גניבת דעת של הציבור בישראל

באחת השבתות ראיתי תוכנית שנקראת מספרי סיפורים. בתוכנית זו סיפרה קולט אביטל על מקרה סברה ושתילה שהושווה בצרפת, שם היתה צירה בשגרירות, לטבח באורדור בו, לדבריה נטבחו יהודים.

אורדור היא מקרה מאד מפורסם בהיסטוריה הצרפתית החדשה. המקרה האמיתי היה 11 ימים אחרי הפלישה לנורמנדי. שיירה של הצבא הנאצי הותקפה מן המארב ליד הכפר אורדור סור גלן   (Oradur-sur-Glane)  ה- SS ריכז את כל תושבי הכפר בכנסיה ושרף אותם. אחרי כן הוחרב הכפר ונשרף. עד היום ניתן לבקר בחורבות הכפר שנישאר כמצבה אילמת לחיתיות של הנאצים.

במקרה זה של אורדור לא היה כל קשר ליהודים

מעניין שבחיפוש שערכתי באינטרנט, השם אורדור מופיע בסמיכות לדיר יאסין, כפר מרצחים בפאתי ירושלים שתושביו הוזהרו, תוך איבוד יתרון ההפתעה, ונתבקשו לעזוב את הכפר. בתום כיבוש הכפר התברר כי נהרגו אזרחים רבים, התנהגות ידועה של לוחמי "חופש" ערבים להשתמש באזרחים בתור מגן חי.

נראה שקולט אביטל לא למדה את החומר, לא כשהיתה צירה בשגרירות ישראל בצרפת ולא אחרי כן. בהיותה גורם בכיר לאורך שנים רבות במשרד החוץ ניתן להקיש על הידע והבקיאות של חבריה במשרד החוץ. 

לפני זמן קצר נפטר אבא אבן, שהיה אוטודידקט יוצא דופן. נראה שרוב ממשיכי דרכו היו והם חיוורים ביחס אליו. ונשאלת השאלה, אם מדינה בעלת מקבץ כישרונות נדיר לא יכולה להוציא מקרבה 500 אנשים המתקרבים לרמתו המקצועית של אבא אבן?

ולשגרירות ישראל ביוון, כדאי לכם לדעת שהיה מקרה דומה ביוון בכפר דיסטומו (Distomo) בו בעקבות תקיפת שיירתSS   ב - 10 ליוני 1944 נרצחו 218 תושבי הכפר - מתינוק בן חודשיים עד זקן בן 86, מקרה שדומה יותר לטבח בסברה ושתילה, שבוצע בפאתי בירות על-ידי נוצרים, כתגובה מאוחרת לטבח של הארגון לשחרור פלשתיןבנוצרים בדאמור, כהכנה לשחרור "פלשתין".

המגזין האוסטרלי SMH מפרסם מאמר (שבת, 21.12.02) שכותרתו: "טנקים ישראלים מטילים צל על רוח חג המולד, אשר בה מפרט הכתב כי "קשה לדמיין את האווירה הקשה של חג המולד בבית לחם יותר מאשר בשנה זו. ישראל כפתה שוב את הכיבוש הצבאי שלה על העיר... והאזור המקיף את כנסיית המולד, המקום בו על-פי המסורת ישו נולד, נשלט כעת על-ידי חיילים ישראלים חמושים".

ה"אב" קרנרדוס מצוטט באומרו, כי "מלך השלום, ישו, נולד כאן. אבל לא היה כאן שלום מאז זמנו של המלך דוד". ובצד השני של הכיכר, עומד עומר חביב, פלשתיני בן 17, אשר בילה 25 יום בכנסיה באפריל. הוא עדיין מאמין, כך נכתב, כי "אם הישראלים עדיין מוכנים להושיט ידם לשלום ולידידות הם ימצאו שותף נכון, לפחות בקרב פלשתינים 'רגילים' רבים". "אם הם (הישראלים; ה.פ.) רוצים שלום, בסדר, אין בעיה, אבל אם הם רוצים להרוג אותי והם מביאים את הרובים שלם, יש בעיה".

עוד נכתב, כי עד לא מזמן יכל ראש הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, לבקר בבית לחם, וכי הוא ביקר באופן קבוע במיסה בחג המולד, עד לשנה האחרונה, בה מנעו ממנו הישראלים את הכניסה.

אבל מעבר לטקסט, שנראה די אובייקטיבי, אומרת התמונה הכל: צילום פיסלה של הבתולה מרי, מוכתמת בדם, ותחתיו כתוב: "פיסלה של הבתולה מרי, מוכתם בדם כתוצאה מירי של הישראלים" (ירי כתוצאה ממה? לא מפורט). התמונה, תמונה אמיתית, וגם מה שנכתב עליה נכון. האם למרות זאת ניתן לקרוא לסיקור מסוג זה תעמולה?

אין ספק, שני צדדים למטבע. גם הסיקור הישראלי את האינתיפאדה, הראשונה והשניה, סיקור "המלחמה" (והדיון הניצחי בכך שאנחנו נמצאים במלחמה, גם אם לא קוראים לה מלחמה אלא בכותרות העיתונים בלבד) גם הוא מעלה שאלות לא מעטות. השפה בה בחרה העיתונות להשתמש, של "הם" ו"אנחנו", פעולות צה"ל "בתגובה" ופעולות הפלשתינים "מפרות הסדר" ועוד דרכים רבות אחרות בהן משתמשת התקשורת להעביר את מסריה, גם אם בחלקן, וגם אם בחלקן הגדול נכונות - אינה מאפשרת לנו לדעת בעצם, מה נכון ומה לא, מי אובייקטיבי (יש כזה? עוד דיון שלא נגמר) ומי לא. כל צד תורם את חלקו.

ערוץ 7, לפני מספר שנים, פרסם מילון מונחים לשדרניו. לדוגמא, בחלק מההוראות נכתב, כי יש לכתוב "התהליך המדיני" במקום "תהליך השלום". הסבר הערוץ: טרם הוכח שהמגעים עם הערבים אינם מבוא למלחמה. או, "התפרעויות" במקום "הפרות סדר". ההסבר: זהו חלק ממאמץ להעניק חיפוי פסיכולוגי לאלימות הפלשתינית.

ספרו של דניאל דור, "עיתונות תחת השפעה", אשר מתאר את התודעה הקולקטיבית הישראלית שמתעצבת על-ידי התקשורת, והעיתונות אשר פועלת תחת השפעתם של הפחד, הזעם, השינאה והבורות, לדבריו,  יכול להיכתב בדרך דומה, על הסיקור "שלהם", כפי שאנחנו רואים אותו. גם כתבות באתרים הפלשתינים, בהם מתואר מצב בו חיילים ישראלים עצרו פלשתיני אשר "לא היה בידו משהו שנראה כמו נשק מסוכן", אינן מדווחות בעצם מה היה בדיוק אותו דבר ש"לא נראה כמו נשק מסוכן".

לנצח נוכל להצביע "עליהם", או להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמנו, לזעזע את עצמנו בכותרות של "מלחמה", "כיבוש" וחלק מאיתנו גם לא ידעו מה בעצם עומד מאחורי הכיבוש, הנכבש, הכובש, אנחנו והם, אלה שרוצים שלום ואלה שמחרחרים מלחמה, כל צד בוחר בחייל שלו במשחק - לבנים ושחורים, משחק שנראה אחרת משני צידי הלוח.

הכותרות והשפה התעמולתית, של שני הצדדים - לטובת מי הם?; לטובת ביטחון המדינה?; גיוס התקשורת לטובת השלטון (שלנו, "שלהם")?; הפחדת הציבור או הכנתו למלחמה?; הרי קהל הקוראים הממוצע, הקורא את העיתונים הפופולריים, שאינם מגוונים, בלשון המעטה, את הכיוון בו נושבת בהם הרוח, אינו יכול או אינו מעוניין להתנגד לדעת השלטת. והרי הדעה השלטת מתגבשת בשיחות הסלון, לאחר עיון בעיתונים, לאחר שיחות, ובהתבסס על דיווחים בעיתון ובטלוויזיה (דומה, אפילו התמונות), ושטיפות המוח - ראוי להדגיש של שני הצדדים. מכאן, שהתקשורת אינה משמשת רק ככלי העושה את המוטל עליו כשירות לציבור שזכותו לדעת, אלא היא כלי להעברת תעמולה, בכל דרך שתסתכלו עליה, מעצם היותנו העיתונאים בני אדם המגוייסים למדינתם, בין אם נודה בכך ובין אם לאו. המצפון שאינו מאפשר לנו להראות מה שיכול להזיק לנו, עומד בעוכרנו. והפתרון היחיד - הוא שלום. ואולי הגיע הזמן, שיזם הסטאט-אפ הבא יזום רעיון מקורי וישים - כיצד להגיע לאותו שלום, וכך יימכר אותו סטארט-אפ בסכומי עתק, וירוויח מכך היוזם - הקונה, והציבור הרחב.

אוטופיה? בינתיים בהחלט שכן.