שמירת החיסיון בין עורך דין ללקוח חשובה יותר מאשר הסיכון שישראל תוכרז כמדינה "מפרה" בתחום הלבנות הון. כך אומר (יום ה', 25.4.13) שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר. הוא דיבר בהשקת הספר "איסור
הלבנת הון" שכתבו עוה"ד
יעל גרוסמן,
רוני בלקין וסאלי ליכט, בהתייחסו להצעת החוק לפיה יחויבו עורכי הדין בחובות זיהוי ודיווח על לקוחותיהם כדי למנוע הלבנות הון.
לדברי דנציגר, מאבקה של לשכת עורכי הדין בהצעת החוק הוא מוצדק וראוי. "זה לא מאבק מקצועי גרידא; זה מאבק על עקרונות. אם עורכי הדין הם חלק ממערכת הצדק, אי-אפשר להתייחס אליהם כמו אל עוד נותן שירות, שצריך למנוע ממנו לשתף פעולה עם לקוחו בעבירה על החוק", הוסיף דנציגר. הוא שותף לדעתן של מחברות הספר, לפיה הטלת חובה שכזו על עורכי הדין, עלולה להביא לכך שהלקוחות יפנו לגורמים אחרים שאינם מורשים, כגון נותני שירותי אוף-שור בחו"ל.
הבעיות העיקריות בהצעה, אמר דנציגר, הן החובה לדווח לרשות לאיסור הלבנת הון כאשר קיים חשש שהלקוח מבקש להשתמש בעורך הדין לצורך הלבנת הון, והאיסור להודיע ללקוח על דיווח זה. "אין יותר מעילה באמון מאשר להמשיך להיות עורך הדין של הלקוח בלי לדווח לו", קבע דנציגר. הוא הזכיר, כי קיימים פתרונות כגון יצירת גורם ביניים - נאמן ציבורי - אשר יקבל את המידע ויחליט האם למסור אותו לרשויות. דנציגר הביע תקוה, שאנשי הרשות ולשכת עורכי הדין יצליחו להגיע להסכמה שתמזער את הנזק לאותם ערכים חשובים.
בלקין אמרה, כי יש מקום לדאגה במיוחד בנוגע לאפשרות שאדם מן היישוב יבצע עבירה של הלבנת הון, כאשר יפתח חשבון בנק על שמו כדי לעזור לחברו להעלים נכסים מגרושתו-לעתיד. דאגה נוספת שלה, אמרה, היא למי ש"שמו קצת כסף בצד מהגויים" ועלולים למצוא את עצמם כמלביני הון, והביעה תקוה שהספר יביא את הנושא גם למודעותם של אלו.
גרוסמן עמדה על הגלובליזציה של המאבק בהלבנות הון, בלי פרלמנט בינלאומי ובלי משטרה בינלאומית - למרות שמשפט פלילי נתפס בדרך כלל כעניין מקומי - כדי למנוע מצב בו כסף מולבן ינדוד ממדינה למדינה.
