אחרי הדחה שניה ברציפות בחצי גמר המערב, ברור שהלייקרס זקוקה לשידוד מערכות. הקבוצה של קובי בראיינט צריכה את דווייט האוורד ופוינט גארד קולע. בשבילם אפשר וצריך להפטר מאנדרו ביינום, סטיב בלייק, וכל השאר לצורך העניין, חוץ מגאסול ומטה וורלד פיס. מי שמתנדנד הוא רמון סשנס. זהו. להתראות בסיום העונה הבאה בחגיגות האליפות. כן, זו השישית של הממבה השחורה.
יש לא מעט סיבות לכישלון היחסי של הלייקרס בפלייאוף. מאמן חדש שהחליף את המאמן המעוטר ביותר בהיסטוריה של הענף, עזיבתם של חברים לאליפויות ושחקני המפתח דריק פישר ולמאר אודום, נפילה בביטחון של פאו גאסול ששמע לאורך כל העונה על ניסיונות לבצע אתו טרייד, שלום עולמי אחד שמאבד את הראש ברגעי הקלאץ' של העונה וקובי בראיינט חבול ופצוע מתמיד.
אבל עבור האוהדים הצהובים סגולים אלה רק תירוצים. הם ציפו מהקבוצה שלהם להרבה יותר. בכל זאת מייק בראון הכניס בקבוצה משמעת הגנתית, הסטייפלס סנטר הפך לאחד המבצרים הביתיים בליגה, רמון סשנס שבא על המשבצת של פישר היה טוב מאד במהלך העונה הרגילה, הקבוצה עברה סיבוב פליאוף בלי מטה וורלד פיס, קובי הפגין יכולות של שחקן בשיא הקריירה ולא של אחד שמתקרב לגיל 34 (!) ואם דוראנט לא חוטף לו כדור מהוצאת חוץ בסוף המשחק השני, וגאסול לא "מוסר" לאותו הטרנטולה מסירה שהובילה לשלשה גדולה לקראת סיום משחק מספר 4, אולי היינו מדברים עכשיו על פוטנציאל ממשי לאליפות מיוחדת במיוחד.
אלא שבספורט התוצאה מדברת. הלייקרס מחוץ למשחק והג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'אק יודע ששינוי בסגל הוא בלתי נמנע, אם המועדון רוצה להניף לתקרת האולם בדאון טאון אל איי לפחות עוד דגל אליפות אחד לפני שגדול שחקני העשור האחרון ואחד מענקי המשחק מאז ומעולם, יתפייד אל השקיעה בחוף וניס של סנטה מוניקה.
ביינום אדיש. על המגרש ומחוצה לו, אף פעם לא ברור אם הוא רוצה להישאר על הפרקט או לרדת לספסל, אם להישאר בקבוצה או לעזוב אותה. עוד לא ראינו עבירת פליאוף אחת מכובדת ממי שמתחרה על תואר הסנטר הטוב בעולם, חסר לנו איזה פרצוף מרושע, איזו צרחה, איזו הצהרה, איזו השתלטות על משחק. לבד. וזה לא מתאים ללייקרס האנרגטיים, שחיים על אמוציות ועל הידיעה שבהוליווד, השואו הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק. זה גם לא מתאים לקובי שאיבד מנהיג ווטרן לצידו, שותף, חבר. מאז שפישר עזב בראיינט צריך לשאת גם את החלק של פישר על הגב.
החילוף המתבקש הוא דווייט סופרמן האוורד. האיש הגדול רעב לתארים ועכשיו. הסנטר הפנומן מאורלנדו מקנא בשלישיות שמתאגדות לקבוצות מנצחות כמו מיאמי, אוקלהומה, אפילו הניקס, שלא לדבר על בוסטון בעבר הקרוב וסן אנטוניו בעבר הרחוק. למרות הבייבי פייס הוא מאוד מודע לכוחו גם על המגרש וגם במועדון. לא הייתה לו בעיה להתבטא לעיני כל התקשורת נגד המאמן שלו סטן ואן גנדי למען ידעו כולם מי מכתיב מהלכים בפרנצ'ייז. הוא משגע את כל ארצות הברית ובסוף נשאר עד סוף העונה, מתחנף לאוהדים אבל לא סופר את הצוות המקצועי. מחייך במבוכה לכל עבר כמו קנט קלארק אבל יודע להדליק מדורות ולכבות אותן כמו האיש עם הגלימה האדומה מכוכב קריפטון. בלוס אנג'לס יודעים שה"שופוני" הזה ייפסק, כי כל העולם ואחותו (של דווייט) יודעים מי מלוהק בלייקרס לתפקיד הראשי בסדרה "מי הבוס?". האוורד יבוא לבצע את מה שאומרים לו, ואם לא יעשה בעיות מיוחדות - זה ישתלם לו בטבעת.
גאסול צריך להישאר. הוא פשוט טוב מדי כדי שיוותרו עליו. מנוסה, יעיל, מהגבוהים המוסרים הטובים שיש, מכיר את בראיינט ואת משחקו כמעט בעיניים עצומות והוא בדיוק הנייס גיי שהלייקרס צריכים ליד הבארנסים והוורלד פיסים. אם רק ההנהלה תוציא לו את מהראש את הפרנויות לגבי טרייד, גאסול יכול בקלות לשוב ולהיות אולי הגבוה היעיל והאיכותי בליגה, כפי שהוכתר רק לפני שנתיים. הכל בראש.
מטה וורלד פיס הוא קייס בפני עצמו. על הצד הפסיכי אין הרבה מה להוסיף אבל בלי ההגנה העלוקתית שלו, המלחמה על כל כדור והדברים שלא רשומים בסטטיסטיקה (כן, גם ה"קטנות" שהשופטים לא רואים) הלייקרס לא היו מסיימים את העונה הרגילה במקום השלישי במערב הפרוע. בנוסף לעובדה שהוא הפך לקלעי באחוזים טובים מחוץ לקשת כשהוא פנוי לזריקה, לניסיון שלו ולחיבור עם קובי - לשלום העולמי יש מקום ברוסטר העתידי של המועדון.
רמון סשנס הוא פויינט גארד קולע טוב אבל בפלייאוף כולם ראו שחסר לו יותר מגרוש אחד ללירה. מילא שראסל ווסטברוק התעלם לגמרי מקיומו וחגג עליו בכל אחד מחמשת המפגשים ביניהם בחצי גמר המערב, אבל שטיי לוסון הנמוך והתזזיתי, וארון אפללו הלא יציב פירפרו אותו פעם אחר פעם בסדרה מול דנבר, זה כבר אומר הרבה. ביותר מדי מקרים ומשחקים הועדף סטיב בלייק על פניו, בעיקר בדקות סיום, ואם זה לא אי הבעת אמון בשחקן, מה כן? ושיהיה ברור, סשנס הוא פויינט גארד טוב בנבא, אולי אפילו טוב מאד, אבל בלייקרס לא רואים הבדל גדול בינו לבין שאנון בראון, אהוב הקהל המקומי, שהיה עולה בעונות שעברו מהספסל כששיחק באל איי, לפני שהועבר לפיניקס.
לכן צריכים בלייקרס מוביל כדור איכותי יותר, פייטר, עם אוריינטציה הגנתית אבל שיוריד לחץ התקפי מבראיינט כשמדובר על ייצור נקודות. כמו שווסטברוק עושה עבור דוראנט, ווייד עבור לברון או להבדיל כמה הבדלות ג'רמי לין לכרמלו אנתוני בניקס ואם נלך רחוק יותר, מורן רוט לרון לואיס וכו'... הלייקרס יכולים לחשוב בצינעה על שחקנים כמו דווין האריס מיוטה או אפילו על ג'אמיר נלסון שיעלה על הטיסה של האוורד מאורלנדו, או ללכת בגדול על שחקנים כמו דרון וויליאמס כזה מברוקלין נטס (כן, תתחילו להתרגל לשם החדש), או אפילו ג'ון וול מוושינגטון.
גם קלעי מוכח יכול לעזור מאד לקבוצה. עם אטורה מסינה בצוות האימון של הלייקרס, יכולים במועדון להשתמש בנסיון של אחד מגדולי המאמנים של אזורינו, לפזול שוב לאירופה ולחפש נגרים שיפתחו את ההגנות מבחוץ ויאפשרו חופש פעולה לחדירות של בראיינט ולמשחק הגב לסל שלו ושל האוורד. אלכס שווייד מצסק"א זו אופציה. ומה עם מירזה טלטוביץ' מקאחה לבוראל ויטוריה? קלעים בקנה מידה כזה אין בכל היבשת האמריקאית. את כל השאר אפשר לנפנף ולהלביש על הספסל צעירים קשוחים ורעבים שיהיו מוכנים לשחק בשביל כסף קטן רק כדי לקחת חלק בהרכב מנצח.
נכון, מדובר בשמות גדולים ובתכנית גרנדיוזית שאולי אינה ניתנת לביצוע. אתם יודעים מה? אוהדי הלייקרס יסתפקו בחלק קטן מהאופציות המובאות כאן. בעצם, תנו להם רק את קובי והאוורד משתפים פעולה וכבר אפשר יהיה לחלום על שובו של הקמבק והפי אנד הכי הוליוודי שיש לקריירה של ההוא עם המספר 24 על הגב.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
