מדינת כל אזרחיה

מאז תחילת המאה הקודמת, ויהיו כאלה שיחשבו כי עוד קודם לכן, היו רבים שחלמו והאמינו כי גם ליהודים זכות למדינה משלהם. באותה עת (ללא סימטריות), היו ערבים רבים שחלמו וקיוו כי אנו ניעלם משטחי ארץ ישראל. דברים אלה לא אירעו, ובתחילת המאה ה-21, על האוכלוסיה וההנהגה המתגוררים בחבל ארץ זה לחשוב מחדש מה יהיו דפוסי המדינה בדורות הבאים.

כיום, בהעדיפם להתעלם מזכויות אזרחיות מלאות של המיעוטים הלא יהודים החיים בישראל, חלק ניכר מהאזרחים היהודים רואים את מדינת ישראל "מדינה יהודית", וחולקים על אלה המעדיפים לראותה כ"מדינת כל יושביה". יש הבדלים מהותיים בשוני המושגים. כך, בדור האחרון ולאור הדרך בה מתנהלים מוסדות המדינה, הולכות ומתבהרות הסתירות במושג "מדינה יהודית דמוקרטית", וניתן להסביר זאת בעובדה, בין היתר, שמרבית ממשלות ישראל הרשו לעצמן לחוקק חוקים ותקנות ולאשר את הביצועים על פיהם, לפיהם הכירו את אחריותם כאמונים על הציבור היהודי בלבד.

על-פי חוקים, תקנות ונוהלי ממשל נוכחיים, הציבור היהודי נהנה מזכויות מסוימות שאינן מותרות למיעוטים באוכלוסיה, דבר פסול על-פי אושיות הדמוקרטיה. ראוי לזכור כי השימוש במושג "מדינה יהודית" הינו במידה רבה סיסמה, כמו השימוש במושג "מדינת כל אזרחיה" (אולי עדיף היה לו במקום מושג זה היו מגדירים אותה כ"מדינה בה כל אזרחיה שווים", אך ניסוח זה מגושם למדי). גם זו וגם זו מהוות מעין הצהרה על דגשים, כוונות ועדיפויות, אך קיים הבדל מהותי בין שתי הכותרות.

במאמר להלן נעשה ניסיון לחדד את משמעות ההבדלים במושגים שאוזכרו לעיל, וכהקדמה הדגש המוצע הינו כי ב"כאילו מוסכמה" זו יש מן ההטעיה, שמדובר בשני עמים שכמו כל אחד מהם הומוגני בתכונותיו - יהודים וערבים. מעשית, מדובר בשבטים וקבוצות תרבות שונות, בחלקם יהודים ובחלקם בני דתות אחרות, בחלקם חילונים ובחלקם דתיים וחרדים.


מדינה מפוצלת

מרבית בני השבטים וקבוצות התרבות השונות, כולם תושבי ישראל, יסכימו שהחיים בארץ אינם פשוטים. רבים שואפים לטוב אך יותר מדי נתקלים ברוע. רוב תושבי המדינה מייחלים לשלום, אך כבר חלפו 60 שנה והשלום בושש ואינו בא. ביניהם קבוצת אוכלוסיה גדולה למדי, החולמת וטוענת כי מדינת ישראל חייבת להיות מדינה יהודית. אך המבנה האנושי של המדינה מורה מדוע אין לחפש את הפתרון של הלאום היהודי בהבטחת קיומה כ"מדינה יהודית".

הערכות דמוגרפיות מורות כי ככל שהימים חולפים, הסיכויים להגשמת יעד "המדינה היהודית" הולכים וקטנים. כל דמוגרף אקדמי יאשר כי אחוז היהודים בקרב תושבי המדינה ילך ויקטן, באופן איטי אמנם, אך עקבי. כיום רבע מאוכלוסיית המדינה הינם ערבים ובני דתות לא יהודיים. במחצית המאה יהוו כשליש מהאזרחים. כבר כיום מספר הילדים החרדים, הערבים ושאר הלא יהודים המגיעים לכיתה א' בבית הספר גדול ממספר הילדים היהודים הלא חרדים המתחילים בלימודים.

מדינת ישראל הינה מדינה רבת שבטים ותרבויות והשוני בה רב מהמשותף. נכון שרוב האזרחים הינם בני הדת היהודית, אולם השסע, הפיצול, המרחק והפערים גם בתוך השבטים היהודים השונים החיים בישראל רב מהמשותף. הם אומנם בני דת אחת, אך לשבטים השונים ערכים שונים ואין זהות לסדרי עדיפויותיהם.

אמנם אין נתונים מדוייקים מה אחוז היהודים שמגדירים עצמם כציונים, אך ברור שיהודים רבים אינם רואים עצמם ככאלה. מבין החרדים, יש מיעוט גדול שאינו מכיר בהמנון המדינה ואינו עומד דום בעת שירת ה'תקווה'. רבים מהם אינם מצדיעים לדגל המדינה. בעת הצפירה ביום הזיכרון, הם אינם נעצרים לדקת דומיה. הם אינם מתירים לבניהם או לבנותיהם לשרת בצה"ל.

עדיין מוקדם לקבוע עד כמה קיימת האינטגרציה שבין העלייה הרוסית שהגיעה ארצה סמוך לקריסת ברית המועצות, שחלק מהם נשמעים לעתים כאילו ייבאו עמדות לאומיות וגזעניות, או בתוך מי שהיגרו מאתיופיה. לא ברור עד כמה אוכלוסיות אלה מזדהות עם ערכי היסוד הדמוקרטיים של מדינת ישראל.

אם נחבר את השבטים הלא יהודים, נמצא כי גם בין הערבים קיים ריחוק בין מוסלמים לנוצרים ובינם לבין הדרוזים או הבדואים. לקבוצות אלה יש להוסיף את השבטים הנוצרים השונים ובעיקר את מי שעלו ממדינות חבר העמים, עליהם מדובר שאולי תידרש חקיקה מזורזת כדי להפכם ליהודים כשרים (והאם הם באמת מעוניינים בהליך כזה?).

אך הפיצול השבטי מתבטא בין היתר באופן בו הריבון מיישם את חוקי ותקנות המדינה ומנהל את מה שמחייב ניהול. בשנות המדינה המוקדמות, היה מקובל לראות בצה"ל את "צבא העם" ומושג זה הודגש בפרסומים רבים. כיום שבטים רבים, מהחרדים ועד למוסלמים, אינם שותפים בשירות צבאי סדיר ואחוז מהותי מבין הגילאים של יוצאי צבא אינם משרתים בצה"ל. מדי פעם מדובר בחשיבות החלופה של שירות לאומי אזרחי, אך מעשית, רוב אלה שאינם מתגייסים לשירות צבאי גם אינם נענים לשירות לאומי אזרחי.

בנפרד, מדובר על חינוך ממלכתי, אך גם זה אינו אחיד ויוצא כי תוכניות הלימודים מתחלקות לתוכניות שונות המתבססות על המבנה השבטי השונה. לגבי מערכות מִנהל הכנסות המדינה, גם כאן היישום הוא שבטי. אוכפים את פקודת מס ההכנסה ואת תקנות המיסים השונות, לרבות אלה של הארנונה, בצורות שונות לקבוצות האוכלוסיה השונות, וכך גם הרשויות של משרד הפנים המפקחות על רישוי הבניה הפרטית בערים, בכפרים ובאזורי החקלאות. כאמור, הצבא מתבסס על חלק מהאוכלוסיה ולבטח שאינו מייצג את החברה הישראלית בכללותה. ובכל זאת, אלה האמורים להנהיג את המדינה אינם מכירים בפער שבין ההכרה בשבטיות האוכלוסיה ובין הצהרותיהם כי מדובר ב"מדינה יהודית".

מעקב אחרי פיזור האוכלוסיה בתוך מדינת ישראל תורם מעט להבנת סגנון התרבות והאופי השונה של השבטים. דוגמאות לכך יש בשפע. חילונים נמנעים מלהתגורר בסביבה חרדית כמו בני ברק, רוב השכונות בירושלים וצפת. דוגמה אחרת לרצון החילונים להתרחק פיזית מהחרדים הינה במרכז הגליל, בו חיים כיום מאות אלפי ערבים.

לחבל ארץ זה הגיעו בדור האחרון עשרות אלפי יהודים (מהם חרדים בודדים) ובאותה עת הצטרף אל ערי הפיתוח כגון נצרת עילית, כרמיאל, מעלות ונהריה מיעוט ערבי מהותי. בחיי היום-יום קיימים יחסי שכנות ודו-קיום סבירים בין היהודים והערבים ובמשותף, הם נהנים מפעילות וצמיחה כלכלית משותפת ומשלימה. אך כשנשאל תושב כרמיאל או אחד המצפים הסמוכים אם היה מתיישב בלב הגליל לו במקום האוכלוסיה הערבית היו מגלים כי הם מכותרים במספר דומה של ציבור חרדי, רובם חד-משמעית מצהירים כי במקום עם ריכוז חרדי בהיקף כזה לא היו בונים ביתם.


להכיר בזכויות הערבים כמיעוט לאומי

מייחסים לדוד בן-גוריון את ההחלטה ב-1948 לדחות את הדיון על ההפרדה בין הדת למדינה. ראשי המדינה שבאו בעקבותיו העדיפו לא לדון בסוגיה. לא ניתן לאמוד את היקף הנזק שנגרם כתוצאה מדחייה זו. בדמוקרטיות המערביות ברור כי ההפרדה שבין דת למדינה הינה עיקרון בסיסי חיוני לקיומה של החברה החופשית. ההתעלמות מעיקרון זה פוגעת בדת, במדינה, בחופש ובחברה.

נשאלת השאלה אם לדוגלים בקיומה של מדינת היהודים ברור עד כמה מושג זה יכול לפגוע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, לה אמור להיות שלטון חוק שוויוני לכל אזרחיה? יש להניח כי מרבית הטוענים כי מדינת ישראל חייבת להיות "מדינה יהודית" אינם ערים לאזהרה כפי שביטא אותה אברהם בורג במאמר שכתב - "הקביעה כי בכל הנסיבות המדינה תהיה 'יהודית' ויהיו מחירי הכפייה אשר יהיו, היא תחילת הדרך אל מדינת ההלכה הישראלית" [עמוד 8, מוסף הארץ 22.6.07].

הדגש העיקרי והפרשנות למושג "מדינה יהודית" הינה דתית, וזו גם הסיבה כי מנהיגי הציבור החרדי עשו, עושים ויעשו כל שביכולתם להגיע למדינה כזו. זה הסבר נוסף מדוע גישה זו אינה מקובלת על הציבור היהודי החילוני או על המיעוט (הלאומי) הערבי.

מגילת העצמאות כוללת התייחסות למדינת היהודים ולשוויון כל תושביה ולחברה דמוקרטית. נאמר בה כי "מדינת ישראל [...] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות [...]". נכון גם כי במגילה מוזכר חמש פעמים המושג "מדינת היהודים".

לבריאותה של ישראל כמדינה שוויונית ודמוקרטית, חיוני כי תובטח זכות בני הדת היהודית לקיים בית לאומי יהודי בתוכה. בין היתר יתקיים חוק השבות גם בעתיד, אך בזכות זו יכללו גם חוקי המדינה השווים לגבי כל אזרחיה. סביר כי במדינה כזו יש לשבטים ולמיעוטים ולבני הדתות השונות תביעות וזכויות שמן הראוי להתחשב בהן. כשהמיעוט הערבי קורא כי יכירו לא רק בזכויות הפרט שלהם אלא גם בזכויותיהם כמיעוט לאומי (במקביל לאלה של הרוב הלאומי היהודי), רצוי להתייחס לנושא זה בכבוד ובעניין. כל עוד אין אלה פוגעים בשכניהם, מן הראוי לפעול ליישומם.

אומה אזרחית

נראה כי כיום בהצהרותיהן, כנסת ישראל והממשלה הנבחרת עדיין נותנות קדימות למושג ה"מדינה היהודית", אך בעשייה היום-יומית מתעלמות במידה רבה מתנאי יסוד שיבטיחו את אותה דמוקרטיה בה יהיה שוויון מלא של זכויות וחובות לכלל אזרחיה. מן הראוי לתקן ליקויים אלה. יש, כאמור, סתירה פנימית בתוך מושג "מדינה יהודית דמוקרטית". אי אפשר להיות שוויוני ולהעדיף שייכות אתנית אחת על השנייה בחוקים ובניהול בירוקרטי. ישראל לא יכולה ולא תוכל להיות אומה אתנית אחת. לפיכך עליה להשתכנע בהקדם כי תגדיר את עצמה כאומה אזרחית, בה תהיה לאזרחיה מחויבות למערכת חילונית שתתנהל על בסיס עקרונות מוסדיים דמוקרטיים פוליטיים מוסכמים.