שלום

המושג "שלום", מבטא באופן כמעט מושלם את תורת היחסות במדינאות ובפוליטיקה באזורנו. את שאיפתו לשלום, ביטא העם היושב בציון כבר בעת הקראתה של מגילת העצמאות. המדינה שזה עתה קמה ביקשה להושיט את ידה לשלום ולשכנות טובה, לאלה שקמו להחריבה ולמנוע את תקומתה מחורבות שואת יהודי אירופה.

מדינת ישראל העוברית ביקשה שלום עם סביבתה. היא עשתה זאת מתוך הכרה עמוקה בצורך בשלום ובמגבלות כוחה. השאיפה לשלום ביטאה את רצונה של המדינה היהודית הצעירה בבית-לאום משל עצמה, ואת היותה נטולת שאיפות אימפריאליסטיות וטריפ של משיחיות מתחסדת.

מלחמת העצמאות ותוצאותיה, לא היוו עבור יריבותיה של ישראל הזדמנות להשגת פיוס היסטורי. מאז מלחמת השחרור, במשך כשני עשורים, התעצמו הצדדים בסכסוך האזורי לקראת עימות בלתי נמנע, כולל ואכזרי - מערכה של הכל או לא כלום שהובילה, במלחמת ששת הימים, לתבוסה מוחלטת של מדינות ערב ולהתרחבותה של מדינת ישראל אל עבר גבולות אוטופיים במונחי תוכנית החלוקה.

התבוסה המוחצת שנחלו מדינות ערב בעימות עם ישראל, הגבירה את המוטיבציה שלהם להכות במדינה הצעירה שביססה את אחיזתה במזרח התיכון. יהירותה של ישראל, כמו גם אובדן הפרגמטיזם המדיני והציוני, יצרו יחדיו את התנאים להפתעה האסטרטגית של מלחמת יום הכיפורים. צבאות מצרים וסוריה אומנם לא השיגו הישגים קרקעיים בסיומה של המלחמה, אבל עוצמת המכה שספגה מדינת ישראל יצרה את התשתית לכינונו של הסכם שלום היסטורי עם מצרים ולתמורה המלאה ששילמה ישראל: נסיגה מלאה משטחי חצי האי סיני.

מאז החתימה על הסכם קמפ דיוויד חלפו כמעט שלושים שנה. ביקורו המרגש של הנשיא סאדאת ונאומו ההיסטורי מעל בימת הכנסת לא זכו לשחזור מאז. השלום עם מצרים עמד ברגעי מבחן משמעותיים: רצח הנשיא סאדאת, תקיפת הכור בעירק, מבצע של"ג, האינתיפאדה ומלחמת לבנון השנייה. אבל גם השלום הקר, אשר במסגרתו מתיירים ישראלים במצריים ופוקדים את חופי סיני, הוא שלום יקר מפז.
מאז קמפ דיוויד, חתמה ישראל על הסכמי ביניים שונים עם ערפאת והרשות הפלשתינית לגווניה, ואף חתמה על הסכם שלום היסטורי עם הממלכה הירדנית. עם זאת, מאז הסכם אוסלו ולחיצת הידיים החשדנית במדשאות הבית הלבן, דומה כי המושג "שלום" זוכה אצל אזרחי המדינה לפרשנות מצמצמת בהרבה.

"שלום", במובנו העדכני, איננו קיצו של הסכסוך. השלום אינו מבשר חיבה ורעות בין העמים. השלום אינו מתאר אכילת חומוס בקלקיליה וקניות מסוגננות בשווקים של רמאללה. שלום מודל 2008 נמדד במונחים צנועים יחסית של ביטחון ושקט. השלום נתפס בעיננו כהעדר מלחמה, פיגועים ומתאבדים. השלום הוא הזכות להיפרדות או להינתקות. השלום הוא גדר, גבוהה ומפרידה. השלום של היום משמעו אי אמון בין הצדדים ורצון לדחוק את זה את זה אל מעבר לחיץ מפריד גבוה ככל האפשר. השלום הוא הזכות שלא לראות ולא להיפגע. השלום הוא שלום של פרידה, ארוכה, מתמשכת - אחת ולתמיד. הוא שלום חד-צדדי יעיל - יעיל כמו כדור נגד צרבת.

במשך שנים נמנעה ישראל מן התשלום הנקוב להסדר אזורי. כיום, מוכנה ישראל לשלם מחיר כואב עבור זכותה להיפרד. היא מוכנה לשלם ללא גינונים של טקס, ללא תמורה וללא ביקורי גומלין.

ישראל זקוקה לשלום שלה, המוקף תיל וחומה. מתוך ישראל הקטנה נשוב ונעצב את החברה המוסרית והערכית שאיבדנו. בישראל המתחדשת ניצור את בסיסי ההסכמה לשישים השנים הבאות ומתוך עוצמה זו שאין לה תחליף, נמשיך ונושיט את ידנו האחת לשלום ובאחרת נאחז במשמורת ההדק. גישה זו, המכירה בעליבותה של המציאות, היא שעשויה להוביל את שכנינו להכרה כי עוצמתנו אינה טמונה בגודלה של המדינה - אלא בעובדת קיומה.