לאחרונה אישר בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום בתל אביב כי הבטחה בכתב שניתנה ללקוח בנק, יש לכבד. וכי ההבטחה בכתב גוברת על הסכמים סטנדרטים של הבנק גם אם נחתמו לאחר מכן.
עובדות המקרה: הבנק העמיד למשיב 7 הלוואות שקליות צמודות מט"ח. בשלב מסוים, הבחין המשיב, כי למרות שהוא פורע את ההלוואות, חשבונו אינו מעיד על עמידת הבנק בהתחייבויות שלו כלפיו. הוא פנה לחברת מ.א. בקרה וניהול המתמחה בבדיקת חשבונות בנקים, והובהר לו על-ידי דוד אברון, מנכ"ל החברה, כי חשבונו חויב בריבית גבוהה מהמוסכם. בנסיבות אלו תבע את הבנק לדין.
הלקוח הגיש חוות דעת של מר דוד אברון, לפיה נוכח מכתב שקיבל המשיב ממנהל הסניף, וההסכמות שהיו בעל פה, היה על הבנק לחשב הריבית כך שההצמדה תחול גם אם יתווסף שער השקל לעומת שער המט"ח. בשים לב לכך, הלקוח לא טרח לקרוא את הסכמי ההלוואות עליהן חתם.
הבנק טען, כי בהתאם לנהוג, וכפי המפורש בהסכמים עליהם חתם הלקוח, סכומי ההלוואות צמודים לשער המט"ח רק כלפי מעלה (דהיינו, רק עם שער המט"ח יעלה ביחס לשקל).
השאלה שעמדה להכרעת בית המשפט שלום היתה: מהי הפרשנות הנכונה של המכתב? בימ"ש שלום (כבוד השופט יפרח) קיבל את עמדת הלקוח ואת תביעתו, וחייב את הבנק לשלם ללקוח 237 אלף ש"ח. נקבע, כי המכתב הוא הסכם מיוחד שבא להעניק ללקוח תנאים מסחריים טובים יותר, והוא גובר על הוראות ההסכמים הסטנדרטיים. הבנק ניסח את המכתב, ולא כלל בו תנאי המכפיף אותו להוראות הסכמי ההלוואה או למצער להוראות ההצמדה שבהם.
בית משפט קמא, גם דחה את טענת הבנק לפיה יש ללמוד מהנוהג הבנקאי, מפני שמדובר בעניין ספציפי שיש לדון בו על-פי העובדות המיוחדות לו. לכן קבע, כי הוראת ההצמדה תחול גם אם במועד פירעון ההלוואה היה סכומה השקלי הצמוד לשער המט"ח נמוך מהסכום של קרן ההלוואה בעת שניתנה.
במסגרת הערעור טען הבנק, כי על-פי כללי הפרשנות היה על בית המשפט לתת תוקף להסכמי ההלוואה שהם מאוחרים למכתב, שאין בו אלא הבנות טרום חוזיות. לחלופין, טען הבנק, כי יש לפרש את ההסכמים עם המכתב באופן שיתיישבו זה עם זה. כל כך, תוך התחשבות בנוהג הקיים בהצמדת הלוואות שקליות למט"ח.
בימ"ש מחוזי, בדחותו את ערעור הבנק, קבע, כי השאלה שעומדת להכרעה היא: "כיצד יש להבין את אומד דעת הצדדים בכריתת הסכמי ההלוואה לנוכח המכתב, ועל-פי אומד דעתם יש לחשב את סכום הפירעון של ההלוואות ככל שהשקל התווסף לעומת המט"ח במועד פירעונן". אומנם ניתן היה לפרש את המכתב אחרת מזו שפרשהּ בימ"ש קמא, אך עדיין מדובר רק באחת מן האופציות האפשריות.
בימ"ש מחוזי קבע, כי צדק בימ"ש קמא בממצאיו לגבי אומד הדעת האובייקטיבית של הצדדים העולה מקריאת המכתב, לרקע הנסיבות והסכמי ההלוואה, כשהנוהג הבנקאי אינו צריך להשפיע על העניין הנדון. ההבנות הטרום חוזיות הינן מצגים והתחייבויות שניתנו במו"מ לקראת כריתת ההסכמים, ואולי אף עולות לכדי חוזה ממש. משכתב הבנק את המכתב הוא יצר הסכמה מיוחדת הגוברת על ההסכם הסטנדרטי הכללי. הלקוח חתם על ההסכמים הסטנדרטיים, מבלי לדקדק בו, רק על יסוד ההסכמה המיוחדת. לכן, אין לראות בו כמי שטען טענת "לא נעשה דבר" או כמי שהסכים להוראה שאינה מתיישבת עם האמור במכתב (אף אם מנהל הסניף חרג מסמכותו עת כתבו).
ערעור הבנק נדחה, כאמור והבנק חויב בהוצאות המשיב בסך 20,000 ש"ח. את הלקוח יצג עו"ד ליאור רוב.
