העליון: לעיתונות יש חובה מוסרית-חברתית

בית המשפט העליון קובע, כי אבד הכלח על ההלכה הוותיקה שעיגנה את חופש העיתונות - פסק הדין בעניין עיתון הארץ, שניתן לפני 40 שנה. לדעת בית המשפט העליון, יש להרחיב את ההגנה על העיתונות בהתאם לתפקידה בעולם המודרני.

המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, מרחיב בפסק הדין בנושא אילנה דיין בנושא חשיבותה של העיתונות החופשית. לדבריו, "יש עיתונות חופשית - יש דמוקרטיה; אין עיתונות חופשית - אין דמוקרטיה. לעיתונות החופשית תפקיד קריטי בחברה הדמוקרטית המודרנית. תפקידה מתבטא, בין היתר, בהיותה גורם בדיקה, ביקורת ופיקוח חיצוני על פועלן של רשויות המדינה השונות.

"...לעיתונות תפקיד חשוב בהבעת ביקורת על מעשי השלטון ובחשיפת תופעות שליליות והבאתן לידיעת הציבור. העיתונות היא הזירה הציבורית שבה מתאפשר שוק דעות יעיל. יש לה תפקיד מפתח בהבאת מידע אקטואלי לעיני הציבור ובהעלאת המודעות לסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. תפקיד זה משקף לא רק את זכותו של העיתונאי להשמיע אלא - בעיקר - את זכות הפרט לקבל מידע".


עריכה שאינה מסולפת - לגיטימית


ריבלין מדגיש: "כוחה זה של העיתונאות צריך לעמוד לנגד עיניו של כל עיתונאי. לעיתים עשויה כתבה עיתונאית לחרוץ גורלות, לשנות מסלול חיים ולהכתיב מדיניות - והכול במשיכת קולמוס. עם הכוח הרב השמור לעיתונות צריכות לבוא, על כן, אחריות וזהירות רבות. הקפדה מצד העיתונאים עשוי שתבוא מתוך רצונם של העיתונאים לקנות לעצמם מוניטין ולהיתפס בציבור כאמינים וכראויים".

מכאן עובר ריבלין לדיון בטכניקות עבודה עיתונאיות. לדבריו, אין אפשרות להציג את מלוא חומרי הגלם או את מלוא העובדות המרכיבות את המציאות. "כל עוד אין מדובר בעיוות מכוון של המציאות - כפי שהייתה ידועה למפרסם - או בסילופה, אין לראות באמצעי עריכה אלה משום סטייה אשר תשלול מהמפרסם את הגנת אמת הפרסום".

ריבלין מוסיף: "על עיתונאי אחראי לבחון עצמו קודם לפרסום כתבה שיש בה חשש לביזוי אדם או השפלתו. כוחה הרב והבלתי מעורער של העיתונות החוקרת - בעיקר במדינה שבה מספר אמצעי התקשורת מצומצם - מצריך חובת זהירות יתרה. אולם, אין זו חובה אבסולוטית... אין להרחיב את פרישתו של חוסר תום הלב גם למקרים שבהם לא הייתה כלל כוונה או מטרה לפגוע בשמו הטוב של התובע. פרשנות זו הינה רחבה מדי".


לא רק להעביר מידע לידי הרשויות


בהתייחסו לתפקידה של העיתונות, כפי שנקבע בפסק דין הארץ, אומר ריבלין: "מובן לכל היום כי תפקידם של העיתונאים בחברה הדמוקרטית אינו מתמצה עוד בהעברת מסרים לידי רשויות המדינה. על העיתונאים לחשוף שחיתויות, להעביר ביקורת על השלטון ועל גופים פרטיים הפועלים במשק. תפקידם הוא להאיר את אותו המידע המגיע אליהם ואשר מצביע על פגמים בהתנהלות המערכות הציבוריות ולהעמידו לעיני הציבור; לשמש כ'כלב השמירה' של הדמוקרטיה ושל כיבוד החוק

"עוד מובן כיום כי במקרים רבים קיימת חשיבות גם לעצם פרסומו של מידע, לעצם חשיפתן של פרשיות לעין הציבור, גם במקום שבו המידע הועבר במקביל לרשויות המוסמכות וטופל על ידן. הקביעה כי רק פרסומים הכוללים אזהרות מידיות על סכנה לחיי אדם, לבריאותו או לרכושו יחשבו לפרסומים שחייב עיתונאי לפרסמם אכן נראית צרה מדי.

"ראוי להכיר בחובה עיתונאית רחבה יותר מאשר זו הנוגעת לאותם מקרים מצומצמים של סכנה לחיים או לרכוש. לעיתים עשויה חובה זו לכלול דיונים ערכיים, אשר אין בהם סכנה מיידית לחיי אדם או עניין הדרוש הכרעה של גורם מוסמך - אך יש להם חשיבות חברתית רמת מעלה".


"העיתונאי הסביר" נכנס למשוואה


השופט יצחק עמית מוסיף: "הגיעה העת לסטות מהלכת עיתון הארץ, אשר נותרה 'קפואה' על מכונה משך שנים רבות. דומה כי השעה צריכה לכך, והגיעה העת להתאים את ההלכה לשינויי העיתים והתמורות שחלו במהלך עשרות השנים האחרונות, הן במישור הנורמטיבי-משפטי והן באמצעי התקשורת".

לדברי עמית, "הכרה בחובה העיתונאית כחובה 'מוסרית-חברתית', תאפשר להכניס אל תוך המשוואה גם את 'העורך הסביר' או 'העיתונאי הסביר'. בכך, נמצאנו מקרבים את האחריות בגין לשון הרע, אל דיני הנזיקין המסורתיים, בהם מבוססת האחריות בנזיקין על קיומו של אשם, ולטעמי, זה המצב הנורמטיבי הרצוי".