|
|
שוכחים שתפקיד החייל הוא להגן על המדינה, גם במחיר הקרבת חייו [צילום: דו"צ]
|
|
|
|
|
הבעת פליאה מהולה בגאווה הייתה נסוכה על פניה של ידידתי, אם לחמישה בנים, כשפתחה בפני את דלת ביתה. זה עתה סיימה שיחת טלפון עם בנה הבכור, שהיה בשירות מילואים כמפקד ביחידתו הקרבית. במענה למילות הדאגה שהעתירה עליו, ולבקשתה ממנו לשמור על עצמו, אמר לה: "אמא, אני הוא ששומר עליך כדי שאת תוכלי להמשיך לעבוד ולחיות את חייך."
במשפטו הקצר הוא ניסח את האמת הפשוטה של קיומנו ושל מהות תפקידו של צבא כלשהו. זוהי אמת שאותה מנסים להשכיח מתודעתנו מחוללי הקמפיין בן השנתיים, שהוביל לעסקת ה"שבויים".
בסערה ששטפה אותנו והותירה את כולנו מבוזים ומבולבלים, מילאה התקשורת תפקיד מרכזי. זו הובילה את מסע התעמולה במרץ, תוך שהיא מצניעה בדרך כלל את המידע שהיה בידיה מן ההתחלה, כי הסיכויים שחיילינו החטופים עדיין בחיים היו מלכתחילה אפסיים, וּתוך העלמת מחירה המלא של העסקה, הכולל שחרור מחבלים רבים נוספים.
הדיווחים הבלתי פוסקים במשך שנתיים על הפגנות ומחאות, על המהלכים של בני המשפחות, על ה"התקדמות" במשא-ומתן ועל העמדות השונות של שרינו ומנהיגינו בעניין, איפשרו לתקשורת להנמיך ווליום בכל הנוגע לתפקודם השערורייתי של חברי הממשלה בכל שאר ענייני המדינה. אבל קמפיין ה"שבויים" גם איפשר לתקשורת להרדים את הציבור ביחס למכירת החיסול שמנסה אולמרט לבצע בימים אלה, של פריטים בלתי חיוניים השייכים כולנו, כמו רמת הגולן והר דב, יהודה ושומרון, והפריט פעוט הערך ששמו ירושלים.
אדישות כלפי האינטרסים של כולנו
גם אם נצליח לסכל את תוכניתו של ראש הממשלה לחיסול כללי, הרי שמסע התעמולה לשחרור קונטאר, כשלעצמו, כבר הביא הישגים מרשימים לקו הפוליטי של המיעוט, אשר התקשורת משמשת לו שופר.
באמצעות סיסמה שלכאורה כוּונה להוציא אותנו מאדישותנו, עמד המסע לשחרור קונטאר כולו בסימן האדישות: אדישות כלפי המשפחות השכולות, שאיבדו את קרוביהן במסעות הטרור מן הסוג שביצעו קונטאר וחבריו, אדישות כלפי משפחות שאיבדו את קרוביהן בניסיונות השחרור של חטופים ישראלים ואדישות כלפי האינטרסים של כולנו, המדינה ותושביה, בהווה ובעתיד.
מעבר לדרישה שאיפיינה את הקמפיין להתחשב רק באינטרס של משפחות החטופים, הרי שבמשך השנתיים הללו לא מילאה העובדה שמדובר בחיילי צה"ל, שתפקידם להגן על עמם וארצם, שום מקום ממשי בדיון הציבורי, ולא בכדי. שהרי לתקשורת ברובה יש אינטרס מובהק לטשטש את ההכרח הקיומי שלנו במדינה חזקה ובצבא חזק. לקו הפוליטי שהיא מובילה אין עניין בהדגשה, שעסקת קונטאר קוראת תיגר על אחד הטעמים העיקריים להתארגנותם של בני אדם בכלל - ושלנו היהודים במיוחד - במדינה: באמצעות המדינה אנו מפקידים את ההגנה על חיינו וביטחוננו מפני סכנות חיצוניות בידי כוח צבאי, שזהו ייעודו.
כן, נגיד את האמת: חייל אמור להיות נכון להקריב אפילו את חייו, כדי שבני משפחתו, חבריו, תושבי המדינה והמדינה עצמה יוכלו להמשיך לחיות. רובנו, בניגוד ל"מכווני דעת הקהל", מסוגלים לצרף את הנתונים מן העבר הקולקטיבי הלא כל-כך רחוק והמאוד לא סימפטי שלנו לאלה של המציאות הקשה שבה אנו חיים כיום. על-כן אנו גם מבינים מהי האלטרנטיבה היחידה הניצבת בפני היהודים בארץ: ללא נכונות זו להקרבה של הכוח המגן, יוקרבו חייהם של כולנו - ולא רק של מתי-המעט האמיצים שבינינו.
רעיון נוסף שקידם קמפיין החטופים בתודעת הציבור הוא של "מדינת כל אזרחיה", שבבסיסו ההנחה כי מדינה אינה אלא סך-כול האינטרסים הפרטיים של תושביה ותו לא. שכן אחרי הכל, מהותו של מסע התעמולה למען עסקת קונטאר התמצתה בהעדפת טובתם של החייל הפרטי ושל משפחתו הפרטית, שאין לגרוע מחשיבותן, על פני כל האינטרסים האחרים, העדפה שכוסתה במעטה של סיסמאות נבובות בנוסח "יידע כל חייל (ואמא שלו), שאנו עושים 'הכל' כדי לשחררו".
הרוצחים שהפכו ל"שבויים"
גישה זו אינה מייחסת משמעות לכך, שבנוסף להיותנו בני אדם פרטיים, יש לנו גם אינטרס קולקטיבי-כללי. היא מתעלמת מכך שיש לנו גם זהות כעם בעל הוויה מדינית-פוליטית-ריבונית, בעל עבר ומסורת, ובעל שאיפות להתקיים כיישות נפרדת ומיוחדת משך זמן ארוך בהרבה ממשך חייו של כל אחד מאיתנו. מכלול האינטרסים שלנו כעם הם נפרדים ונוספים על קיומנו כפרטים. אך מרבית שופרות התקשורת הממוסדת, גם באמצעות הלחץ הנפשי שהפעילו עלינו לקידומה של עסקת קונטאר, הקפידו להתעלם מאינטרסים אלה ולהשכיחם.
ההתעלמות וההשכחה הופעלו כמובן רק כלפי הלגיטימיות של הזהות הקולקטיבית המדינית של העם היהודי, ובשום אופן לא כלפי זו של אויבינו. להם דווקא העניקו ה"שופרות" לגיטימיות מלאה, ברוח השוויון שהם כל-כך דוגלים בו, במיוחד שוויון בין גורמים שהם ביסודם בלתי שווים. משום כך הקפידו אותם שופרות, במהלך כל הקמפיין, לכנות הן את חיילינו החטופים, ולאחר מכן גם את קונטאר והרוצחים האחרים, בכינוי "שבויים". בכך לכאורה הִשוו את המעמד והלגיטימיות של צה"ל, שמגן עלינו מפני ניסיונות האימפריאליזם הערבי והאיסלאמיסטי להשמיד אותנו, למעמד וללגיטימיות של אלה המובילים ניסיונות אלה. כך, חיילינו שנחטפו ונרצחו הם "שבויים" בידי ארגונים לגיטימיים, על כל המשתמע מכך, כשם שהרוצחים הם "שבויים" בידי ארגון לגיטימי, כלומר מדינת ישראל.
אלא שהצד השני של המשוואה חמור אף יותר. הזהות שיצרה התקשורת בקמפיין לשחרור קונטאר בין לגיטימיות החיזבאללה, החמאס, אל-קאעידה, אירן וסוריה מצד אחד, ובין הלגיטימיות של ישראל מן הצד השני, לכאורה מחייבת לאורך כל החזית. וכך, כל טענה שלנו נגד עצם קיומם של ארגונים טרוריסטיים ומדינות-טרור איסלאמו-אימפריאליסטיות ממילא תגרור אחריה "הכרה" בהיעדר הלגיטימיות של מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי.
בשלב זה של הכתיבה לא העזתי אפילו להרהר בהשלכות החמורות שיש ל"הישגים" אלה של מסע השמאל לשחרור קונטאר על שחרורו של גלעד שליט החי ושל קרבנות הטרור שעוד יבואו. לפתע צלצל בביתי הטלפון. אותה ידידה הייתה בצידו השני של הקו, ואני שאלתי אותה אם היא עדיין זוכרת את דברי-בנה, שהיום הוא עצמו אב לילדים.
"כיצד אני יכולה לשכוח", השיבה. "הרי הוא עדיין אומר לי אותם דברים שוב ושוב."
