פרוטוקול דיון בעתירות נגד קצב ואח' (17.07.07)

עו"ד רסלר: אני הייתי מבקש לפתוח בציטוט של השופט חשין בבג"צ 4550/04, אישם נגד היועץ המשפטי לממשלה: אלה הם המפתחות.. (מצטט) אנחנו ננסה לשכנע אתכם שהחלטת היועץ המשפטי לסגור את התיק בעניין המתלוננת מלשכת הנשיא לוקה בחוסר סבירות בעליל, נתקבלה בעיוות מהותי. העתירה שלנו שונה מהעתירות של המתלוננות האחרות וכן עמותות נוספות העותרות. בעמותות אחרות מנסים לקבוע אם העונש המוסכם פה הוא במתחם הסבירות. לא אנחנו. אנחנו מבקשים לבטל את ההחלטה לסגור את התיק בגלל כל התחלואים שמניתי. אם תתקבל העתירה שלנו, קרוב לוודאי שתתבטלנה כל העתירות. אם יוצא צו על תנאי, שאומר שהייעוץ המשפטי צריך נמק מדוע לא יגיש כתב אישום בעניינה של א', באותו רגע תתבטל עסקת הטיעון. מה הוא יודה בשתי עבירות מיניות? ברור לי על פניו שהמצב בלתי אפשרי. נעבור לאי סבירות הקיצונית בהחלטתו של היועמ"ש בעניינו של הנשיא לשעבר. טוען היועמ"ש שאין לו דיי ראיות כדי להביא להרשעה אם יוגש כתב האישום. בפרשת רמון אמר היועמ"ש שלא הייתה לו ברירה אלא להעמידו לדין. בגלל שהוא הכחיש את הנשיקה מול גרסתה של המתלוננת. היה חייב להעמידו לדין. מה ההבדל במקרה הזה? טוענת המתלוננת שהיו יחסים מיניים בינה לבין הנשיא, וזה טוען שלא היו. פרקליטה טוען שנכון שמהראיות עולה שהיה קשר אינטימי בין הנשיא למתלוננת, אבל הנשיא מכחיש ואנחנו טוענים את זה במישור המשפטי.
נחקר הנשיא ואומר בעדותו במשטרה שלא קיים יחסי מין עם א'. (מקריא) דיי לי בכך. שתי גרסאות שסותרות האחת את השנייה. איך אפשר להעדיף אחת על האחרת? הוא לא שופט, לא מיומן בכך ולא מכהן כאחד. איך הוא יכול להכריע גרסא של מי עדיפה? הוא כתב טיוטת כתב אישום. שתיים. בשתיהן הוא מאשים את הנשיא לשעבר באונס. אומר היועץ באותה עדות, גם אם נניח שהוא משקר.. (מקריא מתגובת היועמ"ש) המתלוננת טוענת לניצול וכפיית יחסי מרות, יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות. אני מפנה לסעיף 42 לתגובת היועמ"ש. מול איזו גרסא עומדת המתלוננת? אין גרסא של הנשיא. היועמ"ש אומר באותה תגובה שמכלול הראיות מלמד שהיה קשר אינטימי בין הצדדים. לא רק פרקליטי הנשיא אומרים את זה, הם אומרים את זה מבחינה משפטית. היועמ"ש אומר שממכלול הראיות עולה שהיה קשר. איך הוא לא יכול להעדיף את גרסת המתלוננת כשלא עומד מולה כלום? הוא מכחיש בכלל את קיומם של היחסים. יש גרסה אחת, ואין גרסה מהצד השני, והעדר הגרסה נבחר. באיזו זכות?
אם נותר לכם ספק, אני מבקש להפנות לדברי גברתי, בעש"מ 4790/04 (מקריא ) האם הנשיא קצב טען שהיוזמה היתה של המתלוננת? הוא טוען שלא היו יחסי מין. האם יש מקרה שפער המעמד והגילאים יותר רם? אזרח מספר 1 לעומת עובדת לשכה. איפה תמצאו מקרה שהפערים כ"כ גדולים? אומרת גברתי שזה לכאורה, שהיו פה יחסי מין עקב ניצול מרות, לכאורה. תעמיד את העניין לבירור משפטי, והדברים יבדקו. אולי תקועקע גרסת המתלוננת ואולי גרסת הנשיא.
כותב היועמ"ש יום 1/04/07 בעקבות תלונה נוספת.. (מקריא) אישום נוסף? ההחלטה התקבלה, כך הוא אומר לאחר בחינת חומר החקירה. (מקריא) שתי טיוטות כתב אישום. בבדיקה, פרקליט מחוז ירושלים, הצוות המשפטי, כל בכירי הפרקליטות הגיעו למסקנה שהיה פה מקרה של אינוס. עד שבאו שני פרקליטים מוכשרים והסבירו את זה. איך אפשר לקבל תשובה כזאת? אף אחד בפרקליטות לא הגיע למסקנה הזאת? שזה בלתי אפשרי לקבל את זה. לא יכול להיות ש 20 איש מבכירי הפרקליטות הגיעו למסקנה שהיה מקרה אינוס, בעוד אחרים בדקו את זה ולא מצאו. אף אחד לא קיבל את טיוטת כתב האישום, זה פורסם בעיתון ידיעות אחרונות.

עו"ד ניצן: אנחנו נגיש את הטיוטא, אנחנו לא סבורים שהטיוטא הזאת, שהיא נייר פנימי, שהוכן.. (לא המשיך)

עו"ד רסלר: היינו מבקשים שתוגשנה שתי הטיוטות.

עו"ד ניצן: אמרתי, אנחנו נגיש את זה בשמחה, כל מה שביהמ"ש מבקש עושים בשמחה. אבל אנחנו סבורים שאין מקום לפרסם את זה. פורסם בידיעות אחרונות זה דבר שהעיתון אחראי עליו. אני לא אחראי למה שמפורסם, אני אחראי למסמכים שבידי. יש לנו עותק שאפשר לצלם לכל השופטים, אני מבקש ששום מסמך שיש מניעה להעביר לציבור, לעותרים, אנחנו מתנגדים.

עו"ד רסלר: גם כשיש התנגשות גרסאות בעניין הגרסאות, יש התנגשות לעניין הטלפונים. המתלוננת אומרת שהוא התקשר אליה אין ספור פעמים בעוד הנשיא אומר שהוא לא ענה לחלק מהצלצולים שלה אליו. מה יש לי לדבר איתה? כך אומר הנשיא בעדותו. אומר ואצטט: היא לא עניינה אותי.. (מצטט) יש 689 שיחות טלפון מהנשיא אל המתלוננת, ואני לא מדבר על שיחות ללשכה. יש 19 שיחות ממנה אליו. פורסם לאחרונה שהיה לה קשר עם הנהג שלו, זה הטריד אותי. פרקליטיו המנוסים של הנשיא אמרו שאולי זה היה אליו, ולא לנשיא. ביקשתי את הדרכון, היא אכן חזרה מארה"ב ב17 לנובמבר 05 ואומר הנהג שכל הקשר שלהם היה אחרי שחזרה מארה"ב. ישבנו אין סוף שעות להקליט ולספור, 61 שיחות יש בין מכונית הנשיא לבין המתלוננת לאחר 18 בנובמבר. הוצע למתלוננת ולנשיא להיבדק בפוליגרף. הנשיא שם את זה בין שיקוליו. המתלוננת עברה את הבדיקה כדוברת אמת. אחד מהשיקולים שהיועמ"ש לא שקל. אומר הנשיא בתגובתו..
אומר היועץ שפרקליטי הנשיא לא הביאו ראיות חדשות, אבל הביאו תמיכה לאי הגשת כתב אישום. זה שימוע במעמד צד אחד, למה לא לזמן את המתלוננת? אולי היא יכולה להפריך במשפט אחד את כל הרעיונות. הוא שומע גרסה ומאמץ אותה לכאורה.
יום לפני חתימת כתב האישום, המתלוננת מוזמנת לפרקליטות, ואומרים לה שהוחלט לא להגיש בעניינה כתב אישום. לא היה שימוע. שום אפשרות לטעון. העמיד אותה בפני עובדה מוגמרת.
אני רוצה לבוא בטענה שניה. אומר היועמ"ש כך: העסקה, עסקת הטיעון שהגעתי עם הנשיא ופרקליטיו היא עצמונית. החלטתי באופן עצמאי לסגור את תיקה של המתלוננת ללא שום קשר עם עסקת הטיעון. אשתדל להשתמש בביטוי ולשמור על כבודו של היועמ"ש. זה לא מחזיק מים. זה לא נשכב על השכל. יש סיכוי בעולם שהנשיא יעלה ויודה בשתי עבירות מין, במקרה שאולי יוגש כתב אישום נגדו?
בעסקת הטיעון כתוב במפורש שסגירת יתר התיקים היא חלק מעסקת הטיעון. אומר היועמ"ש אז למה הכניס את זה להסכם? למה הכניס את הסעיף הזה? מי ביקש את הסעיף, היועמ"ש? הוא צריך להחתים את הנשיא על זה?

עו"ד ניצן: זה נספח מש/2, שם יש את ההסדר ואת כתב האישום.

עו"ד רסלר: יש בפניכם את עסקת הטיעון. זה מופיע בעמ' 9. אומר היועמ"ש שאין לזה קשר לעסקת הטיעון. איך אפשר לקנות זה שהם אומרים.. מה פתאום היועמ"ש מבקש "להלבין" את הסעיף הזה? פרקליטיו המלומדים של הנשיא אומרים בפתיחת דבריהם: עוד סוכם.. למה כותבים את זה? הם אומרים את האמת הם סיכמו שבעניין המתלוננת לא יוגש כתב אישום. דבר נוסף: עכשיו, סמיכות התאריכים לא מלמדת שיש קשר לסגירת ההליך ועסקת הטיעון, למחרת היום חתמו על עסקת הטיעון. הוא לבטח ידע שהוא החליט על כך והודיע לפרקליטיו. אבל, צריך היה להודיע למתלוננת לפני שאתה עומד להגיע לעסקת טיעון. תקנה 15 אומרת שצריך להודיע שבועיים מראש. הוא לא נתן לי את זכות הטיעון. לא את רוחו של החוק ולא את התקנות. למה הוא לא אמר ב9 בלילה למתלוננת ולפרקליטתה, שהוא עומד לחתום על עסקת טיעון? היא המתלוננת, בזכותה כל הפרשה עלתה. הוא מתעלם ממנה, זה יחס לא ראוי, לא צודק. לא עומד בדרישות החוק. אומר היועמ"ש שהוא לא נתן לה את זכות השימוע. בתגובתו הוא אומר: מאחר והתיק נגנז, לא קוימו הוראות החוק והתקנות (מקריא). אם תקבלו את גרסתי שאני חלק מעסקת הטיעון, הוא מודה שהוא לא קיים את חלקו. היועמ"ש טוען שאין לו מספיק ראיות, ושאין לו הרשעה ודאית. אני מפנה לע"פ 9806/05 פלוני נגד מ.ישראל וע"פ 2061/07 (מקריא) היוצא מן הכלל זה מתלוננת שכתבה כל יום מה היה. היות וגברתי ביקשה שאקצר: שלוש נקודות ואסכם.
הראשונה, אני סובר שאם ראיות שמונחות בפני יועץ משפטי בכל עבירה, לא בעבירת מין. מאוזנות, והיועמ"ש אומר שהוא לא יודע למי להאמין, לדעתי, הוא חייב להעמיד לדין, והשופט יחליט. לא תפקידו של היועמ"ש לבלום תיק שכמעט מגיע להרשעה ללא ספק סביר. אם היועמ"ש יגיש תיקים רק במקרים שהוא מרגיש שיש הרשעה, חצי מהתיקים לא יוגשו.
נניח שתקבלו את עמדתי ותחליטו שיש מקום להעמיד את הנשיא לדין בגין דברי המתלוננת, אדון קצב יבוא לביהמ"ש, עם שלושת פרקליטיו ויצא זכאי. אם היועמ"ש זכאי, הוא יצא זכאי. אז יצא לו עוול של משפט לא סמפטי. אם לא תקבלו את עתירתי, ואתם שוגים, המתלוננת שלי תצא עם אות קין שהעלילה על נשיא המדינה, בלא יכולת להצדיקה.
ישנם מקרים, ראו כמה גופים יושבים פה. הדבר הזה, בצדק או שלא בצדק, תפס את מירב התקשורת. זה האינטרס הציבורי. בתיק כזה, יש אינטרס ציבורי שהדבר יגיע לביהמ"ש, ולא בחדרי חדרים.

עו"ד פלג: כתבתי בקיצור, ולא אבקש אשרה לטעון באריכות. אתייחס למספר נושאים שלא כתובים בתגובה ובעתירה. ראשית משפט מבהיר, אני עו"ד כבר הרבה שנים, אני אומר לכבודכם שלא נתקלתי במצב כזה שבו אני, לא יודעים איך להתייחס למצב שנוצר. שתי החלטות של היועמ"ש. אחת מינואר והאחת מיוני, מסתמכות על אותו חומר, והתוצאה אחרת. השקפתו של היועמ"ש השתנתה. דבר זה הוא בלתי אפשרי. לא ייתכן שמול כל אדם, נשיא המדינה קו"ח, שולח טיוטת כתב אישום, ואח"כ אומר שטעה. כאשר שואלים, כל אחד שואל מה היה, אומרים שיכול להיות שהוא טעה בהחלטה הראשונה. לכן, בנושא היועמ"ש בתגובתו, לגמד את משמעותה של ההחלטה הראשונה, ולהאדיר את השימוע. אני מבקש לשים לב לדבר זה, הבהרתיו בתגובתי. ציינתי את הפער בין תגובתו של היועמ"ש להנחיות שהוא כתב, אני מפנה לבג"צ 2768/07 בעניינו של הנשיא, ואני מפנה לתגובת המשיב. אותו משיב, אומר בסעיף 21 לתגובתו, שכותרתה תגובה מקדמית מטעם המשיבים, כך אומר בע"מ 2, סעיף 7 שקיימת תשתית לכאורית מספיקה להגשת כתב אישום (מקריא). לדעתי, אני לא יודע אם חבריי חושבים כך, יש טעות קונספטואלית בניסוח. היה צריך לכתוב שקיימת תשתית ראייתית לכאורה. מה שכתוב פה הוא שהוא הגיע למסקנה שיש תשתית ראייתית מספקת. מילה אחת לטיוטת כתב האישום, אני בעודי שוקד על הכנת העתירה, הקשבתי לראיון של היועמ"ש, ואומרים לו שהוא שלח טיוטת כתב אישום, והוא אומר שלא היתה. דבר שאני עוד לא שמעתי, אומר היועמ"ש שלא היתה טיוטא. הוא אמר את זה מפיו. בהמשך לאותה תגובה, זה שהיתה טיוטת כתב אישום, הוא מציין בבג"צ. הוא מתייחס לזכות השימוע. האינטרס של היועמ"ש באותה עתירה היה הפוך מעתירה זו. בעתירה ההיא מטרתו היתה להשאיר את מוסד השימוע במימדים שלו. בפס"ד של ביהמ"ש הזה, כתב ביהמ"ש בעתירה הזאת שהנחית היועמ"ש שהשימוע אינו מיני משפט, או משפט זוטא מקובלת על ביהמ"ש. גם היועמ"ש בסעיף 21 לתגובתו אומר שזכות השימוע קיימת (מקריא). ניקח את הדבר הזה, נלביש אותו על תגובת היועמ"ש עכשיו ונראה שהדברים לא מתיישבים. לא ייתכן שהמדינה תדבר בשני קולות באותו תיק באותו עניין. אבקש להפנות אתכם בעניין זה, לפס"ד של ביהמ"ש הזה בבג"צ 6781/96 אולמרט נגד היועמ"ש. שם אומר השופט דאז גולדברג שאין זה תקין שהרשות מדברת בשתי לשונות (מקריא). הטענה שהוא טוען בבג"צ הקודם ופה, היא לפי האינטרס המשפטי שלו באותה עתירה. "חובת ההגינות המוגברת (מקריא).
אני מבקש להפנות לעניין הטענות לפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בת"א בעניין ע"פ 1770/97, מפני השופט גרוניס לעניין לאופר. עכשיו, אני מבקש לדבר על הסעד. אני השקעתי מחשבה רבה בעניין הסעד משום שהחלטתי משום שאני לא מכיר את חומר הראיות. אני לא מתיימר להכירו או לנתחו. את זה יעשו אחרים טוב ממני. התלבטתי מה הסעד שאפשר לבקש. אני לא רוצה להיות דמגוגי, אני אומר לכבודכם, קצת גבוה מדי, שעיני ציבור עוה"ד, אנשים הולכים כתועים ואינם מבינים מה קורה. זה עניין אמון הציבור. אני חושב שמה שאני מבקש זה להוציא אותנו מהתעייה הזאת, להראות לנו את הדרך. מהו שימוע, מהי החלטה. אני הייתי בשימועים יושב אצל פרקליט המחוז, אומרים שקראנו את חומר החקירה, לא חייבים לפרסם.
לגבי הסעד, המסקנה שהגעתי אליה, אין כל אפשרות שהעניין הזה יחזור ליועמ"ש לקבלת החלטה נוספת. הדבר הזה הוא בלתי אפשרי. היועמ"ש הביע את דעתו באופן ברור, ובציבור. מכיוון שכך, יש שלוש אפשרויות, או שהעתירה תידחה, או שהיא תתקבל, או שביהמ"ש יורה מה לעשות, מה שאני הערכתי שביהמ"ש לא יעשה, או להגיד שמישהו אחר יחליט. כבודכם מקבלים ערעורים, ואומרים שלאור זה שהובעה דעה, נעביר את זה למותב אחר. היועמ"ש הזה, עשה את אותו הדבר. הוא קיבל המלצה חד-משמעית בעניין אריאל שרון וצוות שעבד עם השופטת ארבל (אז פרקליטת המדינה) להעמיד לדין. הוא חשב שהוא רוצה לשקול את העניין שוב, ואז, אני מצטט מדבריו: לאחר קבלת חוות הדעת (מקריא) היתה סוללה משפטית שייעצה לו. לכן חשבתי שזה הסעד הנכון. לא אבקש להוציא את זה מהתביעה, אלא שהתביעה תמנה פרקליטים, יש מספיק פרקליטים מוכשרים. רק כך אפשר יהיה לקבל את ההחלטה בשיקול הדעת הנכון. אחרת, אני לא רוצה לומר כל החלטה, אחרת כל החלטות אחרות של היועמ"ש ייתקלו בשאלה. (לא המשיך)
להצעת ביהמ"ש לעוה"ד לחזור בו מן העתירה, ענה עוה"ד שלא נכנס לתוצאה בעתירה, אלא ההליך הוא שמעניין. אני אראה את זה אחרי הכל. אני לא נוטה לעשות את זה, אני חושב שהעתירה חשובה ויש להתמודד איתה. זה לא שאני עומד לבד מול המשיבים.

עו"ד שרגא : אני רוצה לחזור לסוגיה המקדמית למתן ההוראות. אומנם גברתי נתנה החלטה שמדינה תעביר, אבל חברי מתנגד. אם חברי עומד על טענתו, זה מסמך שחשוב להבין את אותו U TURN שעושה היועמ"ש. כשמדברים על הפער, צריך לראות אותו, להרגיש את אותו הפער כדי להבין איך אנחנו מייצרים את התוצאה הזאת. זה פער בלתי מוסבר. כותב חברי בתשובתו שזה לא מתמטיקה. נכון. משפט פלילי, כשעושים אחד ועוד אחד, לא יוצא מספר שלם. כשקוראים את חומר החקירה, ואני מדבר על החומר הגלוי, יש פה פער שאף אחד לא יכול להסביר או להבין. ישבו קרוב ל20 איש, ב20 ישיבות על החומר. יש פה נטייה שמשהו השתנה בין ינואר ליוני, בין אפריל ויוני יש פה את התהליך, המפץ הגדול שאי אפשר להבין. כדי להמחישו, יש לראות את המסמך. אני רוצה להפנות את כבודכם, לאותה טיוטת כתב אישום 2 מאפריל 1. אני לצערי הרב, אשתמש בטיוטת ידיעות אחרונות. רק כדי לסבר את האוזן במה מדובר, אני רוצה להפנות אתכם לאישום מספר אחד, זה מתייחס למתלוננת א' ממשרד התיירות, היא המתלוננת הכבדה בתיק הזה. אני מפנה אתכם לסעיף 12 לאישום הראשון. כך נאמר (מצטט). הדברים האלה יביאו אותנו לריק הנורא והם חשובים לדבר עליהם (ממשיך לצטט).
סעיף 14 מדבר על האונס השני. סעיף קשה ומדבר איך הוא הגיע ונגע במתלוננת א'.
אנו מסתכלים האישום מספר 2 על אותה א' מלשכת הנשיא. א' השנייה. אנו קוראים את הסעיף הנקודתי, סעיף 9 (מצטט). יש את סעיף 15 פרק ב' סעיף 2. יש מעשה מגונה הטרדה מינית. אישום 3 מתייחס למעשה בלשכת הנשיא. הוא מדבר על כך שמספר פעמים במהלך עבודתה, היא ליוותה את הנשיא (ממשיך לצטט). הנשיא חיבק אותה כל פעם במשך 10 שניות, תוך שהוא מצמיד אותה לגופו. בסעיף 6 לאותו אישום ביום 12.5.05. שם היא נפגשה עם הנאשם, היתה מסיבה, הוא אמר ל-ל' שמגיע לו חיבוק. הוא הצמיד את גופו לגופה. יש את ההמשך לגבי הטרדה, ושיבוש הליכי משפט. יש תחושה שמנסים להעלים את המפלצת הנוראה שנכתבת בטיוטת כתב האישום – 2. כדי להסביר את הפער הבלתי נסבל הזה, אני רוצה להפנות לטיוטת כתב האישום נספח ע/3 . מה אנו רואים בטיוטא, רואים שנעלם אישום 2, לעניין א' מבית הנשיא, נעלם אישום מספר 3 לגבי ה' מבית הנשיא, שם נאמר כך (מצטט). אותו מקרה אונס שמפורטים בפרוטרוט ומשרטט את התרחיש שהיה באישומים אלה. אנו מגיעים לע/3 וכך נאמר בסעיף 4. (מצטט). הנאשם נהג ללטף את רגלה של המתלוננת כשהם היו ברכב.
זה הסיפור, עוד מעט אגיע לסיפור. אישום מס' 2 25.12 אני מפנה לסעיף 4. (מצטט). היתה מסיבת יום הולדת לנאשם, הוא ביקש מא' חיבוק. (ממשיך לצטט). לא ברור לי מה זה. זה היה חלק מעסקת הטיעון, ולא ברור לנו מה היא הוראת החיקוק הזו.

עו"ד ניצן: זוהי עבירה לפי סעיף 3 א' לחוק הטרדה מינית.

עו"ד שרגא: כשרואים את הדברים מול העיניים, אני מבין למה היועמ"ש לא רצה להראות את הדברים. הדברים מדברים בעד עצמם. אני אקח את א' מבית הנשיא, שפתאום נעלמה מכתב האישום. כשאומרת המדינה בסעיף 53 לתשובה שלה, בעמ' 15 (מצטט). מה אומר היועמ"ש? הוא אומר דבר מאד פשוט, כשמדובר על א' מבית הנשיא, מדובר בעבירה שיש עליה ראיות. העובדה שיש כאן בעילה, אני חושב שזה כבר ברור לכולם. אומר היועמ"ש לממשלה, שיש לה תשתית ראייתית בניגוד להכחשתו. הוא אומר, מהימנות אפס. מה המשקל של ההכחשה שלו. אם זה נעשה תוך כדי ניצול, ברור שהיא נתונה למרות שלו. לא ברור עם כל הבעיות שיש בתיק, וכנראה שיש הרבה בעיות בתיק, כאשר לוקחים את שני היסודות האלה, שהם לב ליבה של העבירה, לא מבינים איך היועמ"ש מחליט על סמך אמירתה, איך הוא בוחר להעיף את א' מבית הנשיא. כאשר מסתכלים על כל התמונה, ורואים את הפערים, כפי שאמרנו, מסתכלים על א' ממשרד התיירות. יש אינוס קשה מאד במשרד. כל התשתית העובדתית הזו, הופכת לחיבוק סביב מותניה, וניסיון לנשק אותה. איך מה ששמענו קודם, מתחבר לתשתית העובדתית הזו, אף אחד לא יכול להסביר. איך האונס השני הופך לליטוף , במושב האחורי של המכונית לא ברור. איך אונס הופך להצמדה גם לא ברור. פתאום מתעופפים הדברים, שיכלו להביא בסופו של דבר לתוצאה אחרת. יש פתאום שיבוש הליכי חקירה, מה קרה? איך פרט האישום הזה, הוא נעלם מעסקת הטיעון. כשמסתכלים על כל פרטי האישום, נעלמים, פרטי אישום של אינוס, של בעילה, וכו'. כאשר מסתכלים על ההיבט של כל העולמות האלה, מבחינת האונס, לגבי האישומים שנמצאים בטיוטת כתב אישום 2, זה פער שקשה לקבל אותם. אם רואים את האשמות שהנשיא מואשם בהם, במצטבר זה מגיע ל – 70 שנה ובחופף הוא מגיע ל – 16 שנה. פתאום זה מגיע לאפס. אם לוקחים את העונשים במצטבר, גם שם אפשר להגיע לעונש של 7 שנה. אנו נמצאים עם משהו לא ברור, מן מאסר על תנאי. משהו לא ברור. אנו לא חושבים שלא ניתן לעשות עסקת טיעון, אבל משהו הגיוני, משהו שהוא מתחבר לפרטי האישום, לעונש. פה לצערי הרב אין לנו את הדברים האלה.
היועמ"ש הוא ירה את החץ, ועכשיו הוא מסמן את המטרה. איך הוא עושה את זה. מי שקורא את עסקת הטיעון, רואה ירדנו מאונס, למעשה מגונה בנסיבות מחמירות. מה קורה פה? תסתכלו איך עושים את המניפולציה לעבוד עם מעשה מגונה, בנסיבות מחמירות והעונש בגינו הוא 7 שנים, ואפשר להראות לכאורה שיש כאן עבירה חמורה. ממלאים את הסעיף בתוכן עובדתי מינימאלי. אם לא רוצים, אז תפתור מהתחלה, למה אתה עושה מצב וירטואלי. זה לא עובד, "ללכת עם להרגיש בלי". מי שקורא את כל עסקת הטיעון, מספיק שהיד שלו, יורדת מהצוואר לחזה, מהרגל לישבן, זה סיפור אחר. זה לא עונשי מאסר. אנשים על הרבה פחות, ישבו הרבה יותר. מנסים ליצור מצב שלא קיים, כדי להגיע לאותה תוצאה, שנזכרה בעליל.
כדי להראות כמה העסק הוא בעייתי. כשאנו מסתכלים אני רוצה להפנות לסעיף 348 לחוק העונשין, אותו סעיף שמדובר, א' ממשרד התיירות. (מצטט). אנו עוברים ל 345 א'. משום מה שכחו לקרוא, ואם היו יורדים טיפה למטה היו מגיעים לסעיף 355 לחוק העונשין. (מצטט). הסעיף הזה היה קיים לביצוע העבירה. הסעיף הזה קיים, יודעים שהעונש המירבי הוא 48 חודש, מינימום 21 חודש. סעיף 355 לא היה קיים. זה מקפיץ לרף נוסף. אני לא ראיתי את הנימוקים המיוחדים שרושם היועמ"ש לממשלה, כאשר החוק מחייב אותו ל 21 חודש, ופתאום להגיע לתוצאה של אפס. כשרוצים לעשות את הפסטלינה, רואים כמה התוצאה לא מתקבלת על הדעת. אי אפשר להגיע לתוצאה שהיא אפס לפי המבחנים שהותוו לעניין עסקות טיעון. כשמדברים על חוסר סבירות קיצונית, ואם בוחנים את חומר הראיות, הדברים מדברים בעד עצמם. רואים את א' וב' רואים את התוצאה. אנו נמצאים הרבה הרבה הרבה אחורה מאותו מתחם של חוסר סבירות אולטרה קיצונית. יש הרבה עשן בתשובת המדינה. אני רוצה להחזיר את המסלול לשאלה המרכזית. ברור לי מדוע היועמ"ש ומדוע שי ניצן, רוצה לגרור את הבקשה לסוגיית הראיות.
ברור לי שביהמ"ש זה לא יתערב בסיכוי סביר להרשעה, ובנושא של הראיות. זה נוח ולכן לוקחים את זה לכוון הזה.
מי שקורא את תשובת המדינה, בסעיף 88 לתגובת המדינה, אומר היועמ"ש לממשלה שהראיות ממשיות אף כי גבוליות. "הנטייה היתה לכוון כתב האישום, בעבירות החמורות שיוחסו לנשיא". בשלב זה עלתה על הפרק, עסקת טיעון (ממשיך לצטט). הרי מה הוא אומר, אנחנו נמצאים פה אחרי השימוע, אחרי שלכאורה הוצגו הראיות החדשות, אחרי שההארה הגיעה לשולחן היועמ"ש לממשלה, ואחרי שכל הראיות השתכללו, והוא אומר, יש לי נטייה ברורה לכוון כתב אישום. זה בעבירות של אונס, והוא אומר את זה אחרי השימוע. אין לנו מחלוקת על כך. מה הם רוצים לגרור אותנו לראיות בתיק. יש כאן הודעת בעל דין, אין מחלוקת שיש כאן סיכוי סביר להרשעה. יש בעייתיות, אך הנטייה היא ברורה. כשאומר היועמ"ש לממשלה בצורה לוליינית בסעיף 88 את הדברים שהוא אומר מדברים על עסקת טיעון רזה, זה לא עסקת טיעון רזה, אלא זה אנורקסיה, ולי זה עושה בולמיה. אני מתייחס לזה כהערת אגב, היועמ"ש לממשלה הוא אומר, אם לא נגיע לעסקת טיעון, הוא יגיש את כתב האישום. מתראיין שנדר והוא אומר, אם לא יגיעו להסדר, נגיש כתב אישום. יש פה בעיה קשה. אם התוצאה הזו ברורה, אני חושב ש- 70% מהתשובה של חברי לביהמ"ש היא נפלה, לגבי סיכוי ההרשעה. אנו לא נמצאים בראיות, כל התפקיד של כבודכם, חוזר לתפקיד נורמאלי, לבדוק האם יש כאן החלטה סבירה, נורמאלית.
אני חושב שאפשר לגמור את הסיפור ולקבל צווים. יש כמה דברים שהופכים את התנהגות היועמ"ש לממשלה, לבעייתית. אני מפנה לעמ' 22 לתשובה של המדינה, שם ברישא של העמוד נאמר כך (מצטט).
אני תמה איך היועמ"ש לממשלה מגיע, ודרך אגב מי שרואה את התגובה, וקורא אותה בצורה קפדנית, לא מבין את הפרופורציות. איך א' ממשרד התיירות נעשו בה מעשה אינוס קשים, והיא מקבלת שתי שורות. מה אומר היועמ"ש לממשלה. הוא אומר, אני לא ממשיך עם א' בגלל שבסופו של דבר,אני לא רוצה שהיא תעמוד לבד. יש כאן דבר שהדעת לא יכולה לסבול. למה? לא היה תיק בכל היסטוריה של מ"י שהיה בו עשר מתלוננת. אין דבר כזה. אין חיה כזה. עדות ובעלות דין היו שם. הטענה הזו היא לב ליבה של היועמ"ש לממשלה.
א' ממשרד התיירות, יש כאן קשיים ראייתיים. זה לא אומר שא' היא הופכת להיות במקום בעלת דין בתיק, לעדה, זה לא אומר שאפשר להביא נשים אחרות שחלה לכאורה התיישנות, ולהגיע למסקנה שההליכה למסקנה, ואנו מדברים על הלבד הזה, זה לא מקרה של אדם שהולך לבד. הוא אומר, אני לא זוכר שיש כאן איזשהו תנאי. הזכות שלה בביהמ"ש עומדת לה. קל וחומר אם הזכות שלה עומדת לה לבדה, למה הזכות שלה לא עומדת לה, כאשר יש כל כך הרבה אנשים.
היועמ"ש לממשלה הוא מדבר שיש עדות שיטה, והוא מדבר על זה. יש פסיקה לגבי התנהגות. הוא מתייחס להתנהגות הלא רציונאלית של א'. שהיא שוכחת יש פסיקה רבה לגבי א' ממשרד התיירות. אני מפנה לע"פ 6630/02 פד"י יח' 2 עמ' 19 . (מצטט) . יש אדם שהוא מאד רציונאלי, אבל זה לא מספיק. אני רוצה להפנות לע"פ 5739/96 יוסף בן מרדכי , נ' מ"י פד"י 487 (מצטט). אני לא ארחיב על זה. יש כאן אינדיקציה שכל הדברים שאומר היועמ"ש לממשלה, מזה שהיא הולכת לבד, וההתנהגות שלה לא רציונאלית, לי זה לא ברור. צירפנו מסמכים שתומכים בגרסה שלה. אנו צירפנו לתגובה שלנו, את התצהיר שהוא ע/ 8 . מדובר שם על סוגיית התיישנות ולמה נמנעו מלהביא ולהעיד אותה. הטענה הנוספת שלנו, אומר היועמ"ש לממשלה במסגרת השיקולים שלו, אני קיבלתי את החלטתי מפאת כבוד מוסד הנשיאות. לי לא ברור אך הסדר, קודם דיברו על מוסד הנשיאות ואח"כ דיברו על 4 המתלוננות (מצטט). בתגובה של המדינה בעמ' 31 מנסים שוב, ומבינים שפתאום יש להם בעיה. זה טיעון שלא יכול להחזיק. איך מתייחסים לכבוד המוסד. זה שיקול מוזר. זיקול זר. מוטב שהטענה לא הייתה נטענת כלל.
פה לא יכולים לומר שבסופו של יום יש כאן אמירה של היועמ"ש לממשלה.
יש שיקול זר בעיני וזו לכשלעצמה ניתן לה משקל. הם מנסים אח"כ רודוקציה בתשובה שלהם לטענה הזו, הם מבינים שהם נמצאים בפלונטר ולכן הם עושים סיבוב לאחור . אם מסתכלים בעמ' 61 רואים מה שהוא אומר (מצטט). זה לא מה שהוא אומר בנ/3 וזוהי הודעה לעיתונות. (מצטט). אני חושב שזוהי טענה שטוב שהיא לא הייתה נטענת והיא יכולה להעיד על שיקול זר.
כל הפסיקה הובאה בפני כבודכם. למרות שלא זקוקים להיכנס לשדה הזה של הסיכוי הסביר של הרשעה של משיב 2, חלילה וכבודכם ידרשו לטענה הזו, אני חושב שאי אפשר להתעלם מכך שהמבחן של הפסיקה קובע שהמבחן הוא מבחן של סיכוי סביר להרשעה. הם מבקשים להגיע לוודאות בהרשעה בטרם הגשת כתב האישום. למעשה מה שאנו רואים פה, שהתנהלות של המשיב 1 בתיק הזה, וזה היה לנו בפרשה של דרעי, יש כאן רצון להגיע לתוצאה מובטחת. זה לא המבחן הקובע והמנחה. פעם היו מאמצים את הדבר הזה. זה לא שומר על המבחן הרגיל של סיכוי סביר.
הדבר הכי חמור בעיני, כותב היועמ"ש לממשלה בסעיף 139 (מצטט). אם הדברים היו כהי לישנה, אולי אפשר לשקול אותם. מדבר היועמ"ש לממשלה, של עסקת הטיעון, שיש כאן חרטה ויש כאן הכרה שאדם שעושה בעסקת הטיעון הוא מכיר בכך שהוא חטא כלפי הקורבנות, יש כאן תהליך של הכאה על חטא ושל הכאה על תפקיד ציבורי. אם זה היה מתקיים, אפשר היה לחשוב שיש כאן מודה ועוזב ירוחם. אנו לא נמצאים בסרט הזה. אחרי יומיים שהעסקה הזו, כשפרקליט המדינה מבין באיזה פלונטר בתיק הזה, אין חרטה, אין הודאה, יש כאן דברים שאומרים הפוך. אין לקיחת אחריות. אין לקיחת אחריות – לא ציבורית ולא מוסרית. אין כאן כלום. מבין פרקליט המדינה, שנשמטת הקרקע מתחת לעסקת הטיעון, אין חרטה ואין הכרה, ואין עסקת טיעון הוא ממהר להתראיין.
כתב האישום לא מתאר עבירות מין, כך אומר עו"ד פלדמן בראיון לרדיו כל חי (מצטט). לגישתו, זה עניין של אינטרפטציה. האם המעשים האלה הם עבירות מין, או לא עבירות מין. כך מתחיל המנוע הזה, הפאזל התקשורתי הזה. מי שחי במדינה הזו, רואה את התהליך מתרחש. אני מפנה לע/9. היינו בסרט הזה, עם מישהו שיצא כאן 3 שנות מאסר. אמרו שהוא זכאי, עוצמים את העיניים ולא רואים שום דבר. כתב האישום לא מתאר עבירות מין, אך זה בטח זה לאה המצב שהיועמ"ש מנסה לשחק.
יש התנערות. אנו הבאנו אינסוף של מסמכים. מפנים אותי חבריי, להחלטה של היועמ"ש לממשלה. בסעיף 10 להסדר הטיעון בעמ' 1 הסעיף הכי מהותי, שבגינו הוא הולך לעסקת הטיעון (מצטט). זה הנימוק הראשוני שלו. אנו יכולים להתעלם מכך שזה הנימוק הראשוני של היועמ"ש לממשלה. בא אלי נשיא ואומר אני לוקח על עצמי אחריות. אחרי שעה שהיועמ"ש כותב את ההחלטה, אומרים בני משפחתו, האם זוהי קבלת אחריות מוסרית, ציבורית. זה צחוק מהעבודה. אפשר לקחת את הדבר הזה, לא צריך ללכת יותר רחוק. אין לכך אחריות לא מוסרית ולא ציבורית. לא היכית על חטא. אי אפשר לחזור אחורה. הדברים האלה נעשו. אני רוצה להפנות לע/10 עו"ד אברהם לביא, כך הוא אומר בראיון (מצטט). יש סעיף מסוים שמודה הנשיא, וזה בגדר ליטוף וחיבוק – זה לא רציני (ממשיך לצטט). הדברים האלה חוזרים, ואנו הבאנו שלל ראיות ותמלילים, ואגב הדברים לא הוכחשו.
אומר חברי מר ציון עמיר לטלוויזיה, כתב האישום היה כמו משאית של 100 טון, עכשיו זה לכלוך בתא הבגד.

עו"ד עמיר: אתה מטעה. אתה מוציא דברים מהקשרם.

עו"ד שרגא: יש כאן הרבה טענות ובשלב הזה, בצומת הזו, אחרי שנחתמה עסקת טיעון, יש כאן טענות שאני ברשותכם אטען ואני מפנה לפסיקה.

עו"ד קניג יאיר: אני אתמקד בזכות הטיעון של המתלוננות, שנכללו בעסקת הטיעון. זכות עסקת הטיעון התקיימה באופן פורמאלי. דברי המתלוננות לא נשמעו בנפש חפצה. לא נתינה הזדמנות להשמיע את דבריהם. יש חוסר התאמה ופער בולט בין זכות הטיעון שזכה נשיא לבין זכות הטיעון של המתלוננות. החוק נפגעי עבירה שעמדה עליו הנשיאה, זה נחקק ב 2001 ונכנס בשנת 2005. סעיף 17 קובע שניתן לשמוע לפני קבלת החלטה. סעיף 15 לתקנות מגדיר שניתנו 14 יום לנפגעת למסור את תגובתה בכתב. לא היה ולא נברא בתיק הזה. המתלוננת א' זומנה ב 27.6 ללא ייצוג משפטי, והיא קיבלה מידע על עסקת הטיעון. היא התבקשה להגיב. היא אמרה שהיא לא תומכת בעסקת הטיעון. העסקה היתה בתקשורת. המתלוננת קיבלה טלפון בלבד. זכות הטעון נשלל ממנה כליל. דברי המתלוננת, ובמיוחד א' דבריהם נשמעו בערב, כאשר בבוקר העסקה היתה בתקשורת. סמיכות הזמנים מעידה שהעיסקה היתה אסור. עמדתה של המתלוננת לא נשמעה כדי לגבש את עמדתו של היועמ"ש לממשלה, אלא באופן פורמאלי. היא התבקשה להגיב במקום. לא ניתנה לה הזדמנות לכתוב את עמדתה. היו צריכים לתת לה 14 יום . למחרת בבוקר זה היה מאוחר מידי. היא הגישה תצהיר, היא הבינה שהעסקה היתה מוכנה, ואין השפעה על החלטת היועמ"ש. חוסר האיזון בין זכות הטיעון של המתלוננות לנשיא. עמדת הנשיא לא היו בפני המתלוננת כלל. חומר חדש לא הובא בפני המתלוננות ולא הוצג. בבג"צ שהוגש 2678/07 שהוגש על-ידי המשיב (מצטטת). כך המצב לגבי משיב 2 ולגבי המתלוננות. למשיב 2 ניתנה זכות שימוע רחבה ביותר. תהליך שנמשך חודשים, עם הארכות זמן. כאן ניתנה זכות טיעון הפרק זמן של פחות מ – 24 שעות. כך צריך לגבש עמדה, וכך צריך להביע בפני ביהמ"ש זה עמדה מסודרת. לא ניתנה למתלוננת הזדמנות הזו.
הפרת הזכות היתה נוכח העובדה, שכל ההליך היה כי יש אישומים חמורים, כל ההליך הבינו המתלוננות לאן הן הולכות. כשהקערה התהפכה על פיה, לא ניסו ליידע את הנשים, אלא הביאו את עסקת הטיעון כפי שהיא נמצאת עכשיו. אחד הטיעונים שטען היועמ"ש לממשלה זה הטיעון שהם עמדו בפני לו"ז של חשיפה לתקשורת. הטיעון הזה היה עדיף שלא היה נכתב ונאמר. החשיפה לתקשורת היווה שיקול מרכזי. לא היתה שמיעת המתלוננות, ולא גיבוש עמדה. זומנו המתלוננות, כאשר היה חשש להדלפה לתקשורת ולא כדי לקחת את דבריהם בקבלת ההחלטה, האם להגיע לעסקת הטיעון. אם נקבל את עמדת הטיעון של המדינה, שהתקבלה זכות הטיעון, אז מפנה לע"פ 2477/07 פלוני נ' מ"י.
לסיכום, המתלוננות בתיק הזה לא זכו לשימוע, והיועמ"ש לממשלה, שלל את הזכות הזו בחקיקה ובפסיקת ביהמ"ש. לכן אנו עותרים לבטל את עסקת הטיעון ולכל פחות להחזיר ליועמ"ש לממשלה את העסקה, על-מנת לקיים את זכות השימוע. זה בוודאי מחייב ללמד מדוע הגיעו לעסקת הטיעון מבלי לקיים את זכות השימוע.

עו"ד מצנר: אני מתמקדת בשלושה דברים. אני מפנה לנקודת הזמן שאנו נמצאים. לפנינו יש עסקה, טרם אושרה בביהמ"ש. אנו נמצאים בשלב התחלתי ביותר למרות שבמאמר מוסגר אני אומר לכבודכם כי הפנייה לבית המשפט תמיד תהיה אחרי חתימת הסדר הטיעון. העתירה הוגשה יום לאחר ההחלטה. יכול ביהמ"ש זה לעשות עסקה. הפנייה לביהמ"ש תמיד תהייה לאחר חתימה על העסקה. במקרה שלנו העסקה נחתמה ביום חמישי, העותרות מיהרו והגישו את העסקה, טרם העסקה אושרה לביהמ"ש.
לגבי בג"צ 2477/07 שם נקבע על-ידי ביהמ"ש האיזון המתבקש בין המתלוננות לבין הזכות החוקתית של הנאשם. הנאשם טרם הואשם, וביהמ"ש היה צריך לבחון מחדש את עסקת הטיעון. זה חלק מכבודן של המתלוננות במקרה שלנו. ככל שימצא במעלה ההתכתבות הכרונולוגית, יש כאן הסתמכות של הנאשם, ומצד שני ככל שנהייה בתחתית המדרג, נחתמה העסקה, יש כאן הפרה של חוק נפגעי עבירה. יש כאן עסקת טיעון בין משיב 1 למשיב 2. משיב 1, כתב בתגובתו כאילו הפרסום והתקשורת שניתנה לחתימת עסקת הטיעון, כאילו מקפיצה אותנו בהליכים.
אנחנו טוענים היום שההפרה הזו מהווה פגם בשורשו של עניין. ראו בג"צ 9439/07 שם היתה החלטה של היועמ"ש, שם היה מדובר על חוסר סבירות קיצונית. זה הביא לפסילה של החלטה, וחייב ביהמ"ש זה – להתערב.
נקודה אחרונה, אני אציין את הנסיבות המיוחדות של המקרה הזה. מדובר על משיב 2, שהוא היה בתפקיד ציבורי, אזרח מספר 1, נגדו יש חשדות של אינוס, ועבירות מין חמורות נגד 10 שנים. השפעה שלהחלטה של כבודכם, זה למתלוננות הפוטנציאליות ולציבור כולו. אני מפנה לבג"צ 2911/94 שם נקבע במקרים שיש נסיבות מיוחדות, שאין ספק שבמקרה שלנו מתקיימות היסודות המתבקשות, היעדר שימוע מוביל לפסילת ההחלטה. 654/98 ביהמ"ש ביטל החלטה שניתנה כאשר לא ניתנה זכות שימוע למתלוננת. 2477/07 שם אומר ביהמ"ש (מצטט מפסקת הסיום).

עו"ד לכנר: אומר היועמ"ש לממשלה שיש שש נקודות שהן מקשות לבסס את הראיות. אני מפנה לסעיף 45
– 46 שם היועמ"ש מתייחס לסתירות ולאי ההתאמות ופרטים אחרים שנזכרים לאחר מכן. לגבי א' הוא מתייחס לזה שהמתלוננת מדברת על אירועים שהיו לפני 8 שנים. היא מדברת על אונס אחד, ואחרי מספר חודשים על אונס אחר. הוא מתייחס לזה, שיש קושי בזיכרון ,קושי להיכנס לפרטים. בגלל הדבר הזה, צרפנו לעתירה את תצהירה של ד"ר צביה זליגמן והיא מייסדת את העמותה לטיפול בטראומה מינית. היא מסבירה היטב את התופעות ואת הדברים שקיימים היום. היא מבהירה למעשה. מנגנון הניתוק עצמו, שבו העדה היא לא זוכרת את הרגעים, זה בדיוק מה שמסייע לקורבן, לשרוד את הטראומה ואת החוויות הקשות. אנו לא יכולים להבין את התופעה, ולכן זקוקים לחוות דעת מקצועיות. מה אומר היועמ"ש לממשלה, ביחס למורכבות של העדויות, הוא אומר נאלצנו. מה אומר היועמ"ש בסעיף 140 (מצטטת). זה חלק מהליך גיבוש עמדה בתיק. הוא נמצא עם פסיכיאטר קליני ופסיכולוג קליני. מה שהוא אומר לנו היועמ"ש, הוא שם נקודה סופית ,אחרי שהוא נפגש והוא ביקש. אנו יודעים מא' שאחד הדברים זה חוות דעת של צביה זליגמן. השאלות שנשאלו קיבלו מענה. אנחנו רואים ויודעים, שהפסיכולוג הקליני השני אמר במפורש, שהוא סומך ידו בכל מה שאמרו בתצהירה של גב' צביה זליגמן.
בעקבות הפגישה הזו אנו רוצים לדעת, האם חסר לנו המבנה, ואולי כן הצלחנו לגשר על הפערים. צריך להעיד את המצהירים כדי להראות איך אפשר לגשר, כאשר יתנהל משפט. האם הגעה לחקר האמת, היא שומרת לעצמה את הדבר. חלק מגיבוש עמדה סופית בתיק, האם נפגשתם, מה למדתם, האם זה הוכיח לכם שאין סתירה בתשובות. זה שאלה שהיא דורשת הבהרה. הם נאחזים בזה, כדי להגיד שיש קשיים בראיות. מערכת התביעה לא מגלה מדוע לא ניתן ליישב את הסתירות בהתייחס לחוות הדעת של ז"ר זליגמן. האם חוות דעתה אינה משליכה על הסתירות. היא לא מאפשרת לגשר עליהן?
אנו סבורים שבכלל ראוי שביהמ"ש ללא כל קשר למה שקרה פה, זה האיש ששימש כנשיא המדינה במשך 7 שנים ,אחרי כל הדברים שנאמרו על-ידי חבריי, אנו חשים בזיון עצמי. כולנו כאן קורבנות במובן מסוים. אנו נמצאים בצומת דרמטית, האם ייתן ביהמ"ש לרשויות התביעה להיאחז באותו ביזיון. זוהי פגיעה בלתי ניתנת לתיקון באמון הציבור במערכת המשפט. זה הענף שכולנו יושבים עליו, אם יכרתו אותו, וביהמ"ש לא יתערב בהחלטה, אז התוצאה תהיה קשה.
אולי זה ראוי לשקול, לגבי הנורמה שקבע ביהמ"ש זה, שהאיש ציבור, האם לא ראוי שביהמ"ש זה בהזדמנות הדרמטית, האם לא צריך לקבוע נורמה משפטית ברורה, כאשר איש ציבור רם דרג, כמו האיש שלפנינו, בעבירות מהסוג הזה, בכלל לא לאפשר עריכת הסדר טיעון. כלל ידוע במשפט, שדין אחר חל על איש ציבור, לגבי לשון הרע, לעומת אדם אחר. במקום לנסות לשים מכסה על סיר מבעבע, אפשר היה לחשוב לא להגיע לעסקות. אני מפנה לפס"ד של השופטת ארבל 2153/02 (מצטטת) ממנו עולה כי כשיש ראיות מספיקות חייב ההליך להתברר במשפט ולא להיסגר בעסקת טיעון.

עו"ד אביעד הכהן: מ"י היא מדינה יהודית דמוקרטית. התוצאה של עסקת הטיעון אם היא תתקבל, הזעקה של המתלוננות בתיק הזה, וגם המתלוננות בפוטנציה, קולם לא ישמע בביהמ"ש. אני מעוניין להדגיש שלושה ערכים העולים מהמקורות הנוגעים לענייננו. שנית, מיש שמחליט צריך להתייחס אל המתלוננת כאילו הייתה בתו. היועמ"ש הוא נאמן הציבור. שלישית, נאמר "לא תעשו עוול במשפט ובצדק תשפוט עמיתך". כאשר קראתי את הנימוקים, ורואים את כל הסחבת בתיק הזה, אני חושב שהנימוק הראשי לא קיבל משקל נכון, כאשר מדובר באיש עשיר. זה הנימוק הראשון של היועמ"ש. הערכים שהיו כאן הם לא ערכים, שצריך לזכור, שהם לא עומדים כאן בהערכת ראיות.

עו"ד לין: אני אטען טיעון קצר מאד. העתירה והתגובה נמצאים לפני כבודכם. עולה שאלת תחולת סעיף 17 בענייננו (עניינה של כ'). העתירה שלנו הגם שהיא כוללת מה שיש בעתירות האחרות, היא כוללת דבר מה נוסף, וזה עניין הקלון. זה היה מרכז העתירה. אנחנו נתנו את היסודות הקשורים בכ' כי תיארנו אותה כמי שיצאה אחרי היציאה הראשונה של א' לתקשורת, הוזמנה למשטרה ונתנה עדות במשטרה. היא עזרה למשטרה באופן שאין עליו מחלוקת גם אם יצביע היועמ"ש לממשלה, בכל הנוגע להסברת השיטה של הנשיא לשעבר, ושל הקורבנות של אותה שיטה. אותה ת' היתה מיודעת על-ידי המשטרה, בכל השלבים הקודמים שקדמו לכך, רק בשלב האחרון לא הודיעו לה על עסקת טיעון שמתגבשת, היא שמעה את זה בתקשורת ולא היתה לה הזדמנות להסביר. כ' היא כוללת עדות שהתיישנה, בתשובה של הארגונים, יש טעון רחב של חנן גולדבלט. הדבר החשוב ביותר כ' היתה אמורה להיות עדת תביעה בתיק, ולסנגורים נמסרה הודעה על כך, וגם לפרקליטים.
קשה להימנע מהדרמה שיש פה גם מחוץ לאולם וגם בתוך האולם. כולנו עו"ד וכולנו חצאי שחקנים. אני אתייחס למעשה, כטרגדיה, והגיבורים האמיתיים לא נמצאים בביהמ"ש. ביהמ"ש נותן לנו את היום, אנו אולי שחקני המשנה, השחקנים האמיתיים לא יתערבו ולא ישמיעו את קולם כאן, השחקנים המשניים לא יעלו את הדברים שלהם בשום אופן.
כדי להימנע מהדרמה, וכדי למצוא מחאה בדברים של מה בכך, אני אתחיל בדברים שלי.
אני לא אסתמך על שום פס"ד, כי הכל נמצא בפני כבודכם. שני פסקי דין אני רוצה להתחיל איתם בג"צ 9396/66 זה פס"ד משנת 66 אני רוצה להראות מה שהיה הוא הצריך להיות. לגבי הקלון אומר השופט כהן, "מדובר בפגם מוסרי, המעיד על בעליו שאין ראוי הוא לבוא בקהל ישרים ואינו יכול לשאת באחריות".(ממשיכה לצטט ממשלי לג'). השופט ברנזון 143/71 אליהו סעדון נ' יו"ר המועצה המקומית אור יהודה (מצטטת). בושה וחרפה. בושה וחרפה לא רק לנשיא לשעבר. בושה וחרפה לכולנו שנמצאים כאן. בושה וחרפה שהגענו לכאן. אני לא חושבת שאף אחד שנמצא באולם הזה, ראוי לו להתחשב במשהו בכתבות או בעיתונים שלא נכנסים לביהמ"ש. יש תלונות על מעשים שאם ששזפה אותם השמש, אי אפשר לעטות עליהם מעטה של אופל.
אנו רוצים לטעון שיש סוג של השתקה שמשתיקים כאן המתלוננות, שכמוה זה שיתוף פעולה עם עבריינות. זה גורם לכך, שיש כתם שדבק בנו כבני אדם, אנו רוצים להיטהר ממנה. הכתם של קצב, לא צריך שידבק בנו. מדובר במי שהיועמ"ש לממשלה לשעבר, אמר שהוא עבריין מין סדרתי. אם הוא לא יודה בכתב האישום, הוא יאשים אותו בשני אישומים ובעבירות נוספות. מדובר במי ש – 10 נשים התלוננו עליו. מי שהוא עשרות שנים עבריין, לא שנה שנתיים. מי שבמשרד התחבורה, ובמשרד התיירות, ובבית משכן נשיאי ישראל. זאת בושה וחרפה. מדובר במי שהיועמ"ש לממשלה, אומר בתשובה שלפניכם סעיף 22, שדבק בו קלון, אפילו קלון חמור במעשיו. מדובר במי שלא ינוהל נגדו, הליך משפטי. מדובר במי שלא ישב בבית האסורים. אני אסביר מדוע זה החשש שלי, שהוא ירוץ למשרה ציבורית נכבדה. כפי שהדברים עומדים כרגע, ואם ביהמ"ש לא יתערב, מדובר במי שאם העניין יבוא לפני ביהמ"ש השלום, אבל מדובר במי שיופיע בפני ביהמ"ש השלום, והוא ירצה את חומרת הענישה, ואת הקלות הבלתי נסבלת של הענישה, ביהמ"ש לא יוכל לעשות את זה.הוא לא יכיר את התמונה, הוא לא ישמע אותה, ולא יבין אותה. התמונה כולה, לא נמצאת בכתב האישום, ביסוד הסדר הטיעון שנמצא לפני כבודכם. שמסתכלים בחוץ ובפנים, זה קשה לתפוס את העיקרון הקדוש הזה שמנחה את בית המשפט. בית המשפט השלום לא קורא עיתונים, לא שומע חדשות, ולא שומע מה קורה בביהמ"ש זה, לא עדות שמיעה, ולא את המתלוננות. כל הדברים האלה לא יהיו בפני ביהמ"ש השלום. ביהמ"ש השלום וכך צריך, יש לפניו כערכי היסוד של השיטה. ביהמ"ש השלום, היה ער לערכי היסוד, הוא מבחינתו יושב בניו-זילנד, וכך זה צריך להיות. ביהמ"ש השלום הזה, יובא כתב אישום. כבודכם ראו אותו, ויכולים להשוות אותו לטיוטא שהיתה קודם, עורכי הדין של קצב, כל הקורא אותו, יראה על נקלה, כי העובדות בכתב האישום הזה, נושאות את האישומים הנגזרים מהם. עבירות שהן על גבול ההטרדה המינית. העבירות אומרים עורכי הדין של הקצב, עבירות בקצה הקל של מדרג מעשה המגונה. עבירות שעם כל הכבוד כוללות תזכורת לדברים עברו. אנו כתבנו שעבירה מעשה מגונה לא כולל. אם כבר בכתב האישום הקודם, נאמר כדי שאם ייתפס ייתפס בכלכלתו. מחפשים את הגירוי והצורך המיני וזה לא נמצא שם. והנה אפשר להתקצף קצף רב על טיוטת כתב האישום שהיא לא כוללת גם את העבירות המופחתות.
אני אומרת את הדברים האלה, כדי להזכיר שמדובר במי שהוא עבריין מין סידרתי ודבק בו הקלון. בתשובה לעתירה לא בכדי, שאני זכאית לצו מוחלט. על העניין של הקלון, אני זכאית לצו מוחלט. יש לי הסכמה של היועמ"ש לממשלה לעניין הקלון.
אני רוצה לומר, ואני אגע מיד בעניין הקלון. יש תיקים ואני שמעתי פעם סיפור, זה סיפור קטן , זה לא מהסיפורים הגדולים של המשפט, מי שהיה פרקליט מחוזי, שהוא ניסה לשכנע את היועמ"ש לממשלה, ברק, להגיע להסדר בתיק. בסופו של דבר, היועמ"ש לממשלה החליט משום שאמר לו פרקליט המחוז, יש תיקים שצריך ללכת איתם עד הסוף. אם יהיה זיכוי, יהיה זיכוי, אם תהייה הרשעה, תהייה אבל משפט חייב שיהיה. גם בתיק שלנו, חייב שיהיה משפט. אם עבירות שהן מתיישנות, ועברו הרבה שנים, כל התיקים האלה הם קשים. זה תמיד קשה. זה תיק שצריך להישפט. היועמ"ש לממשלה, קיבל מאיתנו מנדט, ששמו האינטרס הציבורי. הוא נאמן שלנו, הוא ישקול את השיקולים, הוא יראה את התמונה, והוא יחליט ביושר את מה שנכון. כך הוא צריך להחליט את מה שנכון. איך יכול להיות שההחלטה הזו, שאנו באנו לכבודה לביהמ"ש, איך יכול להיות שהיא נכונה. אנחנו טענו בתשובה לעתירה, שמדובר בחוזה שלטוני, והסדר טיעון בחוזה שלטוני כבודכם כבר החליטה. יש כאן עיקרון היסודי של תום הלב, יש עקרונות של הגינות, ואמינות ואת כל מה שאנו קוראים לו ערכי יסוד של השיטה.ההסדר הזה הוא חריג בחריגים. אני טוענת שכבודכם יש לכם הסמכות להתערב בו. הוא לא נחתם לאחר שהוגש כתב האישום המקורי הוא לא מאפשר לביהמ"ש לראות את התמונה בכללותה, ואז לבדוק את הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים. כאן לא היה הליכים.
הנושא של הסדר טיעון חריג, שנחתם לפני שהתחילו הליכים, זה מאפשר לביהמ"ש סמכות להתערבות רחבה. לא היה כאן שינוי לרעה. עוד לא הוגש, ועוד לא הודה. בנושא של השלבים של הסדרי הטיעון, אנו נמצאים עוד לפני השלב הראשון הרגיל, של הסדר הטיעון. ההסדר הזה, כולל את העבירות כפי שהן נכתבו, או שהן עבירות או שלא עבירות. לצערי הרב, אי אפשר לחלץ בדרך כלשהי קלון מכתב האישום. הנה הבעיה. אני רואה את עצמי עוד שנתיים עומדת בפני כבודכם ואומרת שקצב לא צריך להיות יו"ר הסוכנות היהודית. כבודכם אומרים לי, איך אפשר לראות את הקלון? אני אומרת, שכבודכם יראו את מה שמונח לפניכם, ולא יראו את הקלון. כבודכם יאמרו לי שהלכת הקלון , היא לא הלכה טכנית. צריך שכל מה שמתברר במשפט ירכיב את הקלון. פה לא יהיה משפט. כאשר יועמ"ש לממשלה, והפרקליטים ישבו על הדבר, השאלה של הקלון תהיה רלוונטית. אי אפשר שהוא לא יתפטר, כי אי אפשר לשפוט נשיא מכהן. ההלכה של הקלון אומרת שהקלון רלוונטי בשני מועדים, כאשר אדם מכהן, וכאשר אדם מועמד לכהונה ציבורית. בשני המקרים הללו, לא יהיה קלון במעשים של קצב. צריך לראות קדימה את הנושא הזה, ואי אפשר היה להגיע להסדר טיעון. אנו טוענים בתשובה לעתירה, אני לא יודעת אם הייתי רוצה להיות בחדר, אבל הייתי רוצה לדעת אם דנו בשאלת הקלון. אם שאלת הקלון לא עלתה, זה חמור. אם עלתה השאלה של קלון, מה אמרו. היועמ"ש אומר, דבק בו קלון, ואפילו קלון חמור. אם הוא חשב אז, איך הוא הגיע לניסוח כתב אישום כזה, ולהסדר טיעון כזה, שלפיו יוכל נשיא קצב להתמודד על תפקיד, כיו"ר הסוכנות ואת זה אני אומרת – סתם. אני לא צריכה לשער השערות ולהפליג בהפלגות, לא רק את כתב האישום, יש לפני , אלא גם את מכלול ההליכים שהיו בעניינו של רמון.
יש עוד חזון למועד.יש עוד תקווה. הרי המדינה וזה אותו יועמ"ש לממשלה, טען את טענת הקלון בעניין חיים רמון. בשלום טענו וזה אותה תביעה ואני לא רוצה להשוות את התיק של רמון עם התיק הזה. אבל דבר אחד יש השוואה, זה דומה בענישה. זה תיקים שונים לחלוטין. הענישה היא אותה ענישה באופן עקרוני. בתיק של רמון התביעה טענה שיש קלון, והמדינה לא ערערה. שכיוון אני לא התפלאתי, שענה היועמ"ש לממשלה שאכן דבק קלון וקלון חמור. לא התפלאתי כי ידעתי שטענו בתיק של רמון. המעשים עם כל הכבוד אי אפשר להשוות במעשים. למה אני מספרת את כל הסיפור הארוך הזה? מכיוון שאמרתי שאני לא צריכה לשער איך התפתחו הדברים. יש את התיק של רמון ואפשר לראות איך מתפתחים ההליכים. כאשר כתב האישום לא מגלה, כדי שביהמ"ש ידון בטענה של קלון, פשיטא שלא יהיה קלון, וכאשר הוא ירצה להתמנות למשרה אחרת, ביהמ"ש לא יתערב. במובן הזה, לביהמ"ש הזה, לעת הזאת, עכשיו יש חובה לעשות דבר מה בעניין הזה, ושום ביהמ"ש אחר, ועם עסקת הטיעון זה, ביהמ"ש אחר לא יוכל לעשות שום דבר. הצירוף הזה של חוסר הסבירות בכתב האישום, עם טענת קלון, שהיא מנוגדת לתקנת הציבור, אנו טוענים שההסדר השלטוני הזה, הוא נוגד לתקנת הציבור. אני מבקשת לדון בזה. אני לא חושבת שיכול להיות מקרה יותר טוב לדון בעניין .בכל מקרה אם לוקחים את התשובות של שני המשיבים, רואים ששאלת הקלון, נותרה פתוחה. יועמ"ש בחוב, וסנגוריו של הנשיא בחוב. כאשר היועמ"ש סבור מה שהוא סבור, שאלת הקלון תהייה פתוחה, והיא לא תוכל להיטען לעולם.
בהסדר הטיעון הזה, ובשאלת הקלון, בכל הכבוד היועמ"ש לממשלה שקל שיקולים קטנים מדי, הוא לא שקל את השיקולים שהוא היה צריך לשקול. הוא לוקח על עצמו את האחריות בהודעות שהוא הוציא. היועמ"ש לממשלה כשהוא כותב הסדר טיעון שאין בו קלון, ואין בו האפשרות להוכיח עדות שיטה, ולתת ל – 10 מתלוננות להופיע ולומר את דבריהם.
היועמ"ש לממשלה אומר בתשובה שלו, חשב שיש מספיק ראיות להשיג הרשעה, הרשעה שכלל שני מעשה אינוס. הוא לא היה יכול להיות בטוח שיש הרשעה, אך הוא היה יכול להיות ביטוח שיש זיכוי, לפי פס"ד גנור, חזקה שהיה צריך להגיש את כתב האישום ולא לעשות הסדר טיעון. מספיק ליועמ"ש שיש לו מספיק כדי לבסס הרשעה, כדי שתהייה חובה עליו להגיש את כתב האישום הזה. היועמ"ש לממשלה, הוא האמין ל – 10 המתלוננות, שהיו צריכות להעיד או לתמוך בכתב האישום, איזה הנמקה יש כאן ואיזה זכות יש כאן ליועמ"ש, מצד אחד לומר אני רואה אותן ואני מאמין להן, אבל ביהמ"ש לא יאמין כמוני, ולכן אני לא יכול להגיש את כתב האישום הזה.
אמרו חבריי שיש כאן שאלה של אמון הציבור, בכל מקרה כאן היום, זה לא יום שמח. אם כבודכם יתערבו, הם יתערבו במעשיו של היועמ"ש לממשלה. אם כבודכם לא יתערבו, יהיה חוסר אמון של ציבור. קשה לצפות כאשר ישא אמירות כאלה של היועמ"ש והתוצאה היא תוצאה של הסדר טיעון. נשכחה העבירה של הטרדת עד. כי קודם היא היתה עבירה חמורה יותר. לחשוב ללא עבירות המין, ועם עבירות המין לשיוך שלעבירה כזו למי שהיה נשיא המדינה,ושביהמ"ש זה לא יתערב, נראה לי שמבחינת הסמכות וכפות המאזניים צריכות לנטות לכוון באופן של החריג בחריגים להתערב בהחלטתו של היועמ"ש לממשלה.

עו"ד עדן: לשאלת בית המשפט: ישנן שתי הוראות נפרדות ומנותקות ולא קשורות אחת לשניה שעוסקות בעצירת מירוץ ההתיישנות ובעיכוב מירוץ ההתיישנות, האחת סעיף 9 לחסד"פ, כמו חקירה משטרתית, נעצר שעון המירוץ ונעצר. כשאומרים שהעבירה התיישנה אומרים שהיא מכוח סעיף 9. יש את ההוראה בחוק יסוד הנשיא וההוראה של סעיף 14. האחת גורמת לעיכוב, סעיף 14 גורם לעיכוב שנולד מהעיקרון שציטטתי אותו בעתירה, מפנה לספרו של פלר עמ' 640 כרך ב', מי שאין בכוחו לפעול ההתיישנות אינה תופסת. אין בכוחו לפעול במשמעות שניתנה בפסק הדין בעניין לירן, הכוונה אין בכוחו להעמיד לדין, לא אין בכוחו לחקור. כיוון שאין בכוחו של היועמ"ש ושל אף אינסטנציה נשיא כל עוד הוא מכהן, בא סעיף 14 לחוק יסוד הנשיא המדינה וקבע שלפרשנותי לתכופת הכהונה לא נמנית בתקופת ההתיישנות. אני מבקש להיתלות באילן גבוה, פרופ' רובינשטיין משפט חוקתי של מדינת ישראל כרך ב' עמ' 1054, הוא גורס בדיוק כטענתי – מצטט. הוא איננו מתייחס לשאלת קשר סיבתי, איננו מדבר על התקופה שהייתה חסינות בפועל, אלא על תקופת הכהונה שבגדר תקופת התיישנות. אני רוצה להתייחס בהקשר לתשובת המדינה סעיף 128, מה אתה רוצה בשנת 2006 התחילה החקירה, עד 2006 החקירה התיישנה, בשנת 2000 שעון העצר נעצר מכוח סעיף 14 לחוק היסוד, זו הוראה עצמאית לחלוטין, אם שעון העצר נעצר, אי אפשר לומר לי שבשנת 2006 העבירה התיישנה.
לא הסתפקתי בדברים של רובינשטיין ולא בטענה בעלמא של הפרשנות של סעיף 14, מטרת החוק, ומטרת הסעיף הספציפי הזה בחוק, הקשיים העיוניים והמעשיים שנותנת פרשנות אחרת היא מובילה אותנו לפרשנות יחידה לפיה לא ניתן להחיל קשר סיבתי ואין להחיל את הלכת שאקי, מהסיבה שיש לנו שני הבדלים מהותיים מאוד שאני רואה שמשפיעים על התוצאה. במקרה של חברי כנסת יש סמכות ליועמ"ש להעמיד לדין, לכן שאנו מבקשים קשר סיבתי, אנו יכולים למצא קשר סיבתי. שיש סמכות להעמיד לדין אנו יכולים למצא קשר סיבתי אם כן או לא להעמיד לדין. הדרישה של היועמ"ש היא דרישה מלאכותית, לעולם אי העמדה לדין היא מכוח סעיף 14.
לגבי הקושי העיוני של הפרשנות של היועמ"ש הלכת אמיתי, בעניין דרעי, נפסקה הלכה לגבי המועד שממנו מתחיל העיכוב לגבי חבר כנסת, הנשיא ברק הציב 3 אפשרויות להתחלה של מניין תקופת ההתיישנות, א' עם תחילת כהונתו של חבר כנסת, ב' עם הגשת כתב האישום לכנסת לצורך הסרת החסינות, ג' עם הסירוב של הכנסת או וועדת הכנסת להסיר את החסינות. אם ננסה להשליך את הדברים למצב של נשיא, אפשורות 2,3 לא ישימות למקרה של נשיא, אין לנו ברירה ללכת למועד תחילת כהונתו של הנשיא, אם זה המועד הרלוונטי, הרי שמה שצריך לבדוק איזה עבירות התיישנו במועד שהנשיא נכנס לתפקידו, דהיינו 1.8.00, ולא בשנת 2006. כיוון שההתיישנות בשנת 2006 באה לעולם מכוח חוק סדר הדין הפלילי, היא מכוח הוראה כללית בעוד סעיף 14 היא הוראה ספציפית.
דרישת הקשר הסיבתי במקרה הזה היא לא מלאכותית היא גם בלתי אפשרית, ההחלטה של היועמ"ש אם כן להעמיד נשיא לדין או לא, היא החלטה בתקופת כהונתו של הנשיא, היא החלטה שאין לה משמעות אופרטיבית. היועמ"ש יכול להחליט החלטות כאוות נפשו הוא ישים אותם במגרה וישמור אותם לתקופה שהנשיא יפסיק לכהן. יש לנו עניין עם חסינות שאין לה אח ורע בחוק, אין אף מקרה בחוק הישראלי שלאדם יש חסינות מוחלטת מהעמדה לדין, לא משלבי החקירה. בסיטואציה הזאת עיקרון השוויון נפגע פגיעה קשה שהיא כוח המציאות, המחוקק רצה להגן על נשיא המדינה שהוא האזרח מס' 1, כל המילים הגדולות שהפסיקה מדברת עליהם. בסיטואציה הזאת אין לנו ברירה אלא לאזן את חוסר השוויון. מפנה 96207
חוסר השוויון שהוא הנהרנטי למעמד ולחסינות שנתנה לנשיא מביא למצב שבו אם נוציא את תקופת ההתיישנות מתקופת כהונתו, אנו לא פוגעים בו, אלא מאזנים את המצב. אני סבור שהמעמד של הנשיא, בצירוף החסינות שיש לו מעמידה במצב קשה מאוד מתלוננות שרוצות להתלונן נגדו בתקופת הכהונה. כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, המתלוננת חייבת להגיש תלונה נגד נשיא מכהן בתקופת כהונתו, אחרת לא תפתח חקירה, והעבירות לכאורה של הנשיא התיישנו. דוגמה של עבירה של נשיא שנעברת בעבירה של עוון אם המתלוננת לא תגיש תלונה, העבירה תתיישן. אנו נאלצים להכריח מתלוננות להקים תלונה, אתן חייבות לעשות זאת נגד האדם שהוא בחוק יסוד נשיא המדינה עומד בראש המדינה, אתן חייבות לעשות עכשיו כל עוד הוא מכהן, למרות שהוא סמל המדינה ומגלה את המוסר והערכים של המדינה. אני סבור שזה מעמיד קושי מאוד גדול.
המתלוננת תגיש תלונה, התלונה תחקר, אחרי שתחקר התלונה היא צריכה לדעת שבמשך 6 השנים הבאות הנשיא לא יועמד לדין, היא תשאר במצב שבו היא הגישה את תלונתה, התלונה נחקרה, היא נחקרת בחדרי החקירות של המשטרה, הנשיא נחקר מתי שהוא קובע, איפה. העניין נשאר פתוח כל השנים הללו ומתחיל הדיון הפלילי רק בתקופת כהונתו של הנשיא, זו התוצאה הפשוטה של העמדה של הפרקליטות.
אני סבור שלא מצאתי בהתמודדות עם עצם הטענה האם יש להחיל קשר סיבתי ובמאפיינים השונים במקרה של נשיא או חבר כנסת.
טוענים שיש להחיל את הלכת שאקי, הלכת שאקי כבודה במקומה מונח, ההבחנות בין הלכת שאקי לנשיא הן שונות.
אני רוצה להפנות להיבט נוסף של פור'פ פלר "בעקבות פסק דין אמיתי" ההבחנה לתחילת מירוץ ההתיישנות היא מועד הגשת טיוטת כתב אישום לכנסת. פלר מצדד במועד האמור, הוא חולק האם זה מפסיק או מעכב, הוא מצדד במועד שקבע הנשיא ברק, אבל מן הטעם העיוני והוא המבדיל את הנשיא מחבר הכנסת, פלר קובע הבחנה בין החסינות הדיונית, האפקטיבית והוירטואלית של חבר הכנסת. זה הטעם לקבל את מועד ההתחלה של העיכוב, לא ממועד הכהונה אלא מהמועד שהכנסת סירבה. אצל זה נשיא, החסינות הוירטואלית שלו מתמזגת עם החסינות האפקטיבית.
לא הסתפקתי בטענות האלו והלכתי עד לדברי הכנסת על-מנת לבדוק את ההיסטוריה.
לגבי הלשון של החוק שאומנם ההבדל בינה לבין לשון חוק החסינות של חבר כנסת דומה, אבל שונה, לשון החוק בסעיף 6 לחוק חסינות הכנסת מדברת על עבירה שנמנע מלהגיש אותה, הסעיף מוסיף עבירה מסויימת, סעיף 14 לחוק היסוד מדבר באופן כללי על מקום שנמנעת ההגשה. ההבדל הלשוני הקטן הזה בין שני נוסחי הסעיף גם הוא יכול להוביל אותנו למסקנה.

עו"ד ניצן: בפתח דבר יש לי אמירה כללית, מי ששומע את העותרים או חלק מהטיעונים יכול להתרשם שמטרת היועמ"ש כמו שאמרו כאן, קודם שם את החץ ואחר כך צייר את המטרה, להחביא את המפלצת, היועמ"ש לא זקוק להגנתי על מעשיו, והתביעה הכללית לא זקוקה להגנתי פה למעשה. התביעה הכללית על מאות פרקליטיה ובראשה היועמ"ש לא זקוקים שאני אשמש להם סנגור, הרושם שנוצר כאילו מה לתביעה ולעבירות מין, שמים את החץ ומסמנים את המטרה איך לסגור את התיק. יום יום מוגשים אלפי כתבי אישום, אנו עושים מאמץ למצות את הדין והנושא של עבריינות מין בנפשנו. שהייתי צעיר הייתה בקשה לברר כמה מהעבירות שמוגשות לבית המשפט העליון הן בעבירות מין, עשינו בדיקה, רבע מהערעורים בבית המשפט העליון, זה נכון אז וזה נכון היום ,הנושא הזה בנפשה של התביעה הכללית. באופן אישי, ובשם הפרקליטות אני חש עלבון שמציגים תמונה שזה לא מה שמעניין את הפרקליטות. חשוב לנו הדבר הזה. הקריאה שהושמעה בטלוויזיה על-ידי העותרת פלונית בעתירה הראשונה אל תבואו להתלונן, זה הדבר ההפוך ממה שאנו אומרים, אנו אומרים תבואו להתלונן שיש מעשה שפגעו בכן, אני סבור, שמה שקרה בתיק הזה בסופו של דבר יקדם, אני לא מדבר על עניין אמפירי, שביררנו אחרי כל הסדר הטיעון עלו כמות הפניות למרכזים, כי התודעה הציבורית ערה לדבר הזה יותר, אני דוחה, זה עניין אישי של המתלוננת, אבל בוודאי שיש חשיבות להתלונן והתביעה תמצה את חובתה, ושיש ראיות יעמידו לדין, ושאין ראיות לא יעמידו לדין, גם אם יש תרעומת. בעולם המשפט יש כללים והרושם הציבורי, הכיכרות, והתקשורת לא יכולה להכתיב את הדברים, זה יהיה סופה של המערכת המשפטית והפרקליטות אם יגישו כתב אישום בגלל כיכרות.
כל הזמן מדברים על שתי החלטות של היועמ"ש הייתה החלטה בינואר להגיש כתב אישום, הייתה החלטה ביוני לא להגיש את כתב האישום שהוא רצה בינואר, אם בכלל יש כאן החלטה להודיע לנאשם, או לחשוד ששוקלים להגיש כתב אישום.
לשאלת בית המשפט:לא אמרתי שלא היה בכלל, הגדרנו את השימוע כמו שהגדיר כבוד המשנה לנשיאה, זה שלב מתקדם, זו אמירה של השופט ריבלין.
מבחינת הסדר העובדתי היה חשוב לציין את העובדה, אי אפשר לחלוק שבמכתב שהודיע היועמ"ש לבאי-כוח הנשיא שהוא שוקל להגיש כתב אישום, אין שם החלטה, בעבר היו אומרים החלטתי להגיד כתב אישום, על-פי הנחיות זה שונה, אין כאן החלטה סופית, יש שקילה. זה שלב מאוד מתקדם, אבל זה שלב שהכל פתוח.
נקודה שניה, בתיק הזה היה חקירה מתגלגלת, דהיינו, כמו בתיקים אחרים רגישים גם בינואר החקירה לא סגרה את כל הקצוות, באופן עקבי קיבלנו מבאי-כוח הנשיא לשעבר תצהירים וראיות, וחובתנו כל עוד אין כתב אישום לבדוק ראיות. יכולים לטעון למה לא הביאו קודם, גם הם ישבו עם כמות עצומה של חומר, והם מלאו את חובתם בזה שהם מפשפשים.
בנוסף, במישור העובדתי, בגלל מורכבות התיק, בגלל חובת הזהירות המוגברת שנקבעה בפסיקה שיש להגיש כתב אישום נגד נשיא המדינה בפרט, מפנה לפסק דין האי היווני קבע השופט חשין והשופטים האחרים חובת זהירות מוגברת שמדובר בגורם כה בכיר. לא רף ראייתי שונה, אבל חובת זהירות מוגברת נקבעה בפסיקה. במסגרת חובת הזהירות נעשה מהלך שלא נעשה כל יום על-ידי התביעה, פרקליטות מחוז ירושלים ליוותה את התיק, אחרי ינואר ביקש היועמ"ש מפרקליטה בכירה שתיקח את החומר, במיוחד שהיא מחוץ לצוות, אמר עורך דין פלג שיקחו צוות אחר, להחליף את היועמ"ש את זה לא נעשה, אבל פרקליט בנפרד שיתן חוות דעת נפרדת, זה נעשה. לגבי א' של בית הנשיא, היא הגיעה למסקנה שהתיק קשה ביותר ולא ניתן להגיש כתב אישום מטעמים ראייתים. היה צוות גדול של פרקליטים, למעלה מ – 10, מתוכם 7 מאוד בכירים, שעיסוקם בפלילים, ישבו הפרקליטים לפני ינואר ולמדו את חומר הראיות, הוגשה חוות דעת של מחוז ירושלים, בגדול אני יכול לומר שלפני ינואר הייתה מחלוקת בצוות הפרקליטים מה עושים עם התיק הזה, עם כל התיק. הייתה מחלוקת וזה דבר של יום ביומו, בתיק כזה במחלוקת כזאת שישבו 77 נקיים, עדיין פרקליטים שונים ראו בדרך אחרת את התיק. היה מי שסבר שאי אפשר ללכת בתיק לא על א' 1 ולא א' 2. היה מי שסבר שאי אפשר ללכת על א' 1 בכלל ועל א' 2 אפשר ללכת למרות שזה תיק קשה. היה מי שסבר שאפשר ללכת על א' 1 וא' 2, אבל גרסת האונס שהיא מסרה היה ברור שאי אפשר להגיש כתב אישום על טענות אונס, זה לא יחזיק מעמד בבית המשפט. הדילמה הזאת דנו בה שוב ושוב, היועמ"ש היה צריך לקבל החלטה, שהיא לא החלטה סופית, החלטה לשלוח מכתב, להזמין את באי-כוח הנשיא לשימוע, והוא החליט באותו שלב שנטייתו, וזו לא החלטה סופית, לגבי א' ראשונה, ושתיהן נתנו גרסאות על אונס שכללו מגוון מעשים, לגבי א' של בית הנשיא הוחלט שאי אפשר לקבל את הגרסה. היה מצב שהיא נתנה גרסה מאוד מחמירה של אונס, והנשיא לשעבר נתן גרסה שמכחישה הכל, יש הרבה ראיות אובייקטיביות וחלקי ראיות שאני חושב שראוי לפרט אותם, זה לא מתאים לפורום המלא פה ולתקשורת ולו מפאת כבודה של א' ולמסר למתלוננות עבירות מין, לכן צמצמנו.
לשאלת בית המשפט: קשה להוכיח את הדבר שיש מתלוננת שמספרת סיפור אחר. זה לא מינימום, זה לא מקרה רגיל שהלכנו על המינימום, הטיוטא משקפת סיפור שהמתלוננת לא סיפרה, זה דבר קשה ביותר, בשקול אמרו על כתב האישום הזה, ואני אכנס למספרים, אמרו את הדבר הזה אולי אפשר לעבור עם סיכוי סביר להרשעה, עם 50 אחוז, בעניין של א' מבית הנשיא ב – 51 אחוז, ננסה להוכיח את זה לא מפיה, אם היא תעלה את הגרסה לא יאמינו כי יש המון בעיות, אבל אולי מדברים אובייקטיביים נצליח. בתיק רגיל שהוא לא עבירות מין, הופעתי בעשרות עתירות, אנו נוהגים לפרוס ב-20 עמודים את התשתית הראייתית, בית המשפט אין לו את הכלים, לא נתנו את הכלים להכריע. כתבתנו בפסקה 44,45 היו סתירות בגרסה שלה, בינה לבין ראיות אובייקטיביות ובינה לבין גורמים שמעוניינים בטובתה, חברים שלה. לא נתנו את הכלים, ואני אומר משתי סיבות עיקריות, א' לא היה ראוי, מפאת כבודה של א' של בית הנשיא שאני אפרוס מה היו הראיות, זכותה של א' לעשות כהבנתה, אני לא מרגיש חופשי לעשות זאת באולם פתוח.
התחלתי ברקע עובדתי, אם יורשע לי ללכת מסודר, כל תיק בפני עצמו מורכב ואנשים השקיעו מאות שעות.
יש באמת בבסיס שתי עתירות נפרדות, יש יותר עתירות, אני לא מדבר על הפרטניות עם ההתיישנות, או תחליפו את צוות התביעה. יש שני דברים , א' הראשונה של בית הנשיא, למה סגרתם את התיק? גרסה מול גרסה תגישו לבית המשפט, שאלה שניה, בהנחה שא' הראשונה בצד, יש את א' השניה עם ל', למעט עבירה של הטרדת עד ובה הודה הנשיא, למה שם הגעתם לעסקת טיעון? עורך דין לסר ניסה לקשור קשר, אני אראה למה אין קשר.
אני רוצה לחלק בין הדברים.
לגבי א' של בית הנשיא – הייתה מחלוקת בצוות, זה לא דבר פשוט של כל יום, ויש בצוות פרקליטים מהמחוז שהם פרקליטי השטח, ופרקליטים מהמטה, המחלוקת חצתה את המחצית. לא היה מצב שהמחוז אמר לסגור טוטאלית והמטה אמר להגיש, היו לפה ולפה דעות כאלה וכאלה. שבאים אנשים הפרקליטות, אלה אומרים לסגור טוטאלית, אלה אומרים להגיש בסיפור שהיא לא טוענת לו, ואלה אומרים אפשר להגיש, אבל על אונס לא דובר בשלב הזה. החליט היועץ לפני שימוע - אני מוכן ללכת על הגישה שאומרת ניקח את הדבר ונוציא מתוכו ניצול יחסי מרות.
מה קרה מינואר ליולי ? דבר ראשון, מבחינה מהותית כפי שהסברתי לא הייתה גמירות דעת, וכך היה בעבר, גם לפני פסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה, זה דבר יום ביומו שבשימוע משתנים דברים, סעיפי אישום, עובדות, מוחקים. זה שינוי משמעותי, להאשים אדם בניצול יחסי מרות, עבירה שהיא רק "עוון" למחוק זה שינוי משמעותי, אבל לא אחת ולא שתיים ובדידו של השר צחי הנגבי הייתה כוונה להגיש כתב אישום לא מבוטל, וסגרו בפרשת דרך צלחה.
לשאלת בית המשפט: אין יותר דיסוננס מאשר שקלת להגיש כתב אישום במשהו והחלטת לא להגיש אותו, כך היה בצחי הנגבי. זה לא דבר חריג.
נקודה שניה, אותה חוות דעת שהזכרתי שביקשו מפרקליטה מאוד בכירה עם ניסיון בתיקי מין, בגלל הלבטים בגלל הקשיים, בקשו חוות דעת שניה, זה משהו זר, ואותה פרקליטה הגיעה למסקנה שעם התיק הזה אי אפשר ללכת.
לשאלת בית המשפט: על א' 1 אי אפשר ללכת עם התיק הזה. באפריל הוסיפו את טענת האונס השניה של א' 2, מבחינת א' 1 אין הבדל, עוד לא היה שימוע, מדובר על תהליך שהשתכלל ביוני.
דבר שני, באה ההגנה, הם טענו טענות שהאירו זוויות מסויימות, זה מה שטענו בסעיף 70. הסנגורים שבאו האירו כל מיני זוויות ונתנו קונספט של הגנה, תפקידנו כתביעה לשקול כל מה שסנגור יכול להעלות, אם היינו כאלה חכמים היינו יכולים להעלות כל טענה, אז לא צריך שימוע. עושים שימוע כדי לתת להם להראות איך הם רואים את התיק. השימוע נועד להראות איך הם רואים, ולהראות שכל מידי דברים כתובעה שאתה חושב, פתאום בא סנגור ומציב את זה במלא עוצמת הקושי, זה הרעיון של שימוע. גם ראיות חדשות מסויימות שהיו לא היה בהן כדי להפוך את הקערה, אבל בתיק שמלכתחילה הוא תיק סופר בעייתי, וברמת ההמחשה הגדרנו, המבחן הוא סיכוי סביר להרשעה, 51 אחוז, העריך היועמ"ש פחות או יותר 51 אחוז, באה חוות דעת של התביעה שאומרת קשה מאוד. אני מדבר רק על א' של בית הנשיא, לכן אמרתי שיש צירוף עתירות, אבל אלה שני סיפורים נפרדים. היינו עם 51 אחוז עם תיק שמשקף בעייתיות מלכתחילה. זה מן לקט של גרסאות שחשבנו שאפשר לנסות ללכת על העניין הזה, באה פרקליטות אחרת ואומרת אי אפשר. באים הסנגורים ועשו את מלאכתם נאמנה והציגו את הקשיים באופן ממשי.
לשאלת בית המשפט: סנגורים באו ואמרו, אתם טוענים שהיה קשר אינטימי ברור, הנאשם מכחיש,חברי אמרו אנחנו אומרים להם הנשיא מכחיש כל קשר אינטימי, אבל נניח שמהראיות עולה קשר אינטימי, אז עולה השאלה האם קשר אינטימי מסוג רומן מהווה עבירה פלילית? גם לשיטתכם אין עבירה פלילית. יש פסק דין מנחה של בית המשפט הזה, השופט ריבלין והשופט לוי, פסק דין יוסף נוי, תקדין עליון 2005 חלק שלישי 1971 9256/04 ובו נקבע שלא כל רומן בין מנהל, מעביד, מעסיק, בעל סמכות לבין עובד שלו מהווה עבירה פלילית. גברתי השאירה את הנושא בצריך עיון בפסק דין בן חיים, ובית המשפט הזה בדעת רב קבע שלא כל רומן מהווה עבירה פלילית. לכן, לסנגורים היה טיעון טוב, אפילו בהנחה שהיה קשר רומנטי ויחסי מין, עדיין אין עבירה פלילית. יתרה מזאת, גם לטעת השופטת ארבל, שהיא דעת המיעוט שחשבה שיש להרשיע, גם ממנה עולה שלא כל מערכת יחסים בהסכמה מהווה עבירה פלילית. אחרי כל הדברים האלה, היה צריך להגיע לשעת נעילה ולהחליט מה עושים עם התיק של א' של בית הנשיא, והתקבלה החלטה בנפרד משאר התיק, התביעה התכנסה ואמרה שאחרי הכל זה נפל מתחת לרף, ואני לא בטוח שבאחוז אחד.
לשאלת בית המשפט: אני חושב, ואני מציע לבית המשפט, בית המשפט לא צריך לצלול לנבכי הראיות, בית המשפט אינו יועץ משפטי ואינו בוחן את הראיות לגופן, אבל פה היה לי קושי, שמתי מחסום על פי.
לשאלת בית המשפט: יכולות להיות ראיות, אם מביאים תצהירים של אנשים אחרים שמעידים על מערכת יחסים כזאת או אחרת.
לשאלת בית המשפט: אני חושב לעצמי שבית המשפט חייב לראות את ההמחשות והדברים. אני מציע לעשות זאת, יש עותרת ספציפית בתיק הזה, היא ראתה את כל חומר הראיות, ואני מציע שחלק מהדיון, עכשיו או אחר כך יהיה בפני כבודכם.
לשאלת בית המשפט: אמרתי שהיו בצוות עשרת הפרקליטים שסברו לפני ינואר שאין תיק בכלל, רק בתיק של א' 1. זה לא ש- 10 פרקליטים אמרו איזה תיק נפלא. כיוון שאני מודע לקושי בתיק, אנו צריכים להראות את מלא התמונה. לפני ינואר היו דילמות, והיו שחשבו שאין תיק, אחר כך כרסומים מכל כיוון, פרקליטות אחרת, הצגה של הסנגור, אבל הכל ביחד, היועמ"ש בא לשקול ואמר אין תיק.
לשאלת בית המשפט: אני לא מסכים שהתיק יהיה כאילו הוצא צו על תנאי. אנו יכולנו לכתוב בתשובה הזאת כל מה שיש לנו, חשבנו שזה לא ראוי, לכן אמרנו נבוא לכאן ונציג את האפשרות. הם אמורים לשכנע.

עו"ד בראשי: בקשנו צו איסור פרסום.

עו"ד ניצן: א' מבקשת צו איסור פרסום כדי להגן על הנשיא, על זה לא שמעתי על זה. אני מוכן להגיד את הקשיים הראייתיים המרכזיים שבגללם חשבנו שאין תיק, נדמה לי שיותר ראוי לעשות זאת בדלתיים סגורות. אני לא חושב שאפשר להחליט אם להוציא צו על תנאי או לא בלי לראות בעיות ראייתיות.
כבוד השופטים אמרו שהיה שינוי דרמטי, אם אתה שוקל להגיש כתב אישום ובתום שימוע אתה מחליט לא להגיש, לכן, הפרדנו. עקרונית, שמענו שאנשים, משפטנים בכירים גם יגידו שינינו את החלטתנו גם שלא השתנה כלום.
לשאלת בית המשפט: אני יכול לומר בקשר לא'1 מבית הנשיא, שאנחנו שוקלים את העבירות על פני הדברים, עבירות שאפשר לשקול את הגשתן. זה לא שחשבנו שאין ראיות והלכנו עם ינואר עם אמירות שאין ראיות אבל ננסה, חשבנו שיש סיכוי טוב. לא יכול להיות שינוי יותר דרמטי מאשר להגיש כתב אישום ואחר כך לא להגיש. חשבנו שיש סיכוי סביר להרשעה פלוס קצת, אחר כך סברנו שיש סיכוי להרשעה מינוס.
א' מבית הנשיא ירדה, נשאר א' ממשרד התיירות שלגביה סברו בינואר שיש סיכוי, יש ראיות שמאפשרות להשיג סיכוי סביר להרשעה. גם התיק של א' ממשרד התיירות שהוא תיק מלפני 9 שנים היה ברור בינואר שהוא תיק קשה להוכחה, גם פה נחלקו הדעות בין צוות הפרקליטים ,היה מי שסבר שאין סיכוי סביר להרשעה גם על א' ממשרד התיירות.
לשאלת בית המשפט: שיש שני עדים בלבד, וגרסה מול גרסה, אבל יש עוד ראיות שיכולות להיות אובייקטיביות. יש בדברים האלה ניו אנסים, אונס זה דבר שיש לו הגדרה בחוק, יש מעשים שהם קו גבול דק בנסיבה מסויימת זה הופך להיות אונס, ובנסיבות אחרות זה מעשה מגונה בכוח. יש קו דק בין בעילה למעשה מגונה בכוח, שקשה מאוד לדעת, בעובדות יש מצב שאתה אומר הייתה חדירה או לא. יש את המעבר בין מעשה מגונה לבעילה, זו דוגמה שממחישה, יש איפה שהוא קו דק שאתה עובר אותו אתה נכנס, ושאתה לא עובר אתה לא נכנס. אם נתייחס לשאלה של כוח, מה הקו של כוח שצריך להוכיח אונס, הפסיקה שונה, לא צריך הרבה כוח.
לשאלת בית המשפט: אם יש גרסה שהפילו אותה על הארץ, זה מספיק כוח. אבל יש קווים דקים נוספים, השאלה של לחץ היא שאלה מורכבת, אני לא בטוח שמשהו יודע להגדיר בדיוק בכל סיטואציה אם יש לחץ או אין לחץ, זה לא מונח פשוט בכלל. אם נותנים לאדם להרגיש שאם לא יעתר למעשים יהיה לו רע, אז זה לחץ, אלה ניו אנסים. לפי הפסיקה, התובע צריך לשבת מראש ולהחליט האם הוא סבור שיש סיכוי סביר להרשעה, ולא להשאיר את המלאכה לבית המשפט. הרבה יותר קל לנו להגיד שיחליט בית המשפט. לשלוח אדם לכתב אישום שאנו לא משוכנעים שיש סיכוי סביר להרשעה זה לא ראוי.
מה קורה שיש עדים נוספים שמכרסמים בגרסה, נניח שיש חברה שמספרת בזמן אמת, המתלוננת נותנת גרסה שנצלו אותה וזה הגיע לידי כוח שדחפו, אבל יש גרסה של עדה אחרת שהיא אובייקטיבית, שאומרת בזמן אמת כאשר היה מגיע החשוד אותה מתלוננת הייתה מתרגשת, במובן החיובי, הייתה שמה ליפסטיק, מתלבשת. אלה דברים שצריך לקחת בחשבון, אלה ראיות צריך להתחשב בהן. יכולות להיות ראיות אחרות בתיק, אני חושב שחוברתי להגיד על מתנות, מכתבים שלא נראים כמו מכתבים שנשלחו על-ידי נאנסת לאנס.

לשאלת בית המשפט: הכל היה לנגד ענינו, לכן לגבי א' של משרד התיירות התיק נראה קשה גם בינואר, אבל שם חשבו שיש סיכוי סביר להרשעה, 53%, זאת הייתה הערכה.

לשאלת בית המשפט:סיכוי סביר להרשעה זה לא סיכוי מוחלט, אנו בודקים בכל אחת מהעבירות האופציונאליות. אני רוצה להזכיר שיש עבירות שהתיישנו, כל מעשה מגונה רגיל, או מעשה מגונה תוך הפעלת יחסי מרות, תוך ניצול יחסי מרות, או בעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות, אלה התיישנו. רב העבירות, המעשים של א' ממשרד התיירות היו בתחילת 98 .
פשעים זה אונס שמהווה בעילה אסור עם להפעיל כוח או לחץ, או ניסיון אונס או מעשה מגונה בנסיבות של לחץ. אנו שוקלים את כל אחת מהעבירות מה יש סיכוי סביר להרשעה. בחודש ינואר חשבנו שעברנו את הרף, בחודש יוני הספור התכרסם, לא כמו הסיפור של א' מבית הנשיא. מצד אחד הייתה גרסה שהתפתחה, זה נפוץ בעבירות מין, זה קושי, אבל כמו שאמרתי, היו דברים רבים נוספים. יש חשיבות גדולה בתיקים לתמונה המלאה שמוצגת בפני בית המשפט, אם יש כתב אישום על מתלוננת אחת, או על כמה מתלוננות זה נותן תמונה אחרת, בית המשפט מתרשם מהתלונה. מבחינת סיכויי ההרשעה כל מתלוננת זכאית שהסיפור שלה אם מאמינים לה יבוא, שמגישים כתב אישום בגין אונס או מעשה מגונה, שיש מתלונן שיש קשיים לא מבוטלים עם גרסתה, בין במישור האובייקטיבי או הסובייקטיבי.
לשאלת בית המשפט: אני יכול לתת דוגמאות – אני לא רוצה לשים את הכל על ראיות חדשות, בגלל שזה לא נכון, אבל זה כרסם. יש מצב שיש רף שכל כרסום מוריד ברף, וזה יורד, כל דבר נותן את הזעזוע של עצמו. השימוע גרם לראות את תפיסת הסנגורים ולהעצמת זוויות קשות בתיק. כאשר באים ומציגים, כל השימוע הוא מילים, לא הולכים לשטח. מציגים את הזווית של הסנגור איך רואים את הקשיים בתיק, מה מתכננים קו הגנה, איזה בעיות יצופו, וגם חלק מהדברים נצפו מראש, לא גילו את האור, אבל אני רוצה לחזור, אם לא היינו זקוקים לסנגורים לא היה צריך שימוע. יש לפעמים זווית ראיה שאתה אומר לא חשבנו על זה, או מעניין לראות, את הרב חשבו, אבל זה נתן זווית אחרת. דבר שני, הציגו ראיות חדשות, הביאו יומן של משרד התיירות שבו עשרות הודעות של אותה א' 2 משאירה לנשיא, איחולים ,ברכות.אנו צריכים להגיע למסקנה שיש סיכוי סביר להרשעה ובתיק שמלכתחילה התלבטנו, הרף ירד קצת. נוסף לזה יש הכחשה שאומרת אולי 2,3 פעמים,
אם הייתה אומרת שיכולה להיות סיבה להשאיר לו הודעות. השימוע לא נועד, סעיף 17, לא נועד לעשות השלמות חקירה, יש לו מטרות בפני עצמו. אם היינו שומרים לסעיף 17 עשו השלמות חקירה. היא הכחישה בגדול, היא אמרה אולי השארתי 3 הודעות.שיש רישומים מזמן אמת, שמענו על דברים כאלה, זו ראיה שאי אפשר לזלזל בה.
מביאים ראיה, הטענה לגבי האונס השני שזה היה בחודש יוני במלון מסויים בירושלים, מביאים את לוח הזמנים במסגרת הראיות הנוספות האוטנטי של הנשיא לשעבר באותו יום, שהוא כולו גרסה שבאה בשלב מאוד מאוחר, הרי בינואר לא היה את הדבר הזה, אחרי ינואר היא אמרה שנזכרה בעוד אונס, ב – 1.4 אמרו תתכוננו על אונס שני, בדקו מתי היה הנשיא, בדקו יום אחד ויחיד, 17.6.98, הלכו הסנגורים והביאו את יומנו של מר קצב מאותו היום, בשעה 16:00 הייתה לו פגישה עם שרים בתל אביב, ובשעה 18:00 הייתה לו פגישה עם פלוני בירושלים, וב-19:00 הייתה לו פגישה עם אלמוני. היא מדברת על יום מסויים אחר-הצהריים, מביאים את היומן ורואים שיש לו פגישות.
נדמה לי שזו ראיה, מהמעט שאני יודע זו ראיה לא מבוטלת בכלל, אם יש טענה שמעשה אונס בוצע במלון מסויים, בשעות מסויימות, בזמני קראו לזה טענת אליבי. יכול להיות שזה נכון, אני לא יודע, אדוני שאל דוגמה לראיות חדשות, זו דוגמה.
לשאלת בית המשפט: יכול להיות שהמשטרה שניהלה חקירה ענקית בקשר לא' מבית הנשיא, המשטרה לא עברה על יומני בית הנשיא שנוהלו במשך 7 שנים. הפרקליטים הביאו את היומן שיש שיש בו אלפי הודעות טלפוניות, יכול להיות שכשלו בזה שלא ישבו.
לשאלת בית המשפט: מה שצריך להתברר כאן זו שאלה אחת לטעמי, האם שיקול הדעת של היועמ"ש שהחליט בנסיבות האלה להגיע לעסקת טיעון, לא לסגור את התיק, האם שיקול הדעת היה בלתי סביר לחלוטין.
אני רוצה לעבור על כתב האישום – אני מכיר בוודאי את הפסיקה של גברתי, אני מסתכל לגבי אישום מס' 1 א' של משרד התיירות, סעיף 4 – מצטט. היא נתנה גרסה שכללה מעשה אונס, בהתחלה אחד אחר כך שניים, לקחנו בכתב האישום את החלק שסברנו באיזון, כמו שעושים בעסקת טיעון, בוודאי שלא הכנסנו את גרסתה במשטרה מלואה. למיטב זכרוני הדברים האלה מבוססים על גרסתה, לא המצאנו. אני מדבר על זווית אחרת, האם כתב האישום חמור או לא חמור? האם כתב האישום מגלה עבירות מין או לא מגלה עבירות מין? עלו טענות סותרות לדעתי. כאשר מואשם נשיא שהוא נוהג ללטף ולחבק סביב מותניה של העובדת שלו, ובחלק מהמקרים הוא מנסה לנשק אותה על פיה, והיא לא מסרבת לו בשל מעמדו של הנאשם– מצטט. באחד המקרים הוא מנסה להיצמד אליה, וכל הדברים האלה מסכים הנאשם שזה בגלל אווירת לחץ שהייתה, אלה לא עבירות מין? האם חברי מוכנים לומר שאלה לא עבירות מין?להגיד אלה לא עבירות מין, האם יצא בלי שום סטיגמה.
לשאלת בית המשפט: אני אתייחס לעניין הקלון. בסעיף 6 לטיוטא אצל גברתי אישום מס' 1.
לשאלת בית מהשפט: לגבי סעיף 12 – בוודאי שלא הכנסנו, אחרת מה זה הסדר טיעון, אתה מוחק חלק מהעובדות. צריך להסתכל על המכלול, אפשר לומר בביקורת למה הורדתם את סעיף 12? כתב האישום מגלם גרסה "רזה" לא המלאה, אפשר להתווכח ולשאול למה הורדתם את זה. אם רוצים להגיע להסדר, צריך הסכמה של הצד השני, והיה וויכוח קשה. ניסיתי להסביר מה קרה בהקשר של א' ממשרד התיירות, הצטברו ראיות חדשות, הובאו ראיות חדשות, נתתי שתי דוגמאות, אלה דוגמאות שמכרסמות, 2, הסנגורים עשו תפקידם, 3 הוגשה חוות דעת נוספת לגבי א' ממשרד התיירות התשובה הייתה מאוד גבולי. 4 – היה ברור "שנפלה", לא נגיש כתב אישום על מתלוננת א' 1. ........
הנפילה של א' מבית הנשיא הייתה שיקול משמעותי בכרסום הדברים.
לשאלת בית המשפט: מה שהיה התחילו להגיד, זה לא חמור, המשפחה לחצה, לא הנשיא עצמו, אמר הבן, והחתן, והבת, אמר פרקליט המדינה, זה ימדד לא על-פי .., יבוא הנשיא לשעבר לשם ויציגו לו את כתב האישום, כמו שעושה כל פרקליט, אם הנשיא לא יעמוד מאחורי הודאתו, עסקת הטיעון תתבטל.
אמרתי יש הבדל בין א' הראשונה לא' השניה, לגבי הראשונה הגענו למסקנה שהיא נפלה, לגבי א' השניה, הערכה הייתה של סיכוי סביר קצת יותר, היה כרסומים שפירטתי אותם, ההיבטים שהעלו הסנגורים, ואחרי כל זה העניין התנדנד. גברתי אמר על סעיף 88 שהוא לולייני. לוליין הוא דם שהולך על חבל דק מאוד, החבל הוא כחוט השערה, הוא יכול ליפול לפה ולשם. התיק היה על חוט השערה, ניסינו להסביר בסעיף 88,87 מה היה מצבו, אחרי כל מה שקרה עם א' הוא לא הגיע למסקנה שזה נפל מתחת לרף של סיכוי סביר להרשעה. הדעות היו יותר מורכבות והיועמ"ש היה צריך להחליט. הזמנו שני פסיכולוגים קליניים, וישבו איתם, התקרבו לשעה שצריך לגבש החלטה, היועץ המשפטי שנתו נדדה, עמדו לו שתי אפשרויות באותה עת, אחת, להגיש כתב אישום כי חשב שיש סיכוי סביר להרשעה, אבל עם סיכוי לא מבוטל לזיכוי. אני יודע זה לא נורא שיהיה זיכוי, אבל זיכוי של נשיא מדינה שיזוכה מעבירות אונס.
לשאלת בית המשפט: בשביל להתפטר צריך הרבה מאוד מאונס. אני מודיע לכבודכם שהיועץ המשפטי לממשלה יכול היה לקרא לאדון קצב עבריין מין סדרתי רק לאחר שהאיש הודה בביצוע מעשים בכתב האישום הזה. יועץ משפטי לממשלה לא יכול על סמך חשדות ודברים שלא הוכחו לקרא לנשיא עבריין מין סדרתי.
לשאלת בית המשפט: אמרתי לגברתי אני רוצה לתאר את המצב לפני עסקת הטיעון – הדקה לפני שהגיעו לעסקת הטיעון שנתו של היועמ"ש נדדה, יש מצבים בחיים, מה עושים, לסגור את התיק הזה, מסתכלים על התמונה הכללית, 10 מתלוננות, 2 מדברות על אונס, אבל אני צריך להביא עדות, אחת סגרו מחוסר אשמה, 5 התיישנו, לכן נשארו 4, שתי א' א', אמרו לא הרגשנו משהו מיני בדבר הזה, יש חיבוקים כאלה וכאלה, אז נשארו 2, וכל אחת מהן התיק שלה היה קשה, לכן אמר היועמ"ש, הוא נשאל על א' של משרד התיירות, והוא לא ידע מה לעשות, זאת החלטה קשה, ללכת על התיק סיכוי לא מבוטל לזיכוי, זיכוי בתיק כזה זה לא דבר פשוט, לא לתביעה הכללית.
לשאלת בית המשפט: השאלה לא אם אני מאמין לה, אלא אם בית המשפט ירשיע על-פי עדותה. אני צריך לעשות סימולציה, לדמות, להעריך מה יהיה בבית המשפט, יש אפשרות שלא יאמינו לה. המכתב שהיא שלחה, סופר בעייתי, היא נתנה גרסה תמוהה ביותר, 3 גרסאות, זה מכתב של אני אוהבת ולא אוהבת, נאנסת לא שולחת, זה לא דבר של יום ביומו, מראים לה את המכתב היא אומרת אני לא יודעת מה המכתב הזה. היא אומרת אולי שלחתי לאבא שלי. אחר כך היא נזכרה, ראיה קשה ביותר שמתקשה בגלל ההכחשה, אם הייתה אומר שהוא שכנע אותי, הכריח אותי.
אחרי הכל הסתובבנו סביב הסיכוי הסביר להרשעה, שיש מצד אחד לסגור את התיק זו תוצאה קשה ביותר, האיש היה הולך כחתן, ועלילה, שסוגרים תיק לאיש ציבור גם אם כותבים 70 עמודים על חוסר ראיות האיש אומר שפכו את דמי. מצד שני להגיש כתב אישום כזה, דילמה קשה, ואז באה ההצעה, וחשבנו שההצעה יש בה יתרונות לא מבוטלים.
אפשר לחלוק עליהם, יש הבדל בין תיק שנסגר ללא כלום, לבין שיש את ההתפטרות, אמנם, האיש עמד לסיים את תפקידו שבועיים אחרי, אבל נשיא שמתפטר בגלל כתב אישום זה דבר סימבולי, יש לזה משמעות הוא יצא עם כתב התפטרות. שנית, יש פה הרשעה בכתב אישום חמור, אני אומר לגברתי,לבוא כנשיא שמודה ומורשע שהוא נהג לנסות לנשק עובדת שלו, הוא ליטף אותה, חיבק אותה, כמנהג, ניסה פעם להיצמד אליה, עשה זאת לא רק למתלוננת הזאת, גם לשניה, שגם אותה חיבק, ובנוסף הטריד עד, נשיא שהולך עם דבר כזה בעיני, אני הקטן, זה כתב אישום חמור. נשאלתי על זה בזמן אמת, זה דבר חמור, ואני עומד על זה, זה מתחבר ישירות לעניין הקלון. אין ספק שזה פחות בהרבה בנשיא שמורשע באונס, אבל זו לא השאלה.
אתה לא יכול להשוות, יש אופציות, חברי אומרים הייתה אפשרות ללכת על כתב אישום על אונס, הלכתם על כתב אישום כזה רזה, יש פה שלושה פרמטרים שצריך לקחת בחשבון, א' חומרת כתב האישום, ב' הסתברות ההרשעה, ג' אלמנט הזמן. נניח שכתב האישום המלא אונס הוא 100 אחוז חומרה, וכתב האישום הזה הוא 20 אחוז חומרה, אתה משווה 100 כפול סיכויי ההרשעה, לעומת 20,30, כפול סיכויי 100 אחוז ואת זה צריך להכפיל במוטיב הזמן. ההשוואה לא בכתב אישום קל, במקום כתב אישום חמור, תשאלו למה הלכת על כתב אישום קל שהרשעה וודאית מידית עם קלון, ולא על כתב אישום מתנדנד, אבל אי אפשר להתעלם מזה.
לשאלת בית המשפט: אנחנו חושבים, היועמ"ש פרקליט המדינה, צוות נכבד של פרקליטים, לא אנשים שנולדו אתמול, בגלל הבעיה הראייתית, ונדבר על כבוד מוסד הנשיאות, כבוד מוסד הנשיאות לא הווה שום שיקול ללכת על זה, זה לא יעלה על הדעת, היועץ פתח חקירה בלי שום מתלוננת, היועץ הורה ונהלו חקירה בלי שום דחיפה חיצונית, היועץ התעקש על יציאה לנבצרות, היועץ שלח טיוטא מאוד חמורה. אף אחת מ-10 הנשים שבאו לא באו מיוזמתה, כל אחת המשטרה באה אליה, או בפרסומים בעיתונות, המשטרה חפשה, היועץ היה צריך לעשות את הדברים האלה. לכן, כבוד מוסד הנשיאות לא היה השיקול. השיקול כאן הוא הבעיה הראייתית, זה שיקול הפריים, ואחר כך יש שיקולים. עכשיו ניקח כל הסדר טיעון רגיל אחר, מתי עושים הסדר טיעון, רב הסדרי הטיעון, גברתי אומרת לי, חשבתם שיש כתב אישום על אונס, מתנדנד, גבולי, בעייתי, אבל יש כתב אישום, אז מה אתם עושים כתב אישום? אני אומר, הסדר טיעון רגיל מתי עושים? אני לא צריך לספר הלכות הסדרי טיעון, התביעה מגישה כתב אישום על עבירה X, לרבות עבירות חמורות, רצח, אונס, שוד, המצב לא שיש נטייה קרובה לסיכוי סבירה להרשעה, אלא שיש סיכוי סביר להרשעה, ואז נעשים הסדרי טיעון.
מה זה הסדרי טיעון? לפעמים יש בעיות שאי אפשר להתגבר בראיות, המסכת הראייתית מתכרסמת, מגישים כתב אישום אתה חושב שיש סיכוי להרשעה, ואז עושים הסדרי טיעון בלי שקרה שום דבר בראיות. הגשת כתב אישום להריגה שאתה חושב שזה תיק קשה, אתה עושה עסקת טיעון ויורד לרשלנות. היה תיק רצח מאוד בעייתי, והפכו את זה לקשירת קשר לביצוע פשע, וזה 7 שנים. אחרי שיש סיכוי סביר להרשעה ואתה עושה הסדר טיעון.
אנו חושבים שמדברים על האיזון הראוי צריך לקחת בחשבון את חומרת כתב האישום, לפחות עוד אלמנטים, סיכויי ההרשעה, גם התפטרות וגם קלון.
אמרתי שני דברים והדגשתי שבכל תיק רגיל שבו מוגש כתב אישום ויש הסדר טעון, בכל תיק כזה מתחילים שיש סיכוי סביר להרשעה ואז יורדים.
נקודה שנייה שבעיננו בנימוקי העסקה בעניין הבעיות הראתיות ובעינינו יש יתרונות לעסקה שכוללים הרשעה מיידית, כתב אישום שלתפיסתנו הוא חמור, הרחקה מהזירה הציבורית ואני לא מעלה על דעתי משום שאני חושב בהנחה שהוא יודה הוא יהיה מוקע. לאחר הרשעה בתיק הזה ועבירה מסוג פשע שזה שבע שנים בעשיית מעשה מגונה. אני מוכן לקחת דוגמא קודמת, אדם מאוד בכיר, שר ביטחון והוא הורשע בעבירות מין , מעשים מגונים ושם האיש קיבל מאסר על תנאי למרות שהמדינה ערערה והאיש הוקע והורחק מהזירה.
לא צריך להיכנס לתיק של השר רמון, מספיק להסתכל על המעשה שהוא עשה.
קצב לאחר שהוא יודה ויורשע בעיני זו הוקעה.
אני מוכרח לומר שלא מתחבר לי עד הסוף מה רוצה חברתי? אני קראתי את העתירה והבנתי שהיא אומרת "נעזוב את הסיבה לעסקה". מדוע לא יאמרו שיש קלון ומדוע לא יחויב ביהמ"ש השלום לומר שיש קלון. מפנה לסעיף 122 לתשובה שלנו – מצטט.
לשאלת ביהמ"ש – זה לא הוסכם עם הסנגורים. שידברו הסנגורים בעד עצמם.
לפי מה שמספרים לי הנושא הזה לא קיבל שום הסכמה גברתי.
היום יש שורה של סעיפי חוק שמחייבים את ביהמ"ש בנסיבות מסוימות להחליט בשאלת קלון. כאשר מדובר בח"כ מכהן, שר מכהן וראש רשות מכהן. שם ביהמ"ש צריך לקבוע באם יש קלון או שלא. לא רק שאין חובה ניסינו, ביהמ"ש אמר שהוא יידרש לקלון באם יש חובה להופיע. למשל, אדם שהיה חבר כנסת והתפטר אז ביהמ"ש לא צריך להידרש לשאלת קלון. מפנה לחוק הכנסת שאומר שאם אדם הורשע ואם הוא נדון למאסר בפועל, ואם מי שרוצה ללכת להיות חבר כנסת, אז יש הסדר.
אני אומר בשם היועץ המשפטי לממשלה ואנו נטען שאם יהיה צורך בכך, צריך מידה רבה בעיני של חוצפה מצד מר קצב לאחר הרשעה בתיק כזה לנסות לקבל תפקיד ציבורי, כך זה להשקפתי.
נקודה שנייה, אם טוענים שאפשר לטעון שזה לא קלון, אני אומר שהפסיקה מדברת על זה שאמירה של קלון נגזרת מכמה בחינות. מפנה לפסיקה שאומרת שמעמדו של האדם משליך על שאלת הקלון. יש גם את חומרת המעשים ואופים.
גברתי, אני לא מבין מה הטענה.
הטענה שלהם באם הבנתי נכון, מדוע לא סיכמתם בהסדר הטעון? בהסדר הטעון ניתן לסגור הרבה דברים. בעניין עומרי שרון קבע ביהמ"ש המחוזי – מצטט.
כלומר, למרות הפסיקה הזו הייתי צריך לומר להם בואו נקבע בהסדר הטעון.
יכול להיות ואני מודה באם היו חושבים כאשר ביהמ"ש עדיין אומר שהוא לא יקבע בעניין שאלת הקלון.
נדמה לי גברתי כמו שאמרתי גם ביהמ"ש הנכבד הזה יכול לחוות דעה בשאלה הזו. אם הוא יתמודד בבוא היום על התפקיד , תמיד פתוחה הדרך לביהמ"ש הנכבד הזה. בעיני השאלה הזו תיאורתית.
מעבר לנושא הקלון אמרתי שיש פה טענה כמו מוסד הנשיאות שלא היווה מכשול מאף אחד משרשרת המעשים של היועץ. זה לא מעלה ולא מוריד וכתבנו זאת במפורש שעסקת הטעון היתה נחרצת מצד היועץ. זה שיקול האיזון , זה המאזניים, מצד אחד הקושי הראייתי . מפנה לפסק הדין של פלוני של גברתי , מפנה לפסק דין בחמוצקי . לכן אלה השיקולים שהיו על המאזניים.
לשאלת ביהמ"ש – אני מסכים שיותר קשה א' 2 כמו שגברתי קוראת. א' 2 אפשר לקרוא לזה נימוק אינטרס ציבורי בכל תיק. זה לא בא על מצא שאין אינטרס להגיש כתב אישום. כאשר יש תיק שהוא מתנדנד ולצערי מהיום הראשון ואני לא יכול לשנות את זה. מפנה לתשובה בסעיף 84 שזה היה מעל הרף ואם בכל תיק שבו יש בעיות ראתיות קשות. אזכיר שבחמוצקי טענו שאם יש סיכויים אפסיים הוא יורשע.
השאלה בפנינו היא האם הסטייה מהאיזון הראוי היא כל כך קיצונית שביהמ"ש צריך להתערב?
ביהמ"ש ככלל יכבד הסדרי טעון וכך נאמר על עונש, לסטות מהסדר כזה שמדבר על ראיות בעיני הוא יותר קשה.
אמרתי לגברתי, הסעיפים שכלולים בכתב האישום הסופי שאותו אנו רוצים להגיש לביהמ"ש, זו לא ההמצאה שלנו. זה לא מופיע בגלל שחשבנו שיהיה קושי ראיתי להופיע ואני שוב אומר, אני בהחלט מוכן להידרש לדבר הזה. אין לי שום בעיה לטעון בנושא הזה כאן.
אנו כתבנו בתשובה בפרק העובדתי, מה קרה בנושא הפגישות שנערכו עם שתי המתלוננות הנוספות.
כתב האישום שמלכתחילה סברו שיש אפשרות להרשעות , כלל בתוכו 4 מתלוננות. כל שאר המתלוננות התיקים שלהן נסגרו בתחילת ינואר בגלל התיישנות, בגלל חוסר אשמה.
כל זכויות נפגעי עבירה הן גן נפגעי עבירה ולכן החוק גם חל עליהן.
פה לטעמי עשו ערבוב של דברים. מפנה לסעיף 8 לחוק נפגעי עבירה שמדבר על קבלת מידע וכאן נותנים לכל נפגע סעדים מסויימים. מפנה לסעיף 8 ג' 2 – מצטט.
התוספת השלישית בחוק הזה קובעת על מה צריכים לתת מידע וסעיף 4 לתוספת השלישית אומרת שצריכים לתת מידע – מצטט. בעצם כאשר קוראים את הסעיף הזה עולה שאם החלטת להעמיד את האדם לדין אז כתוב בתוספת השלישית שניתן להגיע להסדר. אי אפשר להבין מזה שניתן להגיע להסדר טעון בפועל.
זה כאילו חלק מההודעה שהחלטנו להעמיד לדין. זו הודעה לנפגע.
סעיף 17 אומר – מצטט. מתי מקבלים הודעה כזו? שאומרים לאדם שמחליטים להעמיד את האדם לדין . אבל מכאן עולה בבירור שלכל נפגע יש את הזכות שיודיעו לו על סגירת התיק. מה קורה שיש שתי מתלוננות? אז המתלוננת שסגרו את התיק זו א' הראשונה, לא נכנסת להסדר הטעון כי סגרו את התיק.
מגיע לבנאדם מגיע לדעת מה קורה עם התלונה שהוא הגיש. בדרך כלל ההודעה הזו נמסרת בכתב. לאדם שמגיש תלונה יש זכות לקבל הודעה מה נעשה איתו. זה היה גם לפני שהיה סעיף 17. אדם שהגיש תלונה שהיא נסגרה, צריכים להודיע לו שהיא נסגרה ושיש לו זכות לערור. סעיף 17 בוודאי לא חל משום שסגרו את התלונה שלו. כיצד אפשר לומר לו שהגיעו להסדר עם הנאשם. לכל אחד יש את התמונה שלו, לכן סעיף 17 נכנס לתמונה כאשר מחליטים להעמיד את האדם לדין.
כמה מתלוננות עניינן התיישן וסגרו את התיק בגלל התיישנות.
זו התוצאה הראשונה בינואר.
סוג שני שזו מתלוננת שעניינה נסגר בגלל חוסר ראיות . זו המתלוננת מבית הנשיא.
סוג שלישי, שלוש מתלוננות שבעניינן שקלו להגיש כתב אישום ואז החליטו להגיע להסדר טעון ולהן יש זכות לפי סעיף 17.
לגבי א' מבית הנשיא שבעניינה לא חל הסדר הטעון, ובדרך כלל עושים את זה בהודעה כתובה, לכן פה בגלל הרגישות, בגלל הקשר שהיה איתה, וזו לא הפעם הראשונה שקראו לה לפרקליטות. הפרקליטות הזמינה אותה מספר פעמים והסבירו לה על הבעיות.
לשאלת ביהמ"ש – אנו הודענו לבג"צ על הטיוטא. בינואר נפגשו איתה הסבירו לה על הקשיים והודיעו לה על ההחלטה. אין לה זכות לפי סעיף 17. היא קיבלה לעיונה את כל חומר הראיות שנוגעות אליה.
לגבי א' השנייה ממשרד התיירות, אין ספק שעניינה בכלל בהסדר הטעון וישבו איתה ויידעו אותה על האפשרות להגיע להסדר. סעיף 17 חל רק על הקטגוריה השלישית שעליה דיברתי.
גם פה דיברו איתה על הבעיות הראייתיות וקראו לה.
נקודה שנייה שהיא הרבה יותר חשובה, הסדר הטעון לא סוכם סופי. אמרו לסנגורים במפורש שאנו מתכוונים לפנות לנפגעות שכללות בהסדר הטעון ולקבל את עמדתן לפי סעיף 17 לחוק.
להערת ביהמ"ש – גברתי, כל הסדר טעון אם מודיעים בהתחלה שהחלטנו להגיע להסדר טעון, אתה לא קורא למתלוננת לפני שהגעת להסדר הטעון. כל עוד שלא הגעת להסכמה עם הנאשם אין לך מה להודיע. היא לא נכנסת לסעיף 17 אני מזכיר לכבודכם שיש זכויות חשודים בעניין. אדם מנהל משא-ומתן חשאי לעסקת טעון, מבחינתו זה קריטי שזה יישאר חשאי משום שאם הדבר הזה יוצא ולא הגיעו להסדר טעון, כיצד הוא ייראה בפני ביהמ"ש?
לכן השלב הנכון לעשות לאחר שהגיעו להסכמה, קוראים למתלוננת ומציגים את העסקה בפניה.
מפנה לבג"צ 2477/07 . אומרים במפורש שאין למתלונן זכות וטו, הוא צריך להציג את הכל.
סעיף 17 הוא סעיף מורכב. ניסו לעשות השוואה בין זכות המתלונן לבין זכות הנאשם.
למתלונן ברור שאין זכות לקבל את יומו בתחילת משפט לקבל את המידע.
יש כאן זכויות אחרות , שונות במהותן.
למקרה הספציפי , נכון קראו להן מעכשיו לעכשיו. אני לא מדבר על א' הראשונה. רצו עניין רגישי והיה ברור שיש הדלפה. לא רצו שאחרי כל מה שהיה הן ישמעו את זה בתקשורת שיש הסדר טעון. חשבנו שיותר טוב האופציה השנייה.
גברתי, מה פתאום שניתן לה את הכל? גם את חומר הראיות לא נתנו. משהיתה התלונה, התלונה נגנזה.
היא לא נכנסת לסעיף 17. לגבי המתלוננת השנייה, ישבו עימה שעה וחצי הסבירו, שאלו אותה, כתבנו בסעיף 23 מה היא אמרה – מצטט.
לדעתי קשה לי לומר שהיה כאן איזשהו פסול.
היא לא ביקשה בשום מקרה זמן להתייעץ.
לשאלת ביהמ"ש – אני לא יודע באם הפנו אותה לסעיף 15.
אנו לא אמרנו בהקשר הזה שפחדנו שזה ידלוף לתקשורת, אמרנו שלא רצינו שהן יקבלו את המידע מהתקשורת.
מדובר בנשיא מכהן שבעצם יש הסכמה מצידו להודות בדברים חמורים. אחד היתרונות בהסדר הטעון זה ההתפטרות. אנו לא היינו היחידים שמצאנו חשיבות למהר לסיים את התיק.
נתבקשנו לומר תוך יום בשש עתירות.
היא לא באה ואמרה שהיא רוצה להגיש תצהיר.
לא קיבלנו שום פנייה מא', והאמת היא שאין היגיון, אם היא היתה אומרת באותו לילה שהיא מקבלת את הסדר הטעון ואח"כ היא משנה את דעתה. היא אמרה מיד שהיא מתנגדת.
יש כאן מגוון שיקולים רחב. צריך לפעול מההתחלה. אמרו מדוע לא הצגנו לה את מכלול הראיות? לא מצגים למתלונן את מכלול הראיות. רצו לשתף אותה ולשמוע את עמדתה.
גברתי, אני ראיתי את הצהיר שלה, בתצהיר שלה בעמוד 2 כתוב שהיא הבינה את מהות העסקה. היא לא השלימה עם העסקה. רוב המתלוננות שהגיעו להסדר טעון ועמדתן לא מתקבלת, אבל התביעה צריכה להגיע למכלול של שיקולים. היא לא השלימה אבל ידענו על כך.
אמרו לי חד-משמעית שהפרקליטות אמרה לה לפני קבלת ההחלטה הסופית.
אמרו ליועץ המשפטי את עמדתה.
יש את המתלוננת שמכונה ל' והיא לא הביעה שום התנגדות. היא לא היתה חפצה להעיד ועורך דינה אמר של' תומכת בהסדר הטעון.

עו"ד רסלר – עורך דינה לא נמצא כאן באולם, כיצד חברי יכול לדבר בשמו?

עו"ד ניצן – מסרו לי כך ואני חושב שמחובתי לומר זאת לביהמ"ש.
לגבי מתלוננת ה' היא אמרה מראש שהיא לא רוצה.
כ' ו-4 המתלוננות הנוספות, הן המתלוננות שהגישו תלונה והודיעו להן שהתיק בעניינן נגנז. אין להן שום זכות לפי סעיף 17. הודיעו להן שזכותן להגיש בג"צ והוגש בג"צ כללי, לכן מבחינת הסוגים סעיף 17 חל רק על ה-3.
נקודה נוספת תקנה 15 היא סומכת את עצמה על סעיף 17 לכן לפני שמדברים על תקנה 15 צריכים להסתכל על סעיף 17 – מצטט.
לא סברנו שיש בכך כדי לפגוע ולכן נתנו את הזכות לפי סעיף 17.
לגבי תקנה 15 – לא הפרנו את הרישא.
לא כתוב שיש לחכות 14 ימים ואין שום הגיון שיש לחכות 14 ימים. הרי הצד זכאי להגיש את עמדתו תוך יום. הרעיון הוא שאם הוא רוצה הוא יכול לקבל 14 ימים והוא גם יכול להגיש תגובה מיידית.
ברור שהכתב הוא האפשרות המינימאלית. לכן לא ברור לא ... כי קיבלו את עמדתה בתוך 10 ימים. יש סיפא רשאי להודיע למסור במועד אחר. לכן גם לא הפרנו את הרישא, עדיין אנו נכנסים לרישא. כולכם יודעים איך מתנהלים חיי יום יום, בעסקות מגיעים להסדר טיעון. שומעים את הראיות, באה המתלוננת. התקנה מאפשרת לקצר את המועד המקסימלי. כמו שכולם יודעים הסדרי טיעון מגיעים לביהמ"ש. יש הרבה הזדמנויות כרגע הנאשם וסנגורו מוכנים להודות. אני לא רוצה לדבר על מקרים, לפעמים גם בתי משפט עוה"ד לוחצים להגיע להסדר טיעון. הרבה פעמים מרימים טלפון... רצו לקדם את התיק הזה. מעבר לכל אם הייתה הגב' א' אומרת אני ותנו לי זמן לחשוב, תנו לי ללכת להתייעץ עם עו"ד, לא כתוב בחוק, ולקחנו בחשבון את עמדתה שהיא התנגדת לעסקה, ולקחנו גם את עמדתה. אני לא רואה שהיתה הפרה.
הנושא הבא, מה הנפקות של הפרת סעיף 17. הנושא של הנפקות של הפרת סעיף 19 נדון בפסק דין (...) ושם עלתה השאלה מה קורה והיא שאלה קשה וצריך להכריע, ואמר שיש מגוון של שיקולים. שם היה מקרה שונה. שם נכרת ההסכם. יש נושא של אינטרס של הסמכות שהנאשם צריך לקחת. אם אנחנו בשלב מוקדם זה, נדמה לי שגם בתיק הזה צריך לקחת בחשבון ויש זכויות של קורבנות ושל חשוד נאשם. לבוא ולהגיד קצב לא שינה את מצבו לרעה. האיש התפטר, האיש הודה. האיש חתום על מסמך שהוא אומר, האיש שינה מצבו לרעה באופן דרמתי. אין אדם במדינת ישראל שלא יודע שקצב מסכים להודות בעבירות וחתם על מסמך.
אני רוצה להפנות למס' פסקי הדין. אמר ביהמ"ש בפרשה אחרת: אנו סברנו שיש קשיים, ושיקול דעתו של יועץ המשפטי כדי שישוב ויבחן את הצורך, .... (מקריא מפסק דין)... אבל יש מקרים. אני לא חושב שנפל פגם. גם אם נפל פגם, זה לא תואם את ההלכות שיש להתחשב בהסתמכות.
לשאלת הרף: הרף הוא זהה לזה של העמדה לדין של אדם רגיל. זה נפסק על-פי עמדתנו. המדינה באה ואנו עומדים מאחורי זה. הרף לא זז מבחינתנו, גם בינואר ידענו שהתיק הזה קשה, זה תיק שאנו עוברים בקצת את הרף. קודם כל, רוב השינויים, אין שום שינוי אובייקטיבי. הרוב הזה לא עושים שינוי. אבל בהחלט יש שינוי. ויש לשנות את ההערכה. באמת זה אם אתה קצת מעל הרף, וירדת קצת מהרף זה עושה את הכל. גם הפסיקה בביהמ"ש הזה, שופטים אותו שופט בלי שקרה שום דבר, בא ואומר טעיתי. חוות הדעת הנוספת ניתנה אחרי של הפרקליטות. היא עסקה בשתי א' בחוות הדעת. לגבי א' אמרה.. לגבי ב' היא... צריך לראות את הראיות. נקודה שניה, שמעו את הסניגור כל אלה הורידו אותנו... לגבי א' הראשונה. עכשיו אני רוצה לומר, השאלה האמיתית בעיני, עם כל הכבוד למה שהיה בינואר, השאלה האם יש לצוות ליועץ המשפטי לממשלה תגיש כתב אישום כי אתה חרגת, עכשיו אני לא צריך לחזור על הפסיקה, ביהמ"ש מכיר את הפסיקה. פסק הדין של כב' השופט חשין האחריות של היועץ המשפטי של הממשלה והוא צריך לתת את הדין. כולם מכירים את ההליכה. יש 3 פסיקות וכל אחד מצמצמת את הדבר הנדיר. אחד בראיות, צריך להחליט אם בראיות מתערבים. יש ראיות גבוליות מאוד עם סיכוי. אנחנו כתבנו בסעיף 88, התיק נהיה גבולי. אם כבודכם סבורים, אפשר לבוא ולהגיד אם יש לך תיק גבולי ומתנדנד, ואתה לא מחליט ללכת על התיק.
היועץ המשפטי ידע בינואר שמדובר בנשיא מדינה. הוא ידע שמדובר בנושא רגיש ביותר. לא חל שינוי... לא כך היה. מה שהיה סיפור מאוד פשוט. אני מפנה את ביהמ"ש לסעיף 84... בכל זאת עבר את הרף ומאפשר הגשת כתב אישום פלילי. במצב דברים זה, בהתייחס לתשתית הראייתית... התיק ירד מתחת לרף
אני חושב שאין קשר לנשיא... גם אם הוא נשיא לשעבר זו אותה דלימה. כאשר אמרתי שיש 4 כללים שקבעו מעבר להתערבות המצומצמת, אחד בענייני ראיות. שתיים, אני מפנה לפסק דינו של השופט חשין וגם הוא חשב כאשר מדובר בהחלטה אישית של היועץ המשפטי של הממשלה, צריך להיזהר.
רק יכול לומר בעיני צריך לשקלל את התמונה. לפני שנה אם היו באים ואומרים בעוד שנה הנשיא יורשע על-פי הודאתו בכתב האישום הזה שהוא חמור, קשה להאמין, ואיש היה אומר אך אין בזה כלום ויכול לחזור לסוכנות היהודית, השאלה היא האם אתה לוקח את הטוב במרבו או שאתה מגיע לאיזון הסביר.
אני רוצה שתי נקודות לומר. על עדות שיטה, זה דבר מאוד לא פשוט. עדות שיטה צריכה לחזק את היש. הדבר האחרון שאני רוצה לבוא ולומר אני מבקש את האפשרות להוציא צו על תנאי או לא, תמצית הראיות לשני חלקי העניין, לא ניתן לקבל החלטה כי השאלה בעיני האם יש תשתית ראייתית. אני לא מתכוון להביא את המשאית כמו שאנו אומרים. המסמך שגברתי קיבלה. לא מגישים מסמכים בלי לתת לצד השני אלא בהסכמה. בעיני מסמך כזה, כאשר ההחלטה היא לא להגיש כתב אישום נגד הנשיא. לכן אמרתי ראשית, צריך לקרוא את הראיות. מי שכתב את זה יש לו ראיות וחוות דעת והוא רואה כמה קשה הראיות וחוות הדעת. אני מציג לכם את הקשיים ואת הבעייתיות של הראיות. את הגרסה ניתן ללמוד מהמסמך. את כל העדים הבעייתיים אי אפשר ללמוד מהמסמך. במשפט פלילי זה ההתחלה. לפי דעתי גם כתב האישום שנחתם מספיק בהרבה למעלה ממספיק שנשיא מדינה התפטר. יש כאן 3 נסיבות המצמצמות את מתחם ההתערבות: מדובר בהערכת ראיות; משרה ציבורית רמה; ואינטרס ההסתמכות.

מבחינת האינטרס, אני מבקש שם יקויים דיון ויוצגו ראיות הוא יתקיים בדלתיים סגורות. לגבי א', זכותה להיות כאן.
א' 2 יש יותר ראיות חדשות שהגיעו ומקשות. הראיות יוצרות קשיים. שם יש להציג את הבעייתיות מלכתחילה בינואר. יש 6 עתירות.

עו"ד בראשי ועו"ד רסלר: מבקשים שלקראת הדיון תינתן להם אפשרות לצלם את החומר הרלוונטי הנוגע למרשתם.

עו"ד פלדמן: מבקש שתינתן זכות לטעון הדיון הבא.

עו"ד לין: בכלל העדויות שהשתנו. לא רוצים צו על תנאי. אז אם יעשה ההליך, צריכים להיות חשופים לכל דבר שמחזק את הראיות. כך נראה לי. לכן אני חושבת, לא ליצור בעיות מהדבר הזה. אני כמובן יודעת מה יש בעדות הזו, ויש את העדות שיש במשרדי והיא דומה. אם ביהמ"ש צריך להעריך את העדויות בצורה המצומצמת ביותר.

עו"ד ניצן: הוגשו עוד ראיות בתיקים. בכל התיקים האלה מה קורה. בתיק של האופנוע היה החלטה שלי ושם הייתי המשיב. ביהמ"ש ישב... אנחנו נתנו תמצית של הראיות, היה חוות דעת פרקליטות של 50 עמודים שסקרה את הראיות. בוודאי רלוונטי לתיק של א'. אנחנו ניתן תמצית של הראיות כדי יהיה מבט על. אחד מהתיקים לקחו את הראיות ועשו 6 עמודים. אני אגיד בעל פה פחות או יותר שהיו 5 מתלוננות שעניינן התיישן על חיבוקים.

עו"ד לין: נגיד והוא אומר שזה ראיות אובייקטיביות. אי אפשר בדבר אחד ללכת כחוט השערה ובעניין אחר לעשות פרפראזה.

עו"ד ניצן: אי אפשר לראות את המהפך שגברתי מבקשת לראות. לא ישלחו אותנו ללכת עם תיק לביהמ"ש בלי להסתפק על הראיות אלא רק על סמך אמירות.
אני אציג את מבט על ואפשר לעשות זאת בעל פה. אני מוכן להגיד איקס ראיות, ואיקס מתלוננות שאמרו ככה.
אני מבקש להציג במט על את תמצית הקשים הראיתיים בתיק.

עו"ד פלדמן: לא ניתן להראות את החומר הנוסף שהטה את כפות האוזניים. כבר ערב השימוע היו כפות המאוזניים שקולות. השימוע תרם לאיזון בכפות האוזניים. אי אפשר לקחת באופן מלאכותי מה קרה שהביא את השינוי. הקרקע היתה מוכנה לשינוי הזה. כמו שמציג את הדברים עו"ד ניצן הפער לא היה גדול. נכון שהיתה מחלוקת. כמעט סויימה טיוטת כתב אישום. אנחנו יודעים שהיו חוות דעת חד-משמעיות. היא ביטאה מצב כמעט מאוזן של דעות בפרקליטות. אחרי הטיוטא היה שימוע. השימוע לא נחשב. באמצעות שימוע אנו משנים פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי. אנחנו לא באים לביהמ"ש העליון חוץ מהשימוע. זה טיבו של שימוע. גברתי שאלה מה הם באו עם דיבורים, יש לנו דיבורים ולפעמים דיבורים עושים שינוי בהשקפה, בתפיסת הראיות. יש שינוי מהותי בהרשעה לרצח. להראות את נקודת המבט שלנו גם בערעור בביהמ"ש ואין משהו אחר. זה אותו תיק ואותן ראיות. אם אנחנו מצליחים להוריד את רמת הסיכוי הסביר ב-5%.

עו"ד שרגא: בתחילת הטיעון שלי בבוקר אני הזהרתי ממסך העשן הזה. מר ניצן כשהבין שיש לו בעיה הוא משך אותנו לשדה המוקשים הזה. אני לא מגזים. אני רואה מה קורה פה. התיק הזה לא צריך להיות מוכרע בשאלת הראיות. היינו בשני תיקים וראינו איזה טעיות שהיו. ניתנו ראיות כפי שניתנו באותה צורה. כשנוח לפרקליטות היא יכולה לכתוב 25 עמודים, כשלא נוח לה, היא תפנה את ביהמ"ש העליון לדברים אחרים. אני לא מבין איך חברי פלדמן הסכים זה. אני לא רואה ביהמ"ש שלום מוציא את הנשיא זכאי. אני חושב שהתיק הזה צריך להיות מוכרע לעניין הציבורי. השאלה צריכה להיות סביב הרף... גם אם זה יהיה בדלתיים סגורות, כל הראיות, כל המסמכים, ואחר כך לבוא לנהל תיק בביהמ"ש השלום על בסיס מה שקורה פה. נראה טעות נוראה בתיק הזה. אנחנו נשאיר את זה להחלטת ביהמ"ש.

עו"ד ניצן: זה טעות נוראה להיכנס לראיות. בעצם מה שהוא אומר, יוציאו פסק דין בבקשתו, אם היתה טיוטת אישום בנוגע א', אסור לשנות את העמדה. שם כתבנו שיש שאלות גבוליות.