלא רק את תוצאותיה הרעות. אנו יכולים לראות בורות עמוקים באתרי נפילה, חורבות בתים שנפגעו ממטחי הקטיושות הבלתי פוסקים, תמונות ראש של אנשים שנקטלו מן הפיצוצים האימתניים, פרשנים מטעם עצמם שאולי יודעים ואולי אינם יודעים מה האמת, ראשי רשויות מקומיות הזועקים מרה על השלטון המרכזי הביורוקרטי שאינו מטפל כראוי בבוחריהם, ואזרחים חפים מפשע המבלים במקלטים, בתנאים לא תנאים, שבועות ארוכים, כשהם מנסים למצוא מקלט מן הרעה שנפתחה עליהם מן הצפון.

את האמת על אודות מוראות המלחמה יודעים הלוחמים בקרבות פנים אל פנים בשטחים בנויים מול לוחמי החיזבאללה שאינם נמלטים מן המערכה, את האמת אולי גם יודעת צמרת צה"ל שמפקדיה לוחמים בשדות הקרב ובכיריה יושבים בבורות הפיקוד שדרכם עובר כל המידע הבלתי מסונן בזמן אמת. ויודעים את האמת גם אחדים מן הקודקודים הפוליטיים שהובילו אותנו, אולי ללא תכנון מוקדם והולם, אל מלחמת הטילים שכמותה לא ידעה ישראל מעולם.

את האמת נדע כולנו רק כשתסתיים הלחימה, רק כאשר כל העובדות יהיו מונחות בפני הציבור. רק אז אפשר יהיה להעריך מה היתה המלחמה המוזרה הזאת שנחתה על ראשנו, מה היו הישגיה וכשלונותיה, האם תוכננה נכון והאם בוצעה כהלכה. עד אז, כל עוד לא תם הקרב, מוקדם להסיק מסקנות, ללמוד לקחים. עם זאת כבר עתה נראה כי קווי דמיון מעניינים נמשכים בין המלחמה ללא שם לבין מלחמת יום הכיפורים. היום, כמו אז, נראה כי כל אחד מן הצדדים הניצים יטען לניצחון במערכה. היום, כמו אז, נראה כי רוח גדולה באה עלינו, רוח כה עזה עד שאולי תפיל את קירות הבית הלאומי, את צמרת הצבא ואולי אף את הממשלה. היום, כמו אז, נראה, כי תתעורר לנו תנועת מחאה כנגד כל מי שניסה, ועודו מנסה, להעמיד את ישראל בפני עובדה מוגמרת שבמסגרתה עשויים ראש הממשלה אהוד אולמרט ואחדים מחבריו לדבוק - למרות מלחמת הקטיושות - במדיניות "ההתכנסות" החד-צדדית.

רק מתי מספר יודעים כיום את האמת בכל מה שקשור להחלטה החפוזה של ראש הממשלה אולמרט לצאת למלחמה בצפון, מבלי לשקול כהלכה את סיכויי הצלחתה, תוך קביעת יעדים כמעט בלתי ניתנים למימוש, או אף בלתי מציאותיים. רק מעטים יודעים מדוע נתקבלה והוצאה אל הפועל האסטרטגיה הצבאית שלפיה חיל האוויר - על כל מערכותיו הממוחשבות והמתוחכמות - יוכל להכריע את המלחמה, ללא התערבות מאסיבית, בשטח, של יחידות הרגלים והשריון של צה"ל, כבר מתחילת המערכה.

רוב הציבור כלל אינו יודע אם אומנם הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד חיל האוויר לשעבר, היה האיש ששכנע את הדרג המדיני הבלתי מנוסה - רה"מ אולמרט ושר ביטחונו עמיר פרץ - לאמץ את האסטרטגיה הזו ולצאת למלחמה שמהלכיה מבוססים על הקונספציה השגויה הזו. רבים מניחים שכך היה, אך זו הנחה בלבד. רק מתי מעט יודעים מה מקור הקונספציה המוטעית של חיל הים שכמעט הוליך לטרגדיה, אילו הטיל האירני ששוגר בידי חיזבאללה או מדריכיו האירניים לעבר ספינת הקרב המשוכללת, היה מטביע אותה על כל שמונים וכמה אנשי צוותה, וכל זאת רק בגלל ההוראה לא להפעיל את כל מערכות ההתגוננות הנגד-טילית הקיימים בספינה, גם לא בשעה שהיא יוצאת למרחב מערכה קרבי.

רק מעטים יודעים אם ידעה הממשלה, או אם רק העריכה, שבמסגרת מתקפת הקטיושות תיאלץ כמעט רבע מאוכלוסיית המדינה לשהות במשך שבועות במקלטים. וכנגזרת מכך - האם פיקוד העורף היה מוכן למצב כזה, האם הכין כיאות את יחידות המל"ח (משק לשעת חירום) והאם הביא את האפשרות הזו לידיעת הציבור כדי שלא ייאלץ להתמודד עם טראומה כזו ללא כל הכנה.

כל השאלות האלה יתבררו בסופו של דבר וייחשפו לאור השמש המטהר, אם תרצה בכך הממשלה ואם לא. ממש כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים. גם הפעם, ממש בצמוד לסיום הקרבות, יצופו השאלות האלה בעוצמה אל מרכז התודעה הציבורית ואין ספק - לדעתי - שבעקבות התביעה הציבורית תוקם גם הפעם ועדת חקירה ממלכתית.

כיוון שוועדת חקירה מן הסוג הזה תעסוק גם בשיקוליהם והחלטותיהם של הפוליטיקאים, סביר להניח כי אלה, כאשר יזומנו לעדות, ינסו להטיל את האחריות על הדרג הצבאי-ביטחוני. שהרי מאז ומתמיד היתה דרכם של הפוליטיקאים להטיל את האשם על מישהו אחר.

"הדרג הצבאי הוא המומחה" יאמרו הפוליטיקאים "ואנו היינו חייבים לקבל את עמדתו המקצועית". המרכזי שבין הנחקרים יהיה בוודאי הרמטכ"ל דן חלוץ. כאדם מנוסה ועתיר ניסיון - צבאי ובמידת מה גם פוליטי - נראה לי כי הרמטכ"ל הזה כבר למד את לקחי העבר והכין את עצמו מראש, בסיוע מסמכים כתובים, לכל מצב. וטוב שכך. אחרי הכל נראה לי שהגיעה העת שגם פוליטיקאים ששגו יתנו את הדין על מחדליהם, ולא רק באמצעות הדחתם בהליך של בחירות.

אבל בכך לא תמו קווי הדמיון. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר רק הדרג הצבאי "חטף" את העונש, ואילו הפוליטיקאים, גולדה מאיר ומשה דיין, יצאו ממנו נקיים מאשמה, קם אדם אחד שלא הסכים לקבל את התוצאה המעוותת הזו. היה זה סרן מוטי אשכנזי, מפקד מוצב בודפשט, אחד המוצבים שלא נפלו בידי המצרים במלחמת יום הכיפורים. מוטי אשכנזי, למי שאינו זוכר או יודע, התייצב מול משרד ראש הממשלה בירושלים כשהוא נושא כרזה שדרשה את התפטרות כל האחראים למחדל יום הכיפורים. אף שהיה מפגין בודד העיקה מחאתו התקשורתית על הממשלה. בשלב מסוים זומן אשכנזי לשיחה אצל משה דיין שהסביר לו כך את חוסר התוחלת שבמחאתו: "העם אמר את דברו ושום הפגנה ומחאה לא תביא להתפטרות הממשלה". אשכנזי שמע ולא קיבל. בעיקשות ובדבקות במשימה הוא המשיך להפגין ומשך אליו תנועת מחאה רחבת היקף שהביאה בתוך שלושה חודשים להתפטרות ממשלת גולדה מאיר.

גם הפעם, כך נראה לי, תקום תנועת מחאה שתזעזע את אמות הסיפים ואולי אף תקבע את גורלה של הממשלה וגורלו האישי של אהוד אולמרט. אלא שהפעם המהלך לא יתחיל במחאת יחיד. המחאה תקיף מאות ואלפים. הדגל שיאחד ויניע את המפגינים הפעם יהיה מדיניות "ההתכנסות" של אולמרט. הניצנים הראשונים של המרי האזרחי הזה צצו כבר במהלך הלחימה, מיד לאחר שאולמרט הבהיר את צפונות ליבו, בראיון לתקשורת הזרה בישראל, כי למרות המלחמה הנוכחית בטרור החיזבאללה, "ההתכנסות" בוא תבוא. בעקבות ההצהרה המוזרה בעיתויה, קמו לא מעט מן הלוחמים שגוייסו למילואים מכל היישובים שביהודה ושומרון והודיעו - היה לא תהיה. אחד מהם אף פשט את מדיו, נטש את שדות הקרב, והודיע: "אני הולך הביתה. אינני מוכן לסכן את חיי כדי לאפשר לראש הממשלה לעקור אותי ואת משפחתי מן הבית שהקמנו".

לא כל לוחם שביתו ביהודה ושומרון מוכן לצעד קיצוני מן הסוג הזה בימי לחימה. אך רוח המרי כבר רוחשת. והיא תתעורר ותגבר עד לממדי סופה שתניע את אמות הסיפים אחרי המלחמה, אם אולמרט ימשיך לנסות ולהוביל את מדיניותו השגויה. יתכן כי בעיניהם של לא מעט ישראלים יש היגיון מסוים בהיפרדות מן הפלשתינים ובהתוויית גבול מפריד בינינו לבינם. אבל כל מי שעיניו בראשו מבין כי מלחמת הקסאמים בדרום ומלחמת הקטיושות בצפון הוכיחו מעבר לכל ספק דבר אחד: אנחנו והערבים רואים את ההינתקות באור שונה לחלוטין. אנחנו רואים בה רצון להיפרדות ואילו הם רואים בה חולשה. ואת החולשה הזו בדיוק ראוי ורצוי לתקוף כדי להביא להשמדת היישות הציונית.

ראש הממשלה אולמרט זכה בשלטון בעיקר בזכות התמיכה הרחבה ברעיון ההינתקות שהיה אטרקטיבי בזמנו. אך המציאות בחודש האחרון הוכיחה מעבר לכל ספק כי הרעיון רע ואינו ישים במציאות המזרח תיכונית. חולשה אינה מתכון לשרידות ובוודאי שאינה מתכון לניצחון. אם אולמרט לא יפנים את העובדה הזו, אם לא יבין כי ההינתקות הלכה לעולמה, וכי העם במקרה הזה הרבה יותר חכם ממנהיגיו ויודע להבדיל היטב בין טוב לרע, בין מותר לאסור - יחזור אל רחובותינו המרי האזרחי. ובדיוק כמו במקרה של מוטי אשכנזי, תבוא עלינו סופה גדולה ועזה ותישא עמה אל תהום הנשייה את כל מי שינסה לשוב ולמכור לישראל את הסחורה המשומשת הזו, את חזון התעתועים הזה.