"הראיות נגד אהוד אולמרט הן ראיות נסיבתיות, שהתביעה תטען שהן לעצמן צריכות להוביל להרשעתו, ושמואל דכנר הוא חלק מן המארג. הם לא מתבססים על דכנר, ובוודאי לא עכשיו". כך אומר (יום א', 21.4.13) השופט דוד רוזן. סניגורו של אולמרט, עו"ד רועי בלכר, תהה אלו ראיות נוספות יש, ורוזן ציין את עדותו של יוסי אולמרט: "אם הוא אומר את מה שאני מבין שהם [התביעה] אומרים - זו ראיה שתצטרכו להפריך. זוהי ראיה נסיבתית, ואני אומר את זה בעדינות".

בלכר השיב: "עד המדינה שלא נחקר נגדית, משקל עדותו בעינינו הוא אפס. אילו התביעה הייתה יושבת ואומרת שאין לה את עד המדינה, היא לא הייתה מגישה את כתב האישום. זה ברור לכל מי שעיניו בראשו. מאחר שדכנר לא נחקר נגדית, צריך להבחין בין זה לבין נאשם אחר שחקר אותו נגדית". רוזן השיב: "נכון". בלכר טען, כי כאשר ייחס דכנר מתן שוחד לשמאי סם רובל - הדבר מראה כיצד שיקר גם במשטרה.

רוזן הגיב: "אפשר לקבל את גישת ההגנה ולומר שדכנר שווה אפס בכל דבר ועניין. יש דרך אחרת: לבוא ולבחון את עדותו בכל נקודה לגופה. לגבי הפרטים שלא נחקר עליהם בחקירה נגדית - יש פסיקה לגבי משקלה". בלכר אמר, כי יביא פסיקה מאנגליה לפיה המשקל במקרה זה הוא אפס. רוזן: "אני מקווה שיש לאדוני ראיות טובות יותר. התיק הזה לא יוכרע על-פי דיסרטציות משפטיות, אלא על-פי קביעות עובדתיות חד-משמעיות".


כימיה וסיגרים


רובל, אשר הכין את שומת פרויקט הולילנד עבור עיריית ירושלים, העיד שחתימת הסכם היטל ההשבחה בלשכתו של אהוד אולמרט הייתה אירוע יוצא דופן ויחיד במינו. עם זאת אמר רובל, כי ייתכן שהטכס המיוחד נבע מגודל הסכום - 20 מיליון דולר.

רובל אמר, כי התרשם שהייתה כימיה מיוחדת בין אולמרט לבין שמואל דכנר, הם ניסו לרצות זה את זה ואף עישנו סיגרים יחדיו. השופט דוד רוזן העיר, כי אדם יכול להיות נחמד מאוד כלפי הסובבים אותו, ולאחר מכן בכלל לא לזכור אותם. התובעת, עו"ד אביבה חפץ-נוימן, השיבה, כי יש חשיבות לעדות זאת משום שאולמרט טען בחקירתו שלא הייתה לו כל היכרות מיוחדת עם דכנר.

לדברי רובל, אילו היה יודע בוודאות במועד החתימה (ספטמבר 1999) שעומדת להתבצע בפרויקט עסקה לפי שווי של 105 מיליון דולר לחלק מן הקרקע - כפי שנעשתה בדצמבר 1999 - הייתה לכך השפעה ניכרת על השומה המוסכמת. לדבריו, לפי ההסכם היה שווי הקרקע 60 מיליון דולר, ואילו היה יודע על העסקה - היא הייתה הבסיס לקביעת השומה. רובל אמר, כי אילו היה יודע על העסקה - היה עוצר את תהליך השומה המוסכמת, דורש פרטים עליה, ואז מגיע לשומה גבוהה בהרבה, או עומד על פנייה לשמאי מכריע.

רובל התייחס לכך ששומתו המקורית הייתה 38 מיליון דולר, בעוד השומה מטעם היזמים - של ירמיהו אלוני, מבכירי השמאים בארץ - הייתה מיליון דולר בלבד. לדבריו, היה זה פער אדיר ובלתי סביר בעליל. הוא אישר, כי ההסכם על 25 מיליון דולר הושג במו"מ רק מול שמאי הולילנד, ללא כל לחצים ופניות מצד גורם כלשהו. לא הייתה אליו פנייה כלשהי מצידו של אודי ניסן, שהיה אז מנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים, ואשר הטיפול בנושא הוטל עליו.


"לא רצו להתקשקש"


בחקירתו הנגדית בידי עו"ד גיורא אדרת אישר רובל, כי ראה בשומה המוסכמת הישג מקצועי, לנוכח הסכמתם של יזמי הולילנד לעלות ממיליון ל-25 מיליון דולר. ואולם בדיעבד אומר רובל, כי לאחר המכירה הבין שהם "לא רצו להתקשקש עם שמאי מכריע" משום ש"בער להם למכור", בעוד בזמן אמת ידע רק שהלל צ'רני מבקש למכור חלק מהקרקע אך לא על העסקה ופרטיה.

אדרת הקריא לרובל מתוך טיוטת התביעה של דכנר נגד צ'רני, ולפיה שילם לרובל שוחד בסך 65,000 שקל. רובל פרץ בצחוק ואמר שזהו שקר וכי כלל לא הכיר את דכנר. בעדותו בבית המשפט חזר בו דכנר מטענה זו, אם כי טען שמאיר רבין אמר לו ששיחד את רובל. הלה השיב: "קל מאוד להכפיש בן אדם. זה מקומם ביותר".

בתשובה לשאלותיו של עו"ד רועי בלכר, סניגורו של אולמרט, אמר רובל, כי אינו יכול לומר ממה נבעו התרגשותם ושמחתם של אולמרט ודכנר בזמן חתימת הטכס, אם כי "זה היה חריג". עוד אמר, כי מכירת הקרקע הייתה משפיעה על השומה רק אם היה נחתם הסכם. בלכר טען, כי דכנר שיקר במשטרה ובבית המשפט באומרו, כי רבין הציע לו לשחד את רובל לפני אישור תב"ע ו', והוא אף נתן לרבין צ'קים ב-65,000 שקל למטרה זו. רובל הגיב באומרו, כי הוא לא היה מעורב כלל בשומה לתב"ע ו' אלא רק לתב"ע ג'.