מה לעשות בנושא הפלשתיני?

עכשיו הולך ומתברר כי ההסדר על בסיס הפרדיגמה של שתי מדינות לשני עמים אינו בר-השגה, בגלל חוסר יכולתה של התנועה הלאומית הפלשתינית להשלים עם פשרה היסטורית עם התנועה הציונית, ובגלל כישלונה להקים ולקיים מדינה בעלת כושר חיוּת. הפיצול במערכת הפלשתינית לאחר כיבוש עזה על-ידי החמאס רק מחזק את המגמות השליליות בקרב הפלשתינים. ישראל תיאלץ להמשיך לחיות עם ההשלכות השליליות של הלאומנות ושל ההקצנה האיסלאמית בקרב הפלשתינים.

גם עם הכוונות הטובות ביותר ועם נדיבות טריטוריאלית רבה, אין דבר שישראל יכולה לעשות על-מנת לקדם מדינה פלשתינית המוכנה להתקיים לצדה בשלום בעתיד הקרוב. היכולת של ישראל ושל הקהילה הבינלאומית להשפיע על האופן בו מנהלים הפלשתינים את ענייניהם היא אפסית. גם גורמים חזקים ממנה אינם מסוגלים לעצב מחדש את החברות המזרח תיכוניות.

לרוע המזל, לא לכל סכסוך מתמשך יש פתרון מיידי מן המוכן. בהעדר צד המוכן לעשות את הפשרות הדרושות להשגת הסכם לאחר משא-ומתן, האסטרטגיה הנאותה עבור ישראל היא ניהול הסכסוך ולא בזבוז אנרגיות כדי לפתור אותו. תמצית מהותה של אסטרטגיה זו היא מזעור עלות הסכסוך המזוין ושמירה על חופש התמרון הפוליטי. למרכיב הצבאי באסטרטגיה יש מטרה צנועה: לפגוע ביכולת היריב להזיק למדינה היהודית. מטרת האסטרטגיה היא גם להרוויח זמן, מתוך תקווה שהעתיד אולי יציג חלופות טובות יותר. אסטרטגיית ניהול הסכסוך מצריכה סדרה של אמצעים צבאיים ודיפלומטיים משולבים היטב כדי להתמודד עם הטרור הפלשתיני, עם הלחצים מהזירה הבינלאומית ועם הצורך לשמור על לכידות חברתית בבית בעת סכסוך ממושך.

הרשות הפלשתינית של ערפאת התגלתה כ"מדינה כושלת", סוג של מדינות המאופיין בהעדר מונופול על השימוש בכוח, העדר חוק וסדר, חוסר יכולת לקיים אווירה משפטית שתקדם יוזמות כלכליות, מסחר והשקעות זרות, וקשיים במתן מענה לצרכים הבסיסיים של האוכלוסיה, בתחום הבריאות, החינוך ושירותים חברתיים אחרים. מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ירש את תפקידו של ערפאת, ובינואר 2005 נבחר לעמוד בראש הרשות הפלשתינית. עבאס הבטיח לחולל רפורמה במנגנוני הביטחון ולאכוף חוק וסדר. אולם, בגלל חולשתו, צירף עבאס יסודות של המיליציות לגופי הביטחון הרשמיים. הוא לא הצליח לאחד את שירותי הביטחון או למנות קצינים חדשים ונאמנים.

למעשה, התהו ובוהו נמשך ללא הפוגה. אחרי נסיגת ישראל בקיץ 2005 החמיץ עבאס גם את ההזדמנות לאכוף חוק וסדר ברצועת עזה. אבו-מאזן הוא קנה רצוץ שאין להישען עליו. כבר עתה ברור שפניו לנסות להגיע להסכמות עם החמאס בעזה והוא אינו פועל למימוש עיקרון המונופול על שימוש בכוח באזורים שנותרו בשליטתו.


גם בעזה תחת שליטת החמאס ספק אם נראה ניסיון להשליט חוק וסדר. המבחן האמיתי של תנועת החמאס בעזה היא פרוק הנשק מארגון הג'יהאד האיסלאמי, ממספר חמולות מזוינות, ואיסוף הנשק הרב שבידי התושבים. ביצוע פעולות אלו יקבע בסופו של דבר אם תקום בעזה מדינה במובן המקובל של המילה.

מבחינתה של ישראל, חיזוק מעמדו של החמאס במערכת הפוליטית הפלשתינית פירושו, בראש ובראשונה, המשך הסכסוך. באופן בלתי נמנע ההשפעה הגוברת של האיסלאמיסטים תקשיח את עמדות הפלשתינים כלפי ישראל, ותקשה עוד יותר על השגת הסכם. מבחינה אידיאולוגית, החמאס מתנגד להכרה בישראל וגמר אומר להשמידה. אין כל סיבה להאמין שהאצלת סמכויות שלטוניות לאיסלאמיסטים קיצוניים תוביל למתינות ולהשלמה עם קיומה של ישראל. מדוע צריך החמאס להתמתן כשהוא בשלטון, כשהאידיאולוגיה שלו היא טעם קיומו?

משטר הטאליבאן והמשטר האירני לא התמתנו, וגם לא משטריהם של סדאם חוסיין ושל אסד. החמאס עדיין לא שינה מאומה מעמדתו כלפי ישראל. הצעת החמאס להנהיג הפסקת-אש (הודנא) ארוכת-טווח נועדה קודם כל להרוויח זמן, להדק את אחיזתו בשלטון, ולמנוע ניסיונות לערער את אחיזתו בעזה. התבחין האמיתי להערכת כוונות החמאס איננו מה שמנהיגיו אומרים לישראל ולמדינות המערב, אלא מה שהם מלמדים את ילדיהם על היהודים ועל מדינתם. אם החמאס יצליח להרחיב את שליטתו ליהודה ושומרון, הוא יקים גם שם משטר בדמותו של משטר הטאליבאן, המנוגד למסע של הפלשתינים לעבר המודרניזציה. בניית חמאסטן תגזור את דינם של הפלשתינים לפיגור, לעוני, ולגיוס קל של טרוריסטים קנאים. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי "תהליך השלום" הסתיים לאחר שהחמאס זינק לעמדת בכורה במערכת הפוליטית הפלשתינית.

רבים ימשיכו לשלם מס שפתיים ל"תהליך השלום", אבל המאמצים לפתרון הדרגתי של הסכסוך, כגון "מפת הדרכים", או "מציאת אופק מדיני" ייכשלו כנראה בעתיד הקרוב. סיכויי ההצלחה של הניסיון לעקוף את ההדרגתיות המובנית ב"מפת הדרכים" ולשאת ולתת עם אבו-מאזן על הסכם מקיף, נמוכים עוד יותר, בגלל ההבדלים שאינם ניתנים לגישור בין דרישות שני הצדדים, ובגלל חוסר יכולתה של ההנהגה הפלשתינית ליישם הסדר שהושג במשא-ומתן. ל"מדינות כושלות" אין כתובת אסטרטגית שתוכל גם לשאת ולתת וגם לעמוד בהתחייבויותיה.

רק התובנה כי הרשות הפלשתינית היא כישלון חרוץ תאפשר הופעת נוסחה חדשה, אשר תשים קץ לאשליות של מדיניות החוץ הישראלית שבמוקדה עמדה במהלך שני העשורים האחרונים "האופציה הפלשתינית". תוואי ההסדר היציב יותר שיחליף את "האופציה הפלשתינית" אולי כבר נמצאים במקומם. על אף חששותיהם, המצרים עשויים להגיע למסקנה כי חזרתם לשליטה ברצועת עזה, אם כי בעקיפין ולתקופה מוגבלת, תהיה רע חמור פחות מהופעתה של חמאסטן שם. אחרי הנסיגה החד-צדדית של ישראל (אוגוסט 2005), הנוכחות שלהם והשפעתם המוגבלת כבר מורגשים ברצועה.

בדומה לכך, הירדנים עשויים להחליט כי ישות פלשתינית ג'יהדיסטית בגדה המערבית מאיימת על מדינתם יותר מכדי להשאירה ללא טיפול. החייאת הרעיון של פדרציה עם הגדה המערבית, כשבית המלוכה ההאשמי ניצב ליד ההגה, אינו נעדר כוח משיכה בקרב הפלשתינים הצמאים לשקט וליציבות. למעשה, סקרים מראים שכמחצית מהפלשתינים מסכימים שיש לפרק את הרשות הפלשתינית.

יותר ויותר פלשתינים מפקפקים בבגרותם הפוליטית הנחוצה לבניית מדינה, דבר שיוצר פתיחות לכיוונים שאינם מבוססים על התנועה הלאומית הפלשתינית. כיוונה מחדש של רצועת עזה לעבר מצרים וחיבור מחדש של הגדה המערבית לממלכת ירדן, עשויים להפוך לדרך טובה יותר להתמודד עם התנועה הלאומנית הפלשתינית מאשר לתת לפלשתינים מדינה.

כדי להתגבר על האינרציה של חשיבה שאבד עליה כלח יהיה צורך שארצות-הברית תתנתק גם היא מהחכמה המקובלת במערכת הבינלאומית. הדבר מחייב מאמצים מצד ישראל לשכנע את קהילת מדיניות החוץ האמריקנית בעקרות של נוסחת שתי המדינות לשני העמים, ובצורך לבחון דרכים חדשות להתמודד עם כישלון התנועה הלאומית הפלשתינית.

נוסחה חדשה - מה שניתן אולי לכנות "הגישה האזורית" - לא תציע בהכרח פתרון שישים קץ לכל האלימות. חלק ניכר מהערפול בנוגע לריבונות ולגבולות אולי לא יתבטל, אבל שיתוף מדינות אחראיות, כגון ירדן ומצרים, הוא לפחות ניסיון מציאותי להתמודד עם תוצאותיהם של חלומות פוליטיים שאינם ניתנים למימוש. יתכן שאפשר לרתום אף את ערב הסעודית לחשיבה החדשה, לאחר שהפלשתינים התעלמו ממאמצי התיווך שהושקעו בהסכם מכה. אולי יש אפשרות לתעל את יוזמת השלום של הליגה הערבית לכיוון שמדינות ערב נוטלות אחראיות גדולה יותר לגורלם של ערביי השטחים.

בכל מקרה "האופציה הפלשתינית" היא חלום באספמיה ומתכון לחוסר יציבות אזורית.