ההפגנה בכיכר שונה מההפגנות שקדמו לה.
אולמרט פרץ וקדימה הצליחו לאחד את עם ישראל.
כל כך לאחד, זו הפעם הראשונה, שביילין ואפי איתם מתאחדים, וקוראים לצבור להפגין בכיכר שמכירה רק הפגנות בהן תמיד מונפים דגלים וכרזות של מחנה הומוגני (והם אפילו לא יורשו לעמוד על הבמה ולנאום שם).
דומה שהכיכר עצמה מופתעת.
פעם הכיכר רואה הפגנה של שמאל בלבד, ופעם של ימין ומתנחלים בלבד.
זו הפעם הראשונה שהמרץ המתנחלי, מופנה להפגנה שבה ישתתפו כשווים גם נציגים של אירגוני שמאל קיצוני.
ושוב עם ישראל מתאחד למטרה אחת: אולמרט פרץ וקדימה לכו הבייתה. תיסתלקו, אתם רעים ליהודים.
דומה שהלב לא הלם בקצב כל-כך אחיד מאז ימי ההמתנה של מלחמת ששת הימים - עם כלביא.
דומה שהוא אוייב, אך אויב ישר.
נסראללה משבח את ועדת וינוגרד, ובדיוק כמו בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. הוא מתפלא מכוחות הנפש של העם היהודי (הוא נמנע בדרך כלל לקרוא ליהודים "יהודים" ומעדיף את המילה "ציונים", או ישראלים. וכשהוא משבח קורא ליהודים בשמם - "יהודים").
בכלל, נסראללה איש דתי. הוא משוכנע בזכותם של היהודים על ארץ ישראל, אך הוא לא מכיר בישראלים החילוניים כיהודים הם לטענתו - לא יהודים, כובשם אימפריאליסטים, שהרי יהודים הם אנשים שמאמינים באלוקים.
נסראללה משבח את עם ישראל שמתעלה על מנהיגותם הכושלת של פרץ ואולמרט יודע להתאחד, שולח אותם לביתם בשל כשלונם.
גם מאויב ניתן ללמוד, לא לחינם הוקדש פרק נכבד בתנ"ך לבלעם, ואפילו לאתונו.
מלחמת לבנון השנייה הייתה אמורה להיות הצלחה גדולה.
הצלחה גדולה יותר ממלחמת ששת הימים.
צבא אדיר, רמטכ"ל גאוני, טייס, עם יהלום בקצה.
חיל אויר, מזלט"ים שרואים הכול, מרכבות חסינות ירי, ראש ממשלה לוחמני שהבטיח ניצחון מהיר ושר ביטחון שמנפנף ביד פרושה בדיוק מול עיניו הטרוטות של נסראללה עושה לו "נא בעינק" ואומר - "לא תשכח את השם עמיר פרץ".
במלחמת ששת הימים, ראש ממשלה עילג (לוי אשכול), שגמגם, התרגש ונכשל בלשונו בנאום לאומה; רמטכ"ל, יצחק רבין, שהתמוטט ואושפז עם פתיחת הקרבות - ולמרות זאת (ויש אומרים בגלל זה) צה"ל היכה את כל צבאות ערב תוך מס שעות, ובששה ימים השתנתה ההיסטוריה.
במלחמת לבנון, הרמטכ"ל תפקד גם תפקד, כל כך תפקד, שהשמועות אומרות שאסר על אלופי המטה הכללי להתבטא. ואולי חבל שלא התחרפן כמו רבין בשעתו?.
ואולי לא העניק מספיק צלש"ים ופרסי נופשונים בטורקיה לחיילים ולשוטרים שבצעו את ההינתקות?
מצבא העם הפך להיות לצבא שהתאמן שנה שלמה לבצע את ההינתקות, לשמר את מעמדו של האתרוג, ולגרש את העם לפעול נגד העם.
צבא כזה, הוא כבר לא בדיוק צבא העם.
צבא ששרר פסיכולוגים מומחים, כדי לאלף את חייליו להיות אטומים לבכי בני-עמם לא יכול לנצח את האויב - הוא יכול אולי לבצע עוד הינתקות, עוד גירוש, עוד עמונה, אבל פשוט לא מאומן לנצח במלחמה.
מה שמדהים הוא, שלצורך ההינתקות נערכה עבודת מטה כל-כך מסודרת שחישבה עד הפרט האחרון, אפילו מימיות מיים עם מוצצים מיוחדים לחיל/ת שיאפשרו לו ידיים פנויות לעקור את התינוק/ת מיד אמו ולנתקם.
ואילו במלחמת לבנון, החיילים נאלצו לפרוץ מכולות לבנוניות כדי לשבור רעבונם כי כל המערכת הלוגיסטית המפוארת פשוט לא תפקדה ואולי רגילה לתפקד רק בתנאי "הינתקות"?.
כמו במלחמת ששת הימים בשעתה, כמו במלחמת יום הכפורים, כנראה שנגזר עלינו להיות גם המתקנים של השגיאות והשטויות המנהיגים הכושלים שאנו בוחרים לנו.
בששת הימים, עמדה בראשנו חבורה מפאינ"יקית חסרת ראות עם רמטכ"ל שהתמוטט נפשית עם פתיחת הקרבות. במלחמת יום כיפור קמנו כאיש אחד מבתי הכנסת, מתפילת "עוקד ונעקד לספרדים ונתנה תוקף לאשכנזים, וכאיש אחד עלינו על המדים כדי להגן על משפחותינו על ארץ ישראל.
אנחנו היינו המפלט האחרון של המנהיגים העלובים שלנו.
גם היום כולנו נלך לכיכר, ואם ירצה השם, נצליח לסלק את חבורת קדימה מהשלטון, ונקווה שנוושע. ונדע לתקן עולם במלכות שדי.
