תיאורטיקנים רבים מעדיפים לנתח התנהלות בינלאומית באמצעות אילוצים והזדמנויות במערכת הגלובלית או באמצעות אינטרסים מדינתיים קבועים, ולא באמצעות השפעתם האינדיווידואלית של מנהיגים. בלשון עדינה, מדיניות החוץ האמריקנית מאז ספטמבר 2001 איננה מאששת גישה זו. קשה להניח שלו נבחר אל גור לנשיאות, ארצות הברית היתה פולשת לעירק. באופן דומה, מדיניותו של נשיא רפובליקני כרודי ג'וליאני תהיה שונה משמעותית ממדיניותו של נשיא דמוקרט כברק אובאמה.
מערכת הבחירות בשלב הפריימריז מהווה הזדמנות לעמוד על ההבדלים בין המפלגות ובין המועמדים בתוך כל מפלגה. לכאורה, לאזרחי העולם וישראל אין סיבה להתעניין בדעותיהם של פוליטיקאים אשר לא יבחרו בסופו של התהליך כמועמדי מפלגותיהם לנשיאות; ולא היא. המועמדים השונים מייצגים מגוון גישות וניואנסים הקיימים במפלגות ובסיעותיהן בקונגרס, עמדות היכולות להשפיע על המדיניות האמריקנית אשר איננה נקבעת על-ידי הנשיא בלבד. על גישותיהם של המועמדים ניתן ללמוד מעברם הפוליטי, נאומים, הודעות כתובות, ודבריהם במהלך העימותים הפומביים הרבים שנערכו בחודשים האחרונים. המועמדים המובילים (חמישה רפובליקנים ושלושה דמוקרטים), למעט פרד תומפסון, אף פרסמו בכתב העת היוקרתי "פוריין אפיירס" משנה סודרה, המפרטת גישה בסיסית, סדר עדיפויות ועמדות קונקרטיות לגבי חלק מהסוגיות. על בסיס רקורד זה, ניתן לאבחן את ההבדלים בין המפלגות כמו גם את עמדותיהם של המועמדים השונים ביחס למזרח התיכון.
רפובליקאים ודמוקרטים
לפחות מאז תחילת המאה העשרים, ניתן להגדיר בהכללה מחלוקות מפלגתיות בארצות הברית לגבי מדיניות חוץ כהבדל בין ניצים ליונים, אלא שהזהות 'הציפורית' של המפלגות איננה קבועה. בתחילה היו הרפובליקנים אימפריאליסטים והדמוקרטים אנטי-אימפריאליסטים. לאחר מכן הפכו הרפובליקנים לבדלנים-יחסית מול הדמוקרטים היותר בינלאומיים ("אינטר-נשנליסטים"). במחצית הראשונה של המלחמה הקרה, המפלגה שבאופוזיציה כמעט תמיד הציגה גישה ניצית יותר מזו של הממשל. אחרי מלחמת וייטנאם הפכו הדמוקרטים ליונים, אולם בשנות התשעים הם בניגוד לרפובליקנים דחפו ליותר התערבויות צבאיות ברחבי העולם. ושוב, מאז 2002, הרפובליקנים נוטים לנץ הטורף והדמוקרטים ליונת השלום. אין סיבה להניח שהיפוכי זהות אלה לא ימשכו גם בעתיד.
כיום נטיות אלה באות לידי ביטוי בשלושה פרמטרים עיקריים. ככלל, רפובליקנים מוכנים לוותר פחות כדי להשיג הסכמה בינלאומית רב-צדדית (מולטי-לטרלית); מעדיפים להימנע מהידברות עם יריבים מרים בטרם הללו הוכיחו במעשים ששינו חלקית את דרכם; ופתוחים יותר לשימוש באמצעי כפייה, כולל בכוח צבאי. דמוקרטים נוטים לרב-צדדיות על פני חד-צדדיות (יוני-לטרליזם) ולכן מחשיבים יותר ארגונים בינלאומיים; פתוחים יותר להידברות גם עם יריבים קיצוניים; ומעדיפים גזרים על פני מקלות.
לדוגמא, 90% מהדמוקרטים סבורים שחשוב לקבל גיבוי מהאומות המאוחדות לפני פעולה צבאית; רק 46% מהרפובליקנים חושבים כך. חשוב לציין שבמחלוקת בסיסית זו אין מדובר בדיכוטומיה אלא לרוב במידתיות, בהבדלי עדיפות ודגשים ובמגוון עמדות לאורך ספקטרום (על כך בהמשך). בכל מקרה, גישות בסיסיות אלה באות כמובן לידי ביטוי בעמדות של המועמדים השונים ביחס לסוגיות העיקריות שעל סדר היום האמריקני במזרח התיכון: עירק, אירן, והסכסוך הישראלי-פלשתיני.
עירק
כל המועמדים הרפובליקנים חושבים שהפלישה לעירק ב-2003 היתה מוצדקת; מבקרים את ההתנהלות האמריקנית שלאחר מכן; מתנגדים לעיקריו של דוח בייקר-המילטון העל-מפלגתי אשר קרא להינתקות צבאית ולהדגשת דיפלומטיה; תומכים באסטרטגיית התגבור המיושמת מאז אביב 2007; וסבורים שאסור להסיג את הצבא האמריקני מעירק עד שהמאמץ לייצב שם מדינה מתפקדת יסתיים בהצלחה. תקיף במיוחד בעמדה זו הוא הסנטור ג'ון מקיין (אריזונה), אשר קרא לתגבר משמעותית את כוחות הצבא בעירק זמן רב לפני שהנשיא בוש הורה על כך. לטענתו, הוצאת הצבא האמריקני מעירק בטרם הצלחה תהווה "כניעה" ו"שגיאה היסטורית" אשר מחירה הן במזרח התיכון ובמסגרת המלחמה בטרור והן בשחיקת מעמדה הגלובלי של ארצות הברית גדול לאין ערוך ממחיר ההתמדה במשימה.
רודי ג'וליאני (לשעבר ראש עיריית ניו-יורק) אף משווה נסיגה עכשווית מעירק ל"טעות" שבנסיגה האמריקנית מוייטנאם. גם הסנטור-לשעבר פרד תומפסון (טנסי) והמושל-לשעבר מייק האקבי (ארקנסו) משתמשים בטיעונים וברטוריקה דומים, כשהאחרון מדגיש את חשיבות ההצלחה בעירק כחלק מהמאמץ מול אירן. המושל לשעבר מיט רומני (מסצ'וסטס) הוא הרפובליקני היחיד המדבר על שיתוף שכנותיה של עירק במאמץ לייצובה, ועל שאיפה ואולי גם יכולת להתחיל להוציא כוחות צבא טרום-תגבור כבר במהלך 2008.
באופן לא מפתיע מסכימים המועמדים הדמוקרטים עם הביקורת של עמיתיהם הרפובליקנים על ההתנהלות שלאחר הפלישה, אבל בנקודה זו מסתיימת ההסכמה. הסנטור ברק אובמה (אילינוי) התנגד מלכתחילה ליציאה למלחמה, הסנטור-לשעבר ג'ון אדוארדס (צפון קרולינה) הצביע בעד המלחמה אבל מאז התנצל על כך, והסנטורית הילרי קלינטון (ניו-יורק) הצביעה בעד אבל הודתה לאחר מכן שזו היתה טעות תוך התעקשות שלא להתנצל על כך. שלושתם סבורים ש-דוח בייקר-המילטון התווה כיוון נכון; שאסטרטגיית התגבור הינה טעות; ושיש לקבל החלטה על הוצאת מרבית הכוחות הלוחמים מעירק תוך שנה.
לטענתם, התגבור אומנם שיפר באופן משמעותי את המצב הביטחוני-צבאי, אבל העירקים אינה מנצלים זאת לקידום הסכמה לאומית ויציבות פוליטית. ללא התקדמות כזו, ארצות הברית תקועה כשוטר במלחמת אזרחים אשר אין לה פתרון צבאי, בוודאי שלא פתרון אמריקני. המאמץ הצבאי בעירק מסיט את המלחמה בטרור מהגזרה הקריטית באפגניסטן-פקיסטן ושוחק את מעמדה של ארצות הברית. יש על כן לצאת מעירק ולהותיר שם כוח צבאי בהיקף יחסית קטן אשר משימותיו תהיינה: אבטחה, הכשרת כוחות עירקיים, ומאבק נגד אל-קאעדה. אובמה ואדוארדס ישאירו פחות כוחות לפחות משימות; קלינטון ככל הנראה תשאיר יותר, כדי להרתיע מעורבות אירנית ולתמוך בחבל הכורדי. יש לציין שבתשובה לשאלה מפורשת, כל המועמדים סירבו להתחייב שבתום כהונתם הראשונה (בשנת 2013!) לא יהיו כוחות צבא אמריקנים בעירק. כמו כן כולם סבורים שעל ארצות הברית לפתוח ביוזמה דיפלומטית לייצוב המצב בעירק, ולכלול בה גם את אירן וסוריה.
אירן
כל המועמדים הרפובליקנים סבורים שיש לפעול נגד תוכנית הגרעין האירנית קודם כל באמצעות דיפלומטיה וסנקציות, אולם בלא "להוריד מן השולחן את האופציה הצבאית" אשר לטענתם החלטה לגביה קרובה ממה שסבורים הדמוקרטים. כולם תומכים בעמדת הממשל שמשא-ומתן ישיר עם טהרן מותנה בהשעיית תוכנית הגרעין. רומני קורא לבידוד אירן בדומה לבידודו של משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה, ולהעמדתו לדין של הנשיא אחמדינג'אד בגין ג'נוסייד. הוא רואה במשטר האירני את "האיום החמור ביותר לעולם מאז ברית המועצות ולפניה גרמניה הנאצית". אם המאמץ הדיפלומטי לא יעזור, הוא יטיל מצור על אירן או ינקוט "בהפצצה כלשהי".
מקיין מדגיש ש"יש רק דבר אחד מסוכן יותר מפעולה צבאית והוא אירן גרעינית". הוא היחיד שמציע להטיל אמברגו של נפט מזוקק על אירן. ג'וליאני מבטיח ש"לאירן לא יהיה נשק גרעיני... אנחנו נעצור אותם או נחזיר אותם חמש-עשר שנים אחורה". הוא הבהיר שהכוונה איננה ל"מלחמה" אלא ל"תקיפות מדויקות".
תומפסון שותף לגישה הכללית, אולם הוא ככל הנראה מעדיף פעולה צבאית ישראלית על פני אמריקנית. הוא היחיד שמדבר על מאמץ ל "שינוי משטר" בטהרן. למרות שהוא מסכים על מידת הסכנה ועל הצורך בנחישות, האקבי יותר דופן בקריאתו ל"דיפלומטיה אגרסיבית", ורומז לצורך במגע ישיר עם טהרן.
המועמדים הדמוקרטים מסכימים עם יריביהם לגבי האפשרות של שימוש בכוח כאופציה אחרונה, אולם טוענים שאין "להוריד מן השולחן" גם את האופציה של הידברות ישירה. הם במיוחד מבקרים את "מצהלות המלחמה" של הממשל כמוקדמות מדי. מעבר לפער מול הרפובליקנים בהיבט דיפלומטי זה, קיימים הבדלי ניואנסים בין הדמוקרטים. אדוארדס מגדיר את אירן יותר כ"אתגר" מאשר כ"איום", ממעט מאוד להזכיר את האופציה הצבאית, וקורא למשא-ומתן בילטרלי ישיר שמטרתו הסכם אי-התקפה עם אירן בתמורה לוויתור על יכולת גרעינית.
גם אובמה בעד מגע בילטרלי ישיר עם אירן "בדרג נמוך", וסבור ש"אין לדבר על תקיפת אירן בנקודת-זמן זו". הוא מבטיח "דיפלומטיה אישית אגרסיבית" ושורת תמריצים כלכליים וביטחוניים, כולל הבטחה להימנע מ"שינוי משטר". לטענת אובמה, תמיכת אירן במיליציות שיעיות בעירק משקפת חשש שלה ממדיניותו של בוש כלפיה. שניהם טוענים שאין לדבר על האופציה הצבאית לפני שהקהילה הבינלאומית התאחדה להפעלת לחץ כלכלי אפקטיבי. שניהם גם מזכירים פחות את ההיבטים השליליים הנוספים במדיניותה של אירן (עירק, חמאס, חיזבאללה).
גם קלינטון תומכת בהידברות ישירה עם אירן, אולם כנראה תנהל אותה בצורה זהירה יותר. אופן ניהולו של משא-ומתן אפשרי (לא רק) עם אירן, הפך לזמן מה למחלוקת לוהטת במערכת הבחירות, לאחר שאובמה השיב בחיוב לשאלה האם יהיה מוכן להיפגש בשנת כהונתו הראשונה עם מנהיגים יריבים ללא תנאים מוקדמים.
קלינטון השיבה בשלילה, וכינתה את עמדתו של אובמה "חסרת אחריות ונאיבית". בתגובה, הוא תיאר את עמדתה כ"בוש-צ'ייני לייט", האשמה חריפה בקרב דמוקרטים. סימן נוסף לגישת המועמדים כלפי אירן הוא עמדתם ביחס לחוק אשר מגדיר את משמרות המהפכה באירן כארגון טרור. קלינטון הצביעה בעד החוק כאמצעי לחץ נוסף, גם בהקשר של פעילות אירן בעירק. יריביה טוענים, ביתר שאת לאחר פרסום הערכת המודיעין האחרונה, שהיא תמכה בחוק אשר יספק לגיטימציה לתקיפה צבאית על-ידי ממשל בוש. יש לציין שאין בלשון החוק בסיס להאשמה, ושקלינטון כמו 28 (מתוך 49) סנטורים דמוקרטים אחרים הסכימו לתמוך רק לאחר ששונה הנוסח כך שיהיה ברור שאין לממשל סמכות לפעול נגד אירנים ושלוחיה מחוץ לעירק.
כמו כן, קלינטון, כמו כל הדמוקרטים, תמכה בהצעת החלטה בסנאט השוללת מהנשיא סמכות לנקוט בצעדים צבאיים כלשהם נגד אירן בלא אישור מוקדם מהקונגרס. קלינטון מאזכרת את המקלות בצד הגזרים הרבה יותר מאשר יריביה.
יש לציין שכיאה לפוליטיקאים, המועמדים משתי המפלגות לא שינו את דעתם לאור הערכת המודיעין הלאומית אשר פורסמה בדצמבר, למעט מקיין אשר נשמע מעט מתון יותר.
ישראל והסכסוך הישראלי-פלשתיני
כל המועמדים הרפובליקנים מאוחדים סביב תמיכה אמריקנית תקיפה ונדיבה בישראל כ"שותפה אסטרטגית נאמנה, בעלת הברית החזקה ביותר שלנו באזור והדמוקרטיה המבוססת היחידה, אשר הקשר איתה מבוסס גם על ערכים משותפים". כולם רואים בחמאס חלק הן מהג'יהאד העולמי והן מהציר הרדיקלי במזרח התיכון הכולל את אירן וסוריה והחיזבאללה, ולכן תומכים בהחרמתו ובמאבק נגדו כל עוד איננו עומד בתנאי הקהילה הבינלאומית (הכרה בישראל, התנערות מטרור, קבלת ההסכמים שנחתמו בעבר). מעבר לכך, יש הבדלי גישה מסויימים ביחס לסכסוך הישראלי-פלשתיני ולתפקידה של ארצות הברית בו.
מקיין קורא למשא-ומתן עם אבו מאזן תוך הבנה ששליטתו ברשות הפלשתינית חלקית בלבד. יתכן שמשתמע מכך התפשרות מסויימת על דרישות ביטחוניות. גם תומפסון תומך בתהליך המדיני לקראת פתרון של "שתי מדינות לשני עמים". לגבי עזה הוא כתב שלו ארצות הברית היתה נתונה תחת ירי רקטות כמו ישראל, תגובתה היתה פחות "מרוסנת" מן הישראלית; "אנחנו היינו משתמשים בכל אמצעי שדרוש כדי לנצח את המלחמה."
רומני ניצי יותר. בניגוד לגישה שהבעיה העיקרית באזור היא "הכיבוש" או הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הוא סבור שהג'יהאד הרדיקלי ואי-מוכנותו של העולם הערבי לקבל את ישראל הם לב הבעיה. רומני היה המסתייג הראשי בקרב הרפובליקאים מכינוס אנאפוליס, ומעדיף לדבוק בהתניות של מפת הדרכים המקורית, במקום לדחוק למשא-ומתן לפני שהפלשתינים הקימו ממשל תקין ומנגנוני ביטחון אפקטיביים.
את העמדה הניצית ביותר מציג ג'וליאני. על-פי גישתו לא רק שאסור לארצות הברית ללחוץ על ישראל, אלא עליה בכלל להימנע מהתערבות בתהליך המדיני כל עוד הפלשתינים אינם משנים את התנהגותם. אליבא דג'וליאני, כל זמן שהרשות הפלשתינית איננה עורכת רפורמה פנימית הכוללת ביעור השחיתות וייעול של מנגנוני הביטחון, אין סיכוי שתוכל להפוך למדינה אחראית הנאבקת בטרור וחיה בשלום לצידה של ישראל, ולכן אין לארצות הברית אינטרס להקים מדינה כזו. מכיוון שכך, "הכדור במגרש של הפלשתינים". כאשר נשאל אם יוכל להחשב כמתווך מאוזן בין הצדדים, הוא דחה את הנחת המוצא של השאלה. תשובתו: ארה"ב לא צריכה להיות מאוזנת בין ממשלה דמוקרטית הפועלת כחוק לבין קבוצת טרוריסטים.
המועמדים הדמוקרטים מביעים תמיכה עקרונית דומה בישראל כולל ב"זכותה להגן על עצמה" מול החמאס, אבל מתייחסים יותר לתהליך המדיני ופחות למאבק בטרור. ברוח זו, עד ליוזמת אנאפוליס, כולם העבירו ביקורת על הממשל בגין מעורבות לא מספיק נמרצת בתהליך המדיני. בעמדתו של אדוארדס בתחום זה אין יחוד כלשהו. קלינטון פרסמה נייר עמדה מיוחד לגבי ישראל ובו עמדות כגון ביקורת חריפה על המשך ההסתה ברשות הפלשתינית, או תמיכה בירושלים כ"בירתה הבלתי-מחולקת של ישראל" (אליה שותף גם ג'וליאני). לטענתה, יסודות הסדר הקבע ידועים כבר מאז שנת 2000, ו"מעורבות אמריקנית היא קריטית לניסיון להביא לפתרון הסכסוך."
אובמה הוא המועמד המאוזן ביותר ביחס לסכסוך. הוא הבטיח להעמיד את התהליך המדיני בראש סדר העדיפויות שלו כנשיא, וללחוץ על שני הצדדים כדי להשיג התקדמות מעשית. יש דיווחים על כך שבעבר אובמה ביקר את ההעדפה האמריקנית של ישראל על פני הפלשתינים ואמר ש-ארה"ב צריכה ללחוץ על ישראל. בנאום בפני קהל יהודי, אמר שממשלו יפנה לישראל להשתתף באחריות לשינוי הסטאטוס קוו. "יש לעזור לישראלים לזהות ולחזק את שותפיהם שבאמת מחויבים לשלום." אובמה הוא הדמוקרט היחיד שלא הביע תמיכה בגדר ההפרדה, אותה תיאר כ"עוד דוגמא להזנחת הממשל את התהליך המדיני."
הערכה כללית
כל הערכה של עמדות מפלגתיות או אישיות צריכה לקחת בחשבון רטוריקת בחירות בלתי נמנעת. כך למשל, אדוארדס ואובמה לגבי אירן נקטו מול קהל יהודי בטון תקיף יותר מאשר מול קהל הבוחרים הכללי. קשה להניח שהנשיאה קלינטון באמת תתמוך בדרישה ישראלית לשמור את ירושלים מאוחדת. כמו הנשיא בוש בעבר גם הנשיא ג'וליאני בעתיד מן הסתם יצטרך להגמיש את עמדתו לגבי "הכדור במגרש הפלשתיני", לנוכח לחץ ערבי ובינלאומי. כמו כן יש בעיה מסויימת בהערכת עמדות הרפובליקנים. במערכת הבחירות אצלם התחום של מדיניות החוץ נדון ופותח יחסית (לדמוקרטים) פחות, משום שהמועמדים תומכים באופן כללי במדיניות המימשל ואין ביניהם מחלוקות חריפות.
חשוב להאיר, למרות ובגלל שמערכת בחירות מדגישה הבדלים, את המשותף בין המפלגות והמועמדים. כולם מדברים במפורש או במובלע על מדיניות חוץ אשר משלבת אידיאליזם וריאליזם, עקרונות ועוצמה. במסגרת זו כולם מדברים גם על חובתה של ארצות הברית לתמוך בדמוקרטיה ברחבי העולם. ברם, אף מועמד, כולל עמיתיו למפלגה של הנשיא, לא עושה זאת על בסיס הגישה הניאו-קונסרבטיבית שהפגין ממשל בוש. המועמדים הרפובליקאים מגדירים הצלחה בעירק כייצוב מדינה מתפקדת בלא להתייחס ל"דמוקרטיה". אין זכר למשימת הדור שהגדיר הנשיא בוש ב-2005 "מיגור העריצות". בתשובה לשאלה בהקשר הפקיסטני, ענתה קלינטון שבכל התנגשות בין הפצת דמוקרטיה לאינטרס הלאומי יש לבחור באחרון.
גם הניצים הטורפים הרפובליקנים מדברים על רב-צדדיות (מולטי-לטרליזם), במיוחד האקבי המגדיר את מדיניות בוש כ"מנטליות בונקר יהירה"; על הצורך להשקיע רבות במאמץ רעיוני-הסברתי כדי להאבק על "הלבבות והמוחות" ברחבי העולם; ועל הפניית משאבים משמעותית לפעילות אזרחית-כלכלית-חברתית לצד המאבק בטרור. מצד שני, גם היונים הדמוקרטים יפי הנפש תומכים בהגדלה משמעותית של הצבא; ומזכירים את חובתו של נשיא לפעול להגנת האינטרס הלאומי האמריקני גם ללא גיבוי בינלאומי, אם אין ברירה אחרת. כאמור, אין כאן חלוקה דיכוטומית אלא הבדלים - חלקם משמעותיים - של דגשים וקצב ותמהיל.
הסוגייה האירנית משקפת היטב את המשותף והמפריד בין המפלגות. גם הרפובליקנים מעדיפים דיפלומטיה, וגם הדמוקרטים אינם שוללים שימוש בכוח כאופציה אחרונה. ההבדל המיידי ביניהם הוא לגבי הידברות ישירה עם-או-בלי תנאים מוקדמים (השעייתה של תוכנית הגרעין), ומשתמע מן הטון גם הבדל לגבי הסבלנות אשר תופגן טרם פניה לאופציה הצבאית. בתשובה לשאלה האם תחת ממשלם אירן לא תשיג נשק גרעיני, דמוקרטים עונים ב"אעשה כמיטב יכולתי" או "אני מתחייב לכל מאמץ"; רפובליקאים עונים פשוט בחיוב. לאורך ספקטרום המדיניות, ג'וליאני ורומני ניציים יותר, ויתכן שמקיין והאקבי יפגינו יותר סבלנות. בצד הדמוקרטי קלינטון ניצית יחסית לאדוארדס ואובמה.
ביחס לעירק יש הבדל חד וברור בין שתי המפלגות. למעלה מ-60% מהרפובליקנים סבורים שעל הצבא האמריקני להישאר בעירק עד שהמדינה תיוצב; רק 10% מהדמוקרטים מסכימים איתם. המועמדים הרפובליקאים מדברים על איך לנצח בעירק בעוד שהדמוקרטים מדברים על איך לצאת משם, אבל אפילו הם אינם מתחייבים להינתקות צבאית מוחלטת. נשיא רפובליקני ישאיר את הצבא האמריקני בעירק עד שתושג הצלחה, באם התנאים (בשטח ובקונגרס הצפוי להישאר בשליטת הדמוקרטים) יאפשרו זאת. נשיא דמוקרט יפתח ביוזמה דיפלומטית שתכלול גם את אירן וסוריה, ובמקביל יתחיל בהוצאת כוחות מדורגת וזהירה. מבחינה אורניתולוגית, מקיין וג'וליאני ניצבים בקצה הניצי, רומני והאקבי מתונים מעט, קלינטון שוב הניצית מבין הדמוקרטים, ובקצה היוני - אדוארדס ואובמה.
לגבי התמיכה בישראל כצפוי אין הבדל מפלגתי משמעותי בין המפלגות והמועמדים. ברם, מצד אחד בולט ג'וליאני בקצה 'הניצי' כמתנגד למעורבות אמריקנית בתהליך המדיני ללא שינוי פנים-פלשתיני מקדים, ואיתו במידה מסויימת רומני. מצד שני בולט אובמה בקצה 'היוני' בגישה הכי מאוזנת כלפי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הרפובליקאים, התקיפים יותר ביחס לטרור האיסלאמי והמחזרים אחרי האוונגליסטים הפרו-ישראלים, מפגינים יותר הבנה כלפי צעדי ביטחון של ישראל.
הסקירה התמקדה אומנם במזרח התיכון, אולם מכיוון שזה המוקד של המדיניות האמריקנית ניתן לראות בעמדות השונות ייצוג של גישה כללית יותר. מבחינה זו, בולטת מסקנה לגבי הצד הרפובליקני. מאז 2001 רבים בארצות הברית ובעולם תופסים את המדיניות האמריקנית (כוחנות חד-צדדית) כסטייה הנובעת מתפיסת עולמו יוצאת הדופן של הנשיא. מועמדי המפלגה המובילים מוכיחים שאין זה כך. אין בקרבם ולו אחד המייצג את הגישה הריאליסטית המתונה-יותר אשר שלטה במפלגה בתקופת בוש האב. אמת, אין ביניהם ניאו-קונסרבטיבים המחויבים להפצה אגרסיבית של הדמוקרטיה, אולם בכל שאר הפרמטרים הם קרובים יותר לבן מאשר לאביו. זה נכון לא רק לגבי ג'וליאני, אשר יועציו המדיניים הם ניאו-קונסרבטיבים וניצים ידועים אחרים. וויליאם קריסטול, מאבות הגישה הניאו-קונסרבטיבית, מעיד שעמדותיהם של כל המועמדים המובילים תואמות לגישה זו. אם אחד מהם יבחר לנשיאות, צפוי המשכה של מדיניות ניצית גם ללא המסר האידיאולוגי אולי-דתי של הפצת הדמוקרטיה.
ומי טוב לישראל?
מזווית ישראלית צרה, זה תלוי בהשקפה המדינית של המתבונן. אלה הסבורים שישראל זקוקה לממשל אמריקני אשר יציל אותה מעצמה ושסכנת הגרעין האירני איננה מחייבת תקיפה צבאית, יעדיפו דמוקרט על פני רפובליקני ואת אובמה על פני קלינטון. בהתחשב בתמיכה העמוקה והרחבה שישראל נהנית ממנה בארצות הברית, יש גבול ל'נזק' שאפילו המועמד הכי מאוזן עלול לגרום לישראל.
לעומת זאת, אלה הסבורים שטובת המדינה מחייבת ממשל אמריקני שאיננו דוחק בישראל לכיוון שאיננו נראה לה ושמחויב לבלימת הסכנה האירנית גם באמצעות תקיפה צבאית, יעדיפו ממשל רפובליקני במיוחד בראשות ג'וליאני, ואם דמוקרטי - אזי בראשות קלינטון. מעבר לעמדותיהם אשר פורטו לעיל, בקרב היהודים נתפסים שני מועמדים אלה במפלגותיהם כבעלי הקשר החזק יותר לקהילה, כיותר פרו-ישראלים וכיותר תקיפים.
מזווית רחבה יותר, בהתחשב בחיוניותה של ארצות הברית לביטחונה של ישראל, יש לקחת בחשבון לא רק את עמדות הממשל ביחס לסכסוך ולתקיפה באירן. ישראל והעולם כולו זקוקים לממשל אמריקני אשר ינהל מדיניות מושכלת, ולכן לנשיא חדש בעל ניסיון בסוגיות חוץ וביטחון. מבחינה זו הסנטור הוותיק מקיין, אשר מעורב בתחום זה כעשרים שנה, עולה על כל יריביו. 'ניסיונו' הבינלאומי של ג'וליאני מסתכם בפעילותו כראש עיריית ניו-יורק, ולשאר המועמדים אין ניסיון כלל. בצד הדמוקרטי, הניסיון של קלינטון מבוסס על שבע שנים בוועדת הסנאט לכוחות מזוינים ועל שמונה שנים של מעורבות ופעילות כגברת הראשונה גם בזירה הבינלאומית. חוסר ניסיונו של אובמה הצעיר בתחום זה בלט במספר מעידות במהלך הקמפיין. מקיין וקלינטון מוכיחים בעימותים שליטה בחומר וכושר ניתוח העולים משמעותית על אלה של יריביהם.
עתידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני תלוי יותר במה שיקרה בין הצדדים מאשר במידת ואופי מעורבותו של ממשל אמריקני כזה או אחר. לעומת זאת, המשך הנוכחות הצבאית האמריקנית בעירק תלויה כמעט לחלוטין בממשל הבא. גם אופי התמודדותה של ארצות הברית עם הסכנה האירנית, דיפלומטיה אפקטיבית יותר ו/או מימושה של אופציה צבאית, תלוי בעיקר בוושינגטון. החלטה על הסגת הצבא האמריקני היא החלטה אישית של הנשיא; הצלחתו של בוש לעמוד מול לחצי הרוב הדמוקרטי בקונגרס מוכיחה זאת. גם על תקיפה אווירית של אירן, להבדיל מפלישה יבשתית, יכול נשיא להחליט לבדו. ככל הנראה מעולם לא היה עתידו של המזרח התיכון תלוי במידה כה רבה בזהותו של נשיא ארצות הברית.
