עיריית תל אביב הפרה הסכם פשרה ופתחה בהליכי גבייה מינהליים בטענה לחובות בני עשרות מיליוני שקלים. עוד קודם לכן, ניהלה העירייה הליכים נגד נשים שהיו על ערש דווי בנוגע לאותם חובות, וזאת בחוסר תום לב. ואם בכך לא די - עדות בא-כוחה של העירייה הוזמה ונמצאה בלתי אמינה. כל אלו קביעות של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר
מיכל אגמון-גונן, בפסק דין אחד.
אהרון ישר מיכקשווילי ואחיותיו רוזה, מלכה ורחל - שכולם כבר הלכו לעולמם - היו הבעלים של נכסים רבים בתל אביב, ובהם שמונה בתים סביבם התגלע הסכסוך עם העירייה. בפועל, האחיות שלטו באהרון ללא מיצרים ("שלטון האמזונות", כינה זאת בית המשפט בהליך קודם). בשנת 1999, לאחר שילדיו של אהרון הוכרזו כיורשיו, הגישה העירייה 20 תביעות בטענה לחובות ארנונה ומים בגין אותם בתים, בהיקף כולל של 7 מיליון שקל.
עשתה את ההפך מן המוסכם
בשנת 2003, יום אחד בלבד לפני הדיון בתביעות, נחתם הסכם פשרה בין ילדיו של אהרון לבין העירייה, בו היא התחייבה להפסיק את כל ההליכים נגדם ולהתמקד בהליכים נגד האחיות ונגד מי שהחזיקו בבתים בפועל. על ההסכם חתמו עו"ד
אבי נימצוביץ מטעם העירייה ועו"ד
זאב שרף מטעם היורשים. בפועל, עשתה העירייה בדיוק ההפך מהתחייבותה: היא זנחה את התביעות נגד האחיות והמחזיקים, ופתחה בהליכי גבייה מינהליים נגד ילדיו של אהרון, ואף רשמה הערת אזהרה על אחד הבתים בטענה לחוב של לא פחות מ-30 מיליון שקל.
יורשיו של אהרון ביקשו מבית המשפט לאסור על העירייה להמשיך בהליכי הגבייה ואגמון-גונן נענתה לבקשה. העדים היחידים ששמעה היו נימצוביץ ושרף, ואגמון-גונן קובעת ששרף הוא שאמר את האמת על המו"מ בין הצדדים ועל נסיבות כריתת ההסכם. כאשר טען נימצוביץ שהיורשים הם שפנו אליו וביקשו להגיע להסכם, ואף נתנו את הסכמתם להמשך ההליכים נגד דודותיהם, נזעק שרף:
"לדאבון ליבי, עו"ד אבי נימצוביץ מסר עדות שאינה אמת בקשר לשיחות אשר הוא טוען כאילו התקיימו ביני לבינו. קראתי בהפתעה (גמורה) את עדותו המוקלדת כאילו התקיימו בינינו שיחות כלשהן. האמת היא פשוטה: אני לא שוחחתי כלל עם עו"ד אבי נימצוביץ... ברור, כי במסגרת ההסדר, לא התכוונתי, לא יכולתי ולא נתתי הסכמה לנקוט בהליכי גבייה כלשהם כנגד האחיות המנוחות, שהדין אינו מאפשר לעירייה לנקוט בהם, וכשם שלא הייתה נחוצה הסכמתי להתיר לעירייה לפעול בהליכי גבייה אשר הדין אפשר לה לנקוט בהם". אגמון-גונן קובעת: עדותו של שרף מפריכה את עדותו של נימצוביץ.
האחיות היו על ערש דווי
חוץ מזה, אומרת אגמון-גונן, גירסתו של נימצוביץ אינה הגיונית: "גם הסברו של עו"ד נימצוביץ, לפיו בלתי מתקבל על הדעת שבבסיס הסכם הפשרה עמדה הכוונה שההליכים המשפטיים כנגד האחיות יימשכו וזאת לאור גילן המתקדם של האחיות, הינו בלתי הגיוני; אם גילן המתקדם של האחיות היווה מכשול בפני נקיטת הליכים משפטיים, על אחת כמה וכמה שגילן המתקדם אמור היה להוות מכשול בפני נקיטת הליכים מינהליים". לעומת זאת, עדותו של שרף עולה בקנה אחד עם ההסכם ועם ההיגיון, שכן רק לאחיות - שכאמור ניהלו את הרכוש המשפחתי - הייתה יכולת להתגונן בפני תביעת העירייה, ולא לילדיו של אהרון.
לאור כל זאת קובעת אגמון-גונן, כי נקיטת הליכי הגבייה בידי העירייה נוגדת את הסכם הפשרה, וגם אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת עליה כרשות ציבורית. בין היתר היא קובעת, כי העירייה לא יכלה לדלג לפי נוחותה בין הליכים משפטיים נגד האחיות לבין הליכי גבייה מינהליים כאשר תביעתה נכשלה. בפיה של אגמון-גונן ביקורת נוקבת נוספת על עיריית תל אביב:
"העירייה בחרה לנקוט בהליכי גבייה מינהליים כנגד האחיות רק כאשר הן היו על ערש דווי ומטבע הדברים לא היו מסוגלות עוד לנהל את ענייניהם ולהתגונן כראוי. בהקשר זה, לא ניתן להתעלם גם מהנזק הראייתי שנגרם לתובעים כתוצאה מהתנהלות העירייה. האחיות, אשר מלוא המידע הנוגע לנכסים היה בחזקתן הבלעדית, הלכו לעולמן בינתיים, דבר ההופך את התמודדות התובעים עם טענות החוב לבלתי אפשרית כמעט". התנהגותה של העירייה עלתה לה גם בהוצאות בסך 70,000 שקל.
