תם עידן התמימות

אכן אנו חיים בתקופה של אובדן אמון. נשברו כלים רבים ונלקח מהציבור בישראל אותו אמון שנבע בעבר מהאמונה ב"צדקת הדרך". המחלוקות והשסעים הפוליטיים, בצד השקיפות והחשיפה - החיובית מעיקרה - של תופעות שחלקן כנראה היו כבר בעבר ולא ידענו על קיומן וחלקן לא היו כלל בעבר, השפיעו על נקודות המבט של הציבור. הטענות הנוגעות לתופעות של שחיתות שלטונית, אי-סדרים, אי תקינות, כשלים וירידה בשירות לציבור ברמת הרווחה, כשלים ביורוקרטיים, אובדן ההילה של גופים נערצים כצה"ל, כל אלה שחקו את אמון הציבור בכל מוסדות השלטון וגופי המדינה.

כשמתערער האמון במוסדות השלטון, זוהי תופעה הגוררת עמה תגובות שרשרת. האדם שאיבד את ביטחונו, בשליחי הציבור מטעמו, בנציגיו בכנסת, בממשלה או במוסדות שלטוניים - עלול להניח שאין הבדל, ואם חלילה חדרה שחיתות למוסדות השלטון למה להאמין שיש אישים או מוסדות הנקיים מכך; האווירה הכללית מקימה אווירה חשדנית, מטילה ספק ומערערת אמון בנושאי התפקידים באופן המקרין על כל המוסדות. אנו בעידן של ספקנות. תם עידן התמימות.

לאלה יש להוסיף את התלות של הציבור במידע הזורם מהתקשורת, שכן אין הציבור נגיש למקורות המידע עצמם והתקשורת מעצם טיבה גם חושפת, גם תורמת מידע וגם ביקורתית וזה תפקידה החיובי; אך היא גם לא פעם מונעת מאינטרסים, תומכת בבעלי עניין אלה ואחרים, ועושה שימוש ביצירת דעת קהל, כשהציבור נותר ללא כלי ביקורת ביחס למידע הזורם אליו ממקורות שונים ומתקשה להעריך את רצינותו ומידת האובייקטיביות שלו.

אין עניין המנסר בחלל המציאות הישראלית, שאינו מגיע לפתחו של בית המשפט, ובמדינה רוויית מתחים פוליטיים גם עניינים שהדיון בהם בעל אופי משפטי מובהק יש להם השלכות פוליטיות, המציבות את בית המשפט בנקודת חיכוך עם זרועות הממשל האחרות. כך בסוגיות הכרוכות בהגנה על זכויות אדם או עניינים הנוגעים לשמירה על החוק ועל שלטון החוק במוסדות השלטון.

בית המשפט מעצם תפקידו השיפוטי שומר על הריחוק ועל הניתוק מהזירה ומפעיל אמות מידה שאינן פופולריות. במציאות הישראלית הנטל המונח על כתפי השופט, הדילמות שהוא צריך להתמודד עמן כבדות יותר מאלה של עמיתיו במדינות דמוקרטיות אחרות. ההגנה על זכויות האדם מתחייבת באותה מציאות ובאותה זירה בה מתקיימת הפעילות הטרוריסטית. השופט נטוע במציאות, הוא חלק ממנה, הוא אינו מצוי במרחק גיאוגרפי מזירת האירוע, הוא וכל הקרובים לו חשים על בשרם את הסיכונים לציבור שאל מולם עליו לשקול הגנה על זכויות אדם. עם זאת הוא נדרש לריחוק ולאובייקטיביות, ואת אלה הוא מקיים בעשייתו השיפוטית.

עתה אנו מתבשרים על ממצאים של ירידת אמון הציבור בבתי המשפט וזאת כתהליך אשר מחברי הדוח רואים בו מגמה מתמשכת. אין ספק שהתופעה שעל עצם מהותה וקיומה אבקש להעיר הינה חלק מירידה כללית באמון במוסדות השלטון. לב לבו של הסקר אינו תיאור המצב האובייקטיבי של מוסדות השלטון ולא מצבה של הדמוקרטיה אלא הוא עוסק ב"נראות" של הדמוקרטיה, כיצד היא נתפסת בעיני הציבור, אותו ציבור שעל כתפיו היא נשענת.

האם אכן המצב האובייקטיבי של המוסדות הדמוקרטיים והפוליטיים הוא כפי שהוא נתפס בעיני הציבור? לכאורה, אפשר לומר שכן, שהרי אם הציבור יפסיק להאמין במוסדות הדמוקרטיים הוא עלול שלא לקיימם עוד. עם זאת, אני מתקשה לקבל את נתוני הסקר כתמונת מצב אובייקטיבית להבדיל מהשאלה איך הדמוקרטיה ומוסדותיה נתפסים בעיני הציבור, ובוודאי שלא כך המצב ביחס לאמון בבית המשפט העליון, שאינו יכול להימדד באותן אמות מידה בהן נמדד האמון ביתר מוסדות השלטון.

בית המשפט, שלא כשתי הזרועות הממשליות האחרות, אינו גוף נבחר והאמון שהוא נזקק לו אינו נמדד בהלכי רוח חולפים, ואף לא בתחושה הסובייקטיבית של הציבור; עליו להיבחן על-פי מדדים אובייקטיביים. על-פי טיבו ותפקידו בית המשפט אינו מוסד הנבחן במבחני רייטינג, ולא בהיענות לקול הפופוליסטי. ההפך מכך הוא הנכון. עליו להיזהר מלנסות לשאת חן בפסיקותיו. הוא זקוק לחוסן ולחוזק עליו לייצג את הערכים שהם בני קיימא בשיטתנו המשפטית הדמוקרטית ולהישאר נאמן לאי תלותו ועצמאותו.

בנסיבות אלה לא למותר להזכיר כי שנתיים קשות עברו על מערכת המשפט בכלל ועל בית המשפט העליון בפרט. התמודדנו עם ניסיונות בלתי פוסקים לפגיעה במעמד בית המשפט להורדת קרנו ולערעור אמון הציבור בשופטיו. הכרסום המכוון במעמד בית המשפט התבטא בהעלאת הצעות שונות להגבלת סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, לביטול ההתפתחות שהייתה בפסיקתו ב-30 השנים האחרונות ובדרישה להחזיר את גלגל ההתפתחות השיפוטית עשרות שנים לאחור.

תהליך זה לווה גם במאבק מתוקשר ופוגעני שאין לבטל את תוצאות השפעתו על הציבור הרחב. אף על-פי כן, ביודענו כל אלה אנו נוכחים כל פעם מחדש שגם בעידן ערעור האמון והחשדנות כלפי כל מוסדות השלטון, בית המשפט עדיין זוכה לאמון הרב ביותר מבין מוסדות השלטון. אם להעריך על-פי מספר הפונים אליו שהולך וגדל משנה לשנה, על-פי העותרים הבאים מכל שכבות האוכלוסיה ומכל הקבוצות השונות בישראל, יהודים וערבים, חילוניים, דתיים ואף חרדים, ותיקים, עולים ומבקשי כניסה ומעמד בישראל; אזרחים, תושבים ותושבי שטחים; אם לשפוט על-פי סוגי העניינים המובאים בפני בית המשפט אפשר לומר בביטחה שהתחושה היא שבמבחן המציאות על-פי היקף ההיזקקות לבתי המשפט בכלל ולבית המשפט העליון בפרט, ניתן לומר כי האמון בו בולט היום יותר מבעבר.

ככל שיורד האמון במוסדות האחרים, כך גובר הצורך בציבור להיזקק לזרוע היחידה מבית זרועות השלטון שפועלת על-פי אמות מידה מקצועיות, שוויוניות ונורמטיביות - הזרוע השיפוטית. אם יש בעיני חשש כבד לערעור הבסיס הדמוקרטי עליו נשען בית המשפט, הוא אינו בכך שהציבור אינו נותן אמון בבית המשפט; כפי שאמרתי גם בימים קשים אלה בית המשפט הוא המוסד השלטוני המוערך ביותר.

בעיני, פוטנציאל הסיכון למעמדו ולתפקידו של בית המשפט כיום נעוץ בעיקר בשניים. האחד, השימוש האינטנסיבי שנעשה כיום בידי מעצבי דעת קהל, להפוך את הדיון המשפטי שמקומו בין כותלי בית המשפט לדיון ציבורי ובלתי מקצועי במגמה להשפיע על ההליך השיפוטי. בכך נפרצו כל הגבולות. אנשי תקשורת, יחצ"נים והחמור מכל עורכי דין מטעם הצדדים ומטעם העדים, בוחרים היום לנהל את המשפטים מעל מרקע הטלוויזיה, בעיתונות ובזירות ציבוריות; עלול להיות בכך לא רק רצון להשיג דעת קהל אוהדת, אלא גם להשפיע על בתי המשפט ועל טוהר ההליך השיפוטי. מתופעה זו יש להימנע. גאוותנו הייתה תמיד על מקצועיותו וריחוקו של המשפט מהרחוב; אין לנו שיטת מושבעים ועלינו לכבד את כושר שיפוטו המקצועי של השופט, כדי שלא יושפע מהקריאות המובאות עד לפתח אולמו ואפילו ביתו.

השני, גורם הסיכון הנוסף האורב לפתחנו הינו החשש מפני כרסום וזלזול של הרשויות בפסיקתו של בית המשפט העליון. לצערנו, אנו נתקלים ברטוריקה העלולה להוביל למחדלים בכל הנוגע לקיום צווים שיפוטיים; החשש הוא מפני יצירת דה-לגיטימציה מצד זרועות השלטון לפסיקתו של בית המשפט העליון. אל לנו לשכוח כי הליכי האיזון והבלימה הדמוקרטיים באים לידי ביטוי בכיבוד ההדדי של הרשויות, וכי המחסום בפני אנרכיה הוא החוק והמשפט.

זלזול בדין שפסיקת בית המשפט היא חלק ממנו, עלול לכרסם באושיות המשטר הדמוקרטי. בעבר ידענו כי כיבוד צווים שיפוטיים הוא מובן מאליו, גם כאשר הפסיקה אינה לרוחה של הרשות. לצערי אין היום ביטחון בכך שלא נעמוד בקרוב בפני מדרון חלקלק שעלול להתבטא חלילה באי כיבוד צווים שיפוטיים. אין לי אלא להביע תקווה שהחשש הזה לא יהפוך למציאות.

כל שיטה משפטית מתפתחת על-רקע התרבות וההיסטוריה של החברה והמדינה שבה היא פועלת. בישראל התפתחה שיטת משפט הנטועה בתרבות החברתית והמשטרית שלה, ואזכיר רק מספר מאפיינים עיקריים, העומדים ברקע של תפקידו ומקומו של בית המשפט העליון במציאות חיינו: ראשית, עם כינון המשטר בישראל נולדה מדינה ללא חוקה. היה זה מלכתחילה בית המשפט העליון שהכיר בפסיקתו בזכויות היסוד של האדם בישראל ונתן ביטוי יישומי לערכי הדמוקרטיה המהותית. בעיצומה של מציאות ביטחונית וכלכלית קשה, במדינה שהתמודדה עם בעיות קיומיות; ובתנאים שחייבו את הצבת האינטרסים המוגנים של הקולקטיב מעל לכל.

כבר אז היה זה בית המשפט העליון שהכיר בחופש העיסוק, בחופש הביטוי, בזכות ההתאגדות, בחופש הדת ובחופש מדת. במדינה שהתמודדה עם מלחמות עם קשיים מבית ומחוץ, במדינה שקלטה אלפי עולים ופליטים ניצולי שואה, התפתח משטר דמוקרטי נאור שהמדינה וזרועותיה המחוקקת והמבצעת קיימו ומקיימים עד היום.

ההגנה על הערכים הדמוקרטיים המעוגנים בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל ובחוקי היסוד שחוקקה הכנסת, מופקדת במידה רבה בידי בית המשפט העליון. בית המשפט הוא הזרוע השלטונית העומדת על משמר שלטון החוק, הנותנת ביטוי לעקרונות ולערכים שנועדו לשמר את המסגרת המשותפת לחברה בישראל. לבית המשפט תפקיד משמעותי במימוש השאיפה לבנות ולקיים כאן חברה המכבדת את ערך השוויון, חברה שמאמינה באדם, שמכבדת את זכויותיו וחירויותיו, חברה השואפת לשמירת חוק ולטוהר מידות בקרב יחידיה ובמוסדות השלטון שלה.

שנית, מאפיין חשוב בשיטתנו נעוץ בכך, שאנו חיים בחברה שאחדותה מורכבת מניגודים, מקבוצות שונות של אנשים בעלי רקע שונה, תפיסות עולם שונות, חברה שההתפלגות החברתית והפוליטית שלה מגוונת ומחייבת לתת ביטוי הולם לכל הקבוצות שבה; לרבות קבוצות שבאו ממשטרים שאינם דמוקרטיים והביאו עמן את השקפותיהן ונכנסו תוך תקופה קצרה יחסית למעגל הפוליטי, היא כוללת קבוצת מיעוט גדולה המבקשת להבטיח שוויון מלא לאזרחים הנמנים עמה. היא בעלת מתחים אידיאולוגיים ופערים חברתיים. הריבוי שממנו מורכב הפסיפס האנושי שלנו בא לידי ביטוי במוסדות הדמוקרטיים הנבחרים, והוא חלק מההווייה הפוליטית חברתית-תרבותית שלנו. בית המשפט אמור לגשר על פניהם על בסיס הערכים המשותפים.

שלישית, אנו מקיימים את הערכים הדמוקרטיים בתנאים של לחימה בטרור המחייבת נקיטה באמצעים הפוגעים בזכויות אדם ועלינו למצוא את נקודת האיזון ההולמת בין אינטרס הציבור לבין ההגנה על הזכויות.

ורביעית, זה העיקר, יותר מתמיד אנו מודעים כיום לכך שהקיום שלנו מותנה לא רק בקיום הפיזי ובביטחון שהוא התנאי בלעדיו אין לקיומנו כחברה, אלא גם באופיה של החברה ובקיומם של ערכים המאחדים אותנו. למשפט ולמערכת השיפוטית תפקיד מרכזי בהשלטתם ובשמירתם של ערכים אלה.

כשלעצמי אני סבורה שאין מקום לאובדן האמון המוסדי באף אחד ממוסדות השלטון; המוסדות הדמוקרטיים שלנו חזקים ומתפקדים גם אם לא כל פרט וכל נושא משרה עומד בציפייה, וגם אל מול מבול החשיפות והחקירות המשפיעות על אמון הציבור. אך יש להפריד הפרדה גמורה בין האמון במוסדות הנבחרים התלויים במדדים של פופולריות כדי להיבחר לתפקידם לבין בית המשפט.

כאשר מדובר במערכת השיפוט בכללה אנו זכאים להרים ראש ולומר בביטחה, יש לנו מערכת משפט אמינה, שלא הוטל בה רבב מעולם, היא מצטיינת ברמה מקצועית גבוהה וביושרה של שופטיה. היא כמובן, אינה מושלמת. יש ליקויים הטעונים שיפור בתיפקוד בכל הנוגע לצורך להתאימה מבחינה ניהולית ליעדיה ולמטרותיה, ולהתמודדות עם העומס הרב המוטל על כתפיה, אך זו מערכת העומדת במבחן האולטימטיבי של מערכת שיפוט במדינה דמוקרטית - והוא מבחן אי התלות והעצמאות.

בתי המשפט בישראל נהנים מעצמאות שיפוטית מקצועית מוחלטת להבדיל מתלות ארגונית-מוסדית. אין על שופטי ישראל מרות זולת מרות הדין וערכי הצדק והמשפט. בפסיקתו מבטא בית המשפט את הערכים המשותפים של החברה שבה הוא פועל, והוא קשוב לה ולצרכיה. ככל שאסור לשופט לאטום אוזניו מפני רחשי לב הציבור ועליו להיות קשוב למצוקות האישיות והחברתיות, הרי בה במידה עליו להתנתק מקולות המבקשים להפעיל עליו לחץ ומניסיונות השפעה על שיקול דעתו השיפוטי.

במילוי תפקידו השיפוטי על השופט להקפיד להיות מחוץ לשיח הציבורי, להכריע בינו לבין מצפונו השיפוטי והכלים השיפוטיים המקצועיים שבידיו. המערכת השיפוטית היא א-פוליטית ומקצועית ועליה להישאר כזו. שיטת בחירת השופטים; תפיסת התפקיד השיפוטי ותודעת השליחות של שופטי ישראל, היא הערובה לכך שמערכת השיפוט תקיים את ייעודה בהגנה על החוק, באכיפת החוק על-פי אמות מידה שוויוניות ללא מורא ובלא להכיר פנים.

לסיום, אבקש להעיר בתכלית הקיצור לנושא הדיון היום - מקומה של החברה האזרחית במדינת ישראל של היום.

תקצר היריעה מלעמוד על התפקיד החשוב שממלאים כיום גופי החברה האזרחית, ארגונים חוץ ממשלתיים שכלל אינם קשורים במוסדות השלטון, ואף אלה שקשורים באופן עקיף למוסדות השלטוניים. פריחתם של גופים אלה, היא מענה חלקי לירידה בהענקת השירות ובתיפקוד של המוסדות המדינתיים וזו לא רק תופעה ישראלית אלא תופעה בינלאומית.

בישראל שינוי המדיניות הכלכלית ומדיניות הרווחה, מגמות ההפרטה וכשל בהגנה על זכויות האדם הבליטו את הצורך בקיומם של גופים אלה. ללא שילוב של מאמץ חברתי וחינוכי לא ניתן להשיג את היעדים של קידום ערכי הדמוקרטיה ותקצר ידו של המשפט. עם זאת חשוב להדגיש שככלל לגופים אלה הייתה תרומה עצומה לקידום ערכי הדמוקרטיה להגנה על זכויות האדם ולהגנה על הצרכים החברתיים; בתי המשפט מצדם סייעו בידי אותם ארגונים לקדם את התכלית כשהיא ראויה. ההזדמנות שניתנה לאותם גופים וארגונים על-ידי בית המשפט העליון, שפתח את שעריו בפני נציגיהם של הארגונים והקבוצות החברתיות, ללא דרישת זכות עמידה אינדיבידואלית; העובדה שבתי המשפט בכל המערכת איפשרו ייצוג וליווי של הארגונים החברתיים לדיונים המתקיימים בפניהם, הכנסתם של גורמים חדשים לאולם המשפט, אף שיש לה לעתים מחיר לא רצוי, בעיקר קידמה את עניינם של הקבוצות החלשות בחברה באופן משמעותי.

לדוגמא בלבד אזכיר כי השפעתם ניכרה בליווי קרבנות עבירה בהליכים פליליים, בהגנה על זכויות נשים וילדים בהליכים מסוגים שונים; בהגנה על זכויות מיעוטים, על עובדים זרים ועל תושבי שטחים. על עניינם של כל הבאים במגע עם החוק, הנזקקים למשפט ואין בידם לממש בכוחות עצמם את זכויותיהם במוסדות המשפט. זאת ועוד, בלי גופים אלה כיצד ניתן היה להניע את הליכי הביקורת השיפוטית שהיא כה חיונית כביקורת על הרשויות המפעילות סמכויות וכוחות שהוענקו להן למימוש תפקידן, כדי שיעשו שימוש בכוח רק למטרות החיוניות שלשמן הוענקה להם הסמכות. מניין תבוא הביקורת שנועדה לקיים את שמירת החוק בקרב גופי השלטון כדי שלא תהיה פגיעה מעבר לנדרש בזכויות אדם בכלל ופגיעה בקרב הקבוצות החלשות בפרט, ומי ייזום את הביקורת על שמירת החוק בקרב מוסדות השלטון למען קיום ממשל תקין.

מובן שלא כל העשייה של הגופים האזרחיים מתמקדת בהיבט המשפטי, אך הפעילות החברתית והציבורית התורמת את תרומתה הרבה לחברה, קודמה וקידמה את ערכי הדמוקרטיה במידה רבה גם באמצעות בתי המשפט.

הכמיהה של הציבור כי התמיכה והשירות יינתנו להם בידי מוסדות המדינה והרצון שלא להיות תלויים בגורמים שאינם חלק מהממסד מובנים; זה נושא מורכב הקשור במידה רבה להשקפה חברתית ולמדיניות בתחומי כלכלה ורווחה. הנושא ראוי לדיון ציבורי לגיטימי מחוץ למערכת המשפטית. אך במציאות הקיימת לנוכח הצורך להגן על זכויות, להבטיח את ערכי השוויון ולקיים כאן חברה שבה הפערים בקרב שכבות האוכלוסיה יצטמצמו, לקיים חברה שומרת חוק, ומחנכת לערכי הדמוקרטיה; נדע כי בלא עבודה חברתית, ציבורית, התנדבותית ומוסדית, בלא שילוב ידיים של המערכות השלטוניות והאזרחיות, תיפגע קשה המטרה של שמירה על החברה בישראל וערכיה הדמוקרטיים. כשם שבלי הפעילות השיפוטית של בתי המשפט בישראל ובית המשפט העליון בראשם, לא ניתן יהיה ליישם את הנורמות הראויות ולהגן על זכויות האדם ועל שמירת החוק ואכיפתו כמתחייב מאופייה הדמוקרטי של החברה בישראל.