נציב תלונות הציבור על שופטים,
אליעזר גולדברג, חושף (יום ג', 5.4.11) באופן נדיר תלונה שהוגשה נגד ראש ההרכב במשפט הנגבי, השופט יואל צור, ומנמק מדוע נדחתה.
את התלונה הגישה התנועה לאיכות השלטון ביולי 2010, בין זיכויו של הנגבי מרוב האישומים נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים לבין גזר דינו על עדות שקר בפני
מבקר המדינה. התנועה טענה, כי צור מונה לתפקידו בידי הנגבי, כאשר זה שימש כשר המשפטים בשנת 1998.
התנועה ציינה, כי צור היה היחיד שזיכה את הנגבי מכל האישומים נגדו ואף מתח ביקורת חריפה על חקירת המשטרה בפרשה. לטענתה, קיימת "בעייתיות רבה" בכך שצור דן בעניינו של הנגבי, ולכל הפחות היה עליו להודיע על כך ולהעביר את ההחלטה בנושא לידי הפרקליטות.
הבירור שערך גולדברג העלה, כי צור אכן מונה בידי הנגבי לסגן נשיא בית משפט השלום בירושלים. מינויו הוארך לאחר מכן בידי שני שרי משפטים, הוא סיים את כהונתו כסגן נשיא וכיום הוא שופט בכיר.
צור אמר בתגובתו, כי מינויו - כאמור: 12 שנים קודם לכן - לא כלל קבלת-פנים בלשכת השר או טקס כלשהו, ולכן עד לרגע בו נשאל מי היה השר שמינה אותו, לא זכר שהיה זה הנגבי. צור הדגיש, כי נושא זה כלל לא היה בתודעתו בעת משפט הנגבי.
גולדברג קובע, כי די בכך כדי לדחות את התלונה. לדבריו, אפילו אם צור היה זוכר שהנגבי הוא שחתם על מינויו לסגן נשיא - לא היה שום מקום שיפסול את עצמו לאחר שנים כה רבות. לא היה אפילו שמץ של חשש למשוא פנים בניהול המשפט, הוא אומר.
לבסוף מציין גולדברג, שעל-פי כללי האתיקה לשופטים, חובת הפסילה קיימת אם לא חלפו לפחות חמש שנים מאז האירועים הנקובים בהם (כאשר בעל דין או עד מרכזי היה לקוחו של השופט קודם מינויו, או כאשר עו"ד המופיע בפניו היה שותפו). "המסקנה אליה הגעתי היא בבחינת קל וחומר בענייננו", הוא אומר.
לבסוף אומר גולדברג: "הייתי רואה לסיים כאן את החלטתי, אילו לא כרכה המתלוננת את דעתו של כבוד השופט בהכרעת הדין לגופם של אישומים בהם הואשם הנגבי, עם טענותיה על התנהגותו, כשבקישור זה משתמש פקפוק ביושרתו של כבוד השופט. אין לי אלא לתמוה על המתלוננת כי כך נהגה".
