אחד הדברים הראשונים שעשו ממציאי הראינוע, האחים לומייר, היה צילום של פועלים יוצאים ממפעל ב-1895. עד היום מתייחסת ההיסטוריה לסרטון זה כאל סרט התעודה הראשון. שבע שנים אחר כך הציג הקוסם ז'ורז' מלייה את החידוש שלו - סרט מבוים לחלוטין בז'אנר שייקרא לימים "מדע בדיוני". שמו היה "המסע אל הירח", וזהו כנראה הסרט העלילתי הראשון. אם הם היו חיים היום, קל לדמיין את הבלבול שהיה אוחז גם באחים לומייר וגם במלייה. הקווים המקבילים של שני הז'אנרים שהם ייסדו הולכים ומצטלבים לאורך השנים. הבלבול רק מתגבר אם מביאים בחשבון את השפעתה של הטלוויזיה המסחרית, בעיקר בכל הקשור לסרטי תעודה.
מצבו של הז'אנר הדוקומנטרי מעורר עניין בחודשים אחרונים. בתחילת החודש החל ערוץ חינוכית 23 לשדר תוכנית שבועית העוסקת בז'אנר, "דוקומנטרי" שמה, שהמנחה שלה, העיתונאי והדוקומנטריסט רינו צרור, הכריז בה על סכנת ההכחדה שבה מצוי התחום. ההכרזה הזאת דורשת הבהרה, שכן היא באה דווקא בעיצומו של שיטפון גדול של יצירות דוקומנטריות על מסך הטלוויזיה: ערוץ 10, למשל, נגס נתחים גדולים ברייטינג של המתחרים, ערוץ 2, באמצעות רצועה דוקומנטרית שבועית. ערוץ 2, על שני זכייניו, מיהר להבין את המסר ומינון סרטי ה"דוקו-סלב" שהציג גבר מאוד.
כך, למשל, על-פי נתוני ועדת המדרוג, בין 75 התוכניות הנצפות ביותר מדי חודש בחצי השנה האחרונה (מנובמבר עד אמצע אפריל) נכללים שמונה סרטי דוקו-סלב או "דוקו-שקל" (הכינוי שניתן לכתבות מגזין מורחבות, שמשודרות כתוכניות בפני עצמן). בתקופה המקבילה בשנה הקודמת שודרו רק שלושה סרטים כאלה ושנה קודם לכן - אף לא אחד.
זהו רק ביטוי אחד לתהליך שעובר על הז'אנר הדוקומנטרי בארץ, במיוחד בטלוויזיה המסחרית. הסרטים המונומנטליים של ערוץ 1 על מלחמות, על הסכסוך הערבי-ישראלי ועל השואה כבר מזמן פינו את מקומם למשהו אחר, לסוג אחר של יצירה דוקומנטרית. על-רקע זה עולות כמה שאלות: האם סרטי התעודה בטלוויזיה באמת עומדים בפני כלייה? למה ישראלים מתלהבים כל-כך מסרטים דוקומנטריים? איזה סוג של דוקומנטרי הוא המצליח ביותר, ואיך ז'אנר הריאליטי קשור לתופעה זו?
מוזילים עלויות
ההכרח לשדר סרטי תעודה נכלל בתנאי הזיכיון של הערוצים המסחריים מאז גלגולו הראשון של הערוץ השני. אבל בניגוד לנטייה להצביע על התופעה העכשווית של סרטי תעודה בעלי גוון צהבהב, ההיסטוריה מלמדת שכבר בעבר היו סרטים כאלה, שגרפו אחוזי צפייה גבוהים מאוד. כך, למשל, הסרט על הדוגמנית ענת אלימלך, ששודר בסוף 1998, זכה לרייטינג של 40.5%; "חייה ומותה של עפרה חזה" השיג 32.9% כששודר ב-2002 ו"בכל מחיר", הסרט על אתי אלון, השיג באוגוסט 2003 צפייה בשיעור של 20.3%.
ובכל זאת, גם אם התופעה אינה חדשה, מה שמפתיע כעת הם המינונים, וגם העובדה שיצירה דוקומנטרית מהזן הישן - זה שאליו כנראה כיוון הרגולטור - נדחקת לקרן זווית. "חלק מהעניין הוא היווצרות דוקומנטרי שמייצר רייטינג ומתעסק בנושאים מעניינים בדרכם, אבל בעיסוק שטחי", מאבחן ד"ר שמוליק דובדבני, חוקר קולנוע מאוניברסיטת תל אביב. "זו תסמונת אילן שושן, שעשה את הסרטים על היפים והמצליחים. במובן הזה, הקולנוע הדוקומנטרי שאנחנו מקבלים הוא בעל אופי בידורי ורכילותי, שלא לדבר על כך שגופי השידור מנסים לטשטש את המחויבויות שלהם".
"הבלגן הזה התחיל אחרי מכרז ערוץ 2 האחרון", חורץ צרור. "לפני-כן לא הייתה בעיה להגדיר ולא היה חולק על ההגדרות. הזכיינים קיבלו את הזכות לשדר בזכות הבטחות לאיכות ולרב-תרבותיות ומאותו רגע שהם זוכים, הם מתחילים להפעיל יועצים ועורכי דין כדי להוזיל את הסעיפים האלו".
מה זה אומר?
"לוקחים את 'משפחה חורגת' או 'אמא מחליפה', ומפני שיש שם מצלמות וצילומי חוץ הם מנסים להגדיר את זה כדוקומנטרי, ומצליחים. זה מוזיל עלויות וזו תוכנית שמשיגה הרבה רייטינג, אבל כשזה קורה זו עבירה על החוק. כל ה'דוקו-סליז' האלו שנפוצים היום - אלה משחקים שנועדו לצמצם עלויות".
גם היוצרת הדוקומנטרית אורנה בן דור סבורה ש"יש הזניה של המושג ומתוכה דברים שתמיד היו פופולריים, הם עדיין כאלה רק שאף-פעם לא קראו להם ככה". לדבריה, בניגוד לסוג החדש של סרטים תיעודיים שכבשו את המסך, "דוקומנטרי אמיתי מחפש דרך, שואל שאלות קשות, מציג צדדים של מציאות שלא מוצגים. למה ה'דוקו-שקל' כל-כך פופולרי? כי הוא משתמש בכלים צהובים, מציצניים, סיפורי רכילות. אין בעשייה הזאת כלום מעבר ל-20 הדקות שבהן היא משודרת. בין זה ובין דוקומנטרי אין שום דבר".
"דוקומנטרי מבחינתי הוא שיקוף של פני המציאות", מגדיר צרור, "אם לא היינו רואים את 'מוסר השילומים', לא היינו יודעים מה מצבם של ניצולי השואה. זה בדיוק מה שתקוע עכשיו. היו רגעים שקיבלנו דוקומנטרי, אבל בשנה האחרונה אנחנו חסרים אותו לחלוטין ולא נקבל אותו הלאה".
אבל בכל זאת יש סרטים דוקומנטריים. מה חסר לך ביניהם?
"אנחנו לא נקבל סרט על מותו של השמאל בישראל ולא נקבל סרט על מה קרה באמת ללב לבייב ואפריקה ישראל. יש לזה השלכות עצומות כי אנחנו לא נדע. דוקומנטרי נותן תהליך, מציג סיפור מכמה זוויות, אתה לומד איפה אתה חי. אין דרך אחרת היום להציג מציאות על המסך ואנחנו מתעקשים על המסך - כי הוא כלי התקשורת המוביל ואם לא נצליח, רוב הציבור יישאר מנותק".
זו הנקודה שנשחקה כמעט עד דק מרוב ביקורת, בחלקה הגדול מוצדקת: כדי לשדר דוקומנטרי ולהרוויח ערכו הערוצים המסחריים התאמות מסוימות, בלשון המעטה, בז'אנר. אלה לא רק האורך הקבוע של הסרטים (כ-50 דקות) והקצב המהיר, אלא גם הבחירה בנושאים. "הבעיה היא שדוקומנטרי 'מסורתי' קשה מאוד לערוץ מסחרי, ובטח שקשה לערוץ מסחרי לעשות הרבה פרויקטים כאלה", אומרת סמנכ"לית התוכניות של ערוץ 10, ליאת פלדמן. "ההתמודדות המרכזית, גם שלנו, היא ללכת על 'שערוריות' - למשל 'הסיפור האמיתי מאחורי...' או על מישהו ש'מדבר לראשונה', ואפשרות אחרת היא מה שנקרא 'דוקו-סלב' וזו שאלה אם זה דוקומנטרי ואיזה דוקומנטרי זה. בערוץ 10 למשל אפשר לראות היום כמה סוגים. הסדרה 'סמויים' (שעוסקת בשוטרים סמויים) שתעלה בקרוב היא דוקומנטרי שעבדו עליו במשך שנתיים. כל ערוץ ישמח להתהדר בפרויקטים כאלו. מצד שני, ישנם סרטים כמו 'רביבו' שהם לגיטימיים על-אף שהם 'דוקו-לייט'. בכל מקרה, רוב ה'דוקומנטרי' שמשודר בערוץ 10 - גם אנחנו לא מגדירים אותו ככזה ואין לנו כוונה להגיש אותו לרגולטור כיצירה דוקומנטרית".
"תוכן איכותי, גם דוקומנטרי, אבל גם דרמה, סובלים בשנים האחרונות מדרישה מופחתת מצד הקהל", אומרת סמנכ"לית התוכניות בזכיינית ערוץ 2 רשת, שירה מרגלית. "יש עניין פחות בתוכן בוחן, מקיף, ביקורתי. זה לא פשוט לפצח את הקוד הדוקומנטרי".
העניין הוא שבמקום סרטים דוקומנטריים, מתקבלים יצורי כלאיים כמו "סופר נני"
"זה לא דוקומנטרי טהור, אבל החיים יותר מורכבים. זה סוג של פיצוח של תוכנית שיש בה מידע ופרספקטיבה באמצעות זווית דוקומנטרית. בכלל, בתוך הז'אנר יש המון קטגוריות. בקצה אחד עומד סרט על אייל גולן, ובשני 'תעודה כחולה' של חיים יבין. את מוזמנת להמר מה הביא יותר רייטינג".
בין "דוקו-סלב" ל"דוקו-שקל"
מבט על לוחות השידורים מגלה שלפחות מבחינת הז'רגון, השימוש במונח "דוקו" מצוי בהצפה אינפלציונית. גם לז'אנר עצמו אין הגדרה מוחלטת אחת, אבל לבלבול שכבר קיים נוספו מונחים כמו "דוקו-טיינמנט", סרט שמהלך על הגבול שבין דוקומנטרי לסרט בידור; "מוקומנטרי", שהיא תוכנית מתוסרטת הנראית כתעודה; "דוקו-סלב", המלווה ידוען; "דוקו-שקל", אותן כתבות מגזין שמוקרנות בערוץ 10, והיריעה עוד ארוכה. במילים אחרות, הצופים הישראלים אולי לא צורכים דוקומנטרי "טהור", אבל בהחלט היו רוצים לחשוב ככה.
מהצד השני, יש מי שחושבים שכל צקצוקי הלשון אודות הצפת הסרטים התיעודיים שאינם חלק מהז'אנר המסורתי איבדו פרופורציה. "יש עשייה דוקומנטרית נפלאה וצריך לקחת בפרופורציה את הז'אנר הצר של סרטים צהובים שעושים רייטינג גבוה", אומר מוטי קירשנבאום, מראשוני הדוקומנטריסטים בארץ וכיום מגיש בערוץ 10. "להגיד שפעם עשו דוקומנטרי נוקב, חותר לאמת ומאתגר והיום הולכים על צהוב - זה לא תיאור מדויק".
דוקומנטרי נפוץ יותר היום?
"יותר זול להפיק דוקומנטרי מדרמה וההתפתחויות הטכנולוגיות הופכות את התהליך לפשוט יותר. המצלמות קטנות, אפשר לצאת ולצלם לבד ואפילו חומר הגלם הוזל משמעותית. כשצילמנו בפילם, ההוצאות היו עצומות והיית צריך לחשוב אם אתה מצלם או לא. ככה היה כשצילמנו בתעלה, בקו בר-לב. הכל היה מדוד. היום זה לא בעיה".
גם במאי "עובדה", גלעד טוקטלי, אינו מתרגש מהתופעה: "כבר 15 שנה אני ב'עובדה', תמיד היינו בערוץ מסחרי, ומבחינת הראש של איך אנחנו עושים דברים ואיך אנחנו עובדים - זה לא השתנה מעולם. מעולם לא אמרו לנו ש'זה נושא שלצופים יהיה קשה אתו' או שנושא מסוים משעמם. לא שמענו משפטי אימה כאלה שמנסים להתאים אותנו לדרישות קהל".
אבל אולי אתם שמורת טבע, תוכנית יחידה שיש לה את הפריבילגיות האלו?
"שמעתי את האמירות האלו, אבל זה היה נכון אם היינו משודרים בשבת בצהריים. אנחנו משובצים במקום הכי חשוב בלוח המשדרים, ושם לא שמים 'שמורות טבע'. המשמעות של שיבוץ כזה היא שזה משהו שנמצא במרכז העשייה של הערוץ".
"הבעיה כאן היא בשיטה", סבור דובדבני. "שיטת הזכיינות והתחרות בין הזכיינים יוצרת מדי פעם גידול או בליץ בז'אנר מסוים. פתאום יש עלייה בשעשועונים, פתאום טוק שואו, פתאום לכולם יש ריאליטי. אבל זו לא תופעה שלילית בכלל, היא פשוט עושה 'שיבושים' בז'אנר, שהם מעניינים בפני עצמם".
השינויים האלה הפכו את הסרטים הדוקומנטריים מז'אנר גבה מצח ליודעי ח"ן לכזה העוסק בסלבריטאים, אומר היוצר והבמאי נפתלי גליקסברג. במובן הזה, הוא אומר, הטלוויזיה המסחרית החזירה את הסומק ללחיי הז'אנר: "קרו בהתפתחות של הז'אנר הזה דברים נפלאים ומורכבים. עד לפני חמש שנים בערך, האדם מהרחוב כמעט לא הכיר דוקומנטרי, זה היה בשוליים האזוטריים. היום המושג 'דוקו' מוכר ואנשים יודעים מה זה. זו תרומה ענקית של הערוצים המסחריים".
ואיך מסבירים את זה?
"'דוקומנטרי' הוא מועדון שרוצים להשתייך אליו ובמובן הזה יש היבטים חיוביים גם לריאליטי כי סיפורים אמיתיים, של אנשים אמיתיים, התבררו כמשהו טוב שאפשר להתחבר אליו. דוקומנטרי הגיע למרכז העשייה".
סף גירוי גבוה
וישנו עניין אחד נוסף שהצלחתו עשויה להסביר את הזעזועים שמתחוללים בטלוויזיה: פסגות הרייטינג שאליהן הגיעו תוכניות הריאליטי עשויות לספק הסבר לא רע בכלל לתמורות שחווה הז'אנר דוקומנטרי לסוגיו. הצפייה בריאליטי "מרגילה" את הצופים לסיפורים אישיים של אנשים בדיוק כמוהו, מה שמסביר את הנכונות לשמוע סיפורים כאלה גם במסגרת סרט. דפוסי הצפייה, סף הגירוי הגבוה, בניית הדמויות - כל אלו יכולים להסביר את ההתחברות לסוג הפופולרי של הסרטים התיעודיים העכשוויים. הריאליטי כז'אנר, מסבירים בתעשיית הטלוויזיה, שואל יסודות מז'אנרים אחרים: את התיעוד והסיטואציות האנושיות הוא לוקח ממה שמקובל בסרטי תעודה, בניית דמויות מובהקות נעשית באופן דומה למה שנעשה בסרטי דרמה, וכללי משחק ברורים ותחרותיים מזכירים את אלו הנהוגים בשעשועוני טלוויזיה.
"ניקח את הסיפור של ג'ייד גודי (מתמודדת 'האח הגדול' בבריטניה שגילתה בשידור כי היא לוקה במחלת הסרטן ותהליך גסיסתה תועד במצלמות, ג"א)", ממשיך גליקסברג. "היא באה מטראש טלוויזיוני, אבל רוצים לשמוע את הסיפור שלה. המקום האישי של בני האדם התחיל להישמע".
איך זה משפיע על היצירה שלך?
"'חתונה ישראלית', למשל, סדרה שלי ששודרה ביס - זה דוקומנטרי אולד סקול. חשבתי לעצמי שאני עושה טראש כי זה היה קיצוני. היא עדכנית מבחינת שפה, קצב ודמויות ואתה שואל את עצמך כיוצר אם אני מרמה או מוכר את נשמתי. ההבדל מבחינתי בין אמנות לבידור הוא שבבידור אתה חושב על הצופה ואחר כך על האמת הפנימית, ובאמנות זה בדיוק הפוך. בפרויקט שלי שאלת הזוגיות והאהבה מאוד הטרידה אותי. זה מה שניסיתי להביא כשדיברתי בשפה עכשווית וכנראה שזה הצליח".
לפני שמונה שנים היה עולה על דעתך ליצור סדרה כזאת?
"ממש לא, אבל צריך להיזהר מקיבעונות. אמנות היא עניין דינמי ומשתנה. לפני עשר שנים לא הייתי מעז לעשות את זה, ועכשיו, כשאני יוצר סדרה, אני יודע שהצופה שלי ראה כבר דברים אחרים. אני לא מוותר על אותנטיות, אבל אני גם לא רוצה לוותר על קומוניקטיביות".
"זו שאלת הביצה והתרנגולת", משיב העיתונאי מיקי רוזנטל לשאלה אם הרצון להגיע לקהל גדול מכוון יוצרים לכיוון נושאים קלילים. "יש קריצה לערוצים המסחריים כי אנשים רוצים לעשות. יש יוצרים כאלה ויוצרים כאלה".
בסרטך "שיטת השקשוקה" יש די הרבה אמצעים שדווקא מתחברים להגדרה הזאת, לקומוניקטיביות
"זה לא בגלל הטלוויזיה. רציתי שהסרט יקרוץ לקהל גדול. עניינים כלכליים וטלוויזיה זה כמעט שמן ומים. אני עיתונאי שמנסה להשפיע על המציאות ואם העניינים סבוכים ומסורבלים - כשלתי בתפקידי. אני לא עובד ב'לעשות לקהל', אבל בהחלט יש לי עניין שאנשים יצפו".
"מה שקרה הוא שהריאליטי נכנס וריאליטי קשור לדוקומנטרי", קובע אורי קליין, מבקר הקולנוע של הארץ. "כשחושבים על תוכניות ריאליטי, גם 'הישרדות', גם 'האח הגדול' וגם 'הדוגמניות' - מה ההבדל בינן ובין דוקומנטרי? לוקחים אנשים לא מוכרים ועוקבים אחרי ההתנהגות שלהם. אז אומרים 'זו תוכנית מבוימת', אבל גם דוקומנטרי הוא ז'אנר מבוים. מהבחינה הזאת, חייבים להסתכל על העידן שלפני הריאליטי ועל זה שאחריו".
בקווים כלליים, מה שקרה בעידן שאחרי הריאליטי הוא טשטוש גבולות, שהוא כנראה המתכון להצלחה. "Z32", סרטו האחרון של הבמאי אבי מוגרבי, הוגדר על-ידי יוצרו "דוקומנטרי מוסיקלי". גם "ואלס עם באשיר" המצליח מציג יצור כלאיים (דוקומנטרי ואנימציה) וסרטים עלילתיים שבהם שחקנים לא מקצועיים מגלמים למעשה את עצמם הולכים ומתרבים. אולי עירוב התכנים הוא פשוט סממן התקופה והדרך היחידה להתמודד עם דרישות הצופים, שהתרגלו לסף גירוי גבוה במיוחד בתוכניות הריאליטי.
"ריאליטי לא השפיע רק בארץ אלא בכלל", מחזק דובדבני. "למשל, 'לאכול בגדול' (סרטו של מורגן ספרלוק שניזון במשך חודש ימים מארוחות במקדונלדס ותיעד את השינויים שהתחוללו בבריאותו, ג"א) הוא שילוב של תיעוד וריאליטי. אנשים חושבים שריאליטי הרס את הקולנוע התיעודי, אבל ריאליטי הוא מוטציה של קולנוע תיעודי ותיעוד נכנס בכלל, כאלמנט, גם לז'אנרים אחרים. הריאליטי הרחיב את גבולות הקולנוע התיעודי. קולנוע דוקומנטרי נתפש באופן מסורתי כקולנוע שעוסק בבעיות. את לא מצפה להתבדר בו כמו שאת מצפה להתבדר בקולנוע עלילתי. הריאליטי לקח את זה לכיוונים של בידור ואין בחינה או אמירה מסוימת. הסתכלות בריאליטי היא בידורית על אף שאני חושב שיש תכלית פסיכולוגית מעניינת - מה קורה כשלוקחים אנשים ושמים אותם בתנאי מעבדה. זו אמת אנושית מסוימת".
מעניין לבדוק כיצד מורגשת ההשפעה של ריאליטי גם על מי שנחשב חסין - למשל, אנשי "עובדה". "לפני שנה בערך, היה לנו דיון גדול במערכת בדיוק על זה, על מה יעשה הריאליטי לדוקומנטרי", מספר טוקטלי. "מי שעושה ריאליטי, יודע שדוקומנטרי זה לא. הייתה דאגה גדולה בתוכנו ואמרנו שנילחם על מה שאנחנו רוצים לעשות ושאסור לפזול לכיוונים אחרים".
ואולי מה שאומר צרור באנחת עצב הוא העניין המרכזי. "המגוון הוא העניין", הוא אומר, "גם יוצרים שרוצים לפנות לקהלים גדולים יותר יכולים להיות פנטסטיים, אבל נקודת המוצא שלי היא שנדע באיזו מציאות אנחנו חיים. יכולה להיגזר מפה האפשרות של דוקומנטרי פופולרי או אחר, ובלבד שלא נישאר עם סרט על אייל גולן ואילנית לוי, כי זו אולי מצלמה עם מצולמים, אבל זה לא דוקומנטרי. הסרט על רביבו היה יכול להיות נהדר אם הוא היה מספר את הסיפור השלם, אם היה תחקיר, אבל לשאול את רביבו על המחשבות שלו - זה לא הסיפור".
