גזר דין ראשון על החזקה בתנאי עבדות של עובדת זרה: בני זוג מירושלים נדונו לארבעה חודשי עבודות שירות, לקנס של 4,000 שקל ולתשלום פיצוי של 30,000 שקל לעובדת. יצוין, כי העונש המירבי על עבירה זו הוא 16 שנות מאסר.
אברהים ובאסמה גולאני, בני 60, העסיקו את מרי אן פאויג מהפיליפינים במשך 20 חודשים בעבודות במשק בית, וכל אותה תקופה מנעו ממנה לצאת מהבית עד שנמלטה בספטמבר 2009. הם החזיקו בידיהם את דרכונה, מצאו תירוצים שונים ומשונים לאסור עליה לצאת מהבית, וכאשר הורשתה לעשות זאת - התלווה אליה אחד מבני המשפחה. פאויג חיה בתנאים ירודים למדי ושכרה היה 150 דולר בחודש, שהועברו במישרין למשפחתה בפיליפינים. לצד זאת קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, כי יחסם של גולאני אליה היה הוגן בסך-הכל: היא לא הושפלה, לא הועבדה בפרך ולא ננקטה כלפיה אלימות; היא קיבלה טיפול רפואי, בני הזוג רכשו עבורה מזון מיוחד ומתנות ואפשרו לה לקיים קשר טלפוני עם העולם החיצוני.
המדינה ביקשה לגזור על בני הזוג עונש מאסר בפועל וציינה, כי בחוק נקבע עונש מינימום של ארבע שנות מאסר בגין החזקה בתנאי עבדות. ההגנה ביקשה להימנע ממאסר בפועל לנוכח תקדימיות התיק, גילם של הנאשמים והעדויות החיוביות שהושמעו על אופיים ותרומתם לקהילה.
השופטים
יעקב צבן,
מרים מזרחי ורפי כרמל פותחים באומרם, שמדובר באחת העבירות החמורות שבחוק העונשין ואשר נועדה להתמודד עם תופעה של עבדות מודרנית. לדבריהם, חשוב לחסל תופעה זו דווקא משום שהיא מתחזה להיות חוקית ועטויה במנגנונים מודרניים כגון הסכמים. עוד הם מציינים לחומרה את נסיבות העבירה, העובדה שפאויג שוכנה בחדר שירותים והתשלום שניתן לה שהיה נמוך בהרבה משכר המינימום.
לקולא מציינים צבן, מזרחי וכרמל את העובדה שבני הזוג לא נהגו באלימות כלפי פאויג ולא התייחסו אליה כאל חפץ, ולכן גם החומרה המשפטית של מעשיהם - ביחס לרכיבי העבירה - היא פחותה יותר. למעט האיסור לצאת מן הבית, הם קובעים, היחס אליה היה תקין וקורקטי של מעסיק כלפי עובד. לבסוף מציין בית המשפט את נסיבותיהם האישיות של גולאני ואת העובדה שמדובר כאמור בעונש ראשון על עבירת ההחזקה בתנאי עבדות, שנכנסה לספר החוקים בשנת 2006.
