"אני לא מכבד אדריכלים שנותנים שירותים ללא תמורה", אומר אורי שטרית (יום א', 8.9.13) בהתייחסו לעובדה שקיבל משמואל דכנר תשלום תמורת בדיקת היתכנות. הוא הגיב בכך על דברי האדריכל אלישע רובין, לפיהם בדרך כלל לא נטל תשלום תמורת עבודה כזו. השופט דוד רוזן העיר, כי רוב האדריכלים אינם נוטלים תשלום, אך זכותו של שטרית לנהוג אחרת.

לדברי שטרית, דכנר התחיל בהכחשה מוחלטת שביצע עבודות עבורו, ורק בהדרגה אישר שהיו עבודות. "אם הייתי רוצה לעשות את זה פיקטיבי, הייתי צריך ללכת לכל הבלגן הזה של פגישות, ישיבות, תוכניות? אם הייתי רוצה לקבל שוחד, הייתי מקבל את זה מתחת לשולחן והולך הביתה", טען. לדבריו, רק לאחר חקירתו במשטרה יכול היה לבדוק את המסמכים במשרדו וכך הגיע למסקנה שהתשלום היה מדויק.

שטרית טען, כי התביעה רמסה עד דק את מקצוע האדריכל, מתוך חוסר ידיעה לדרך בה נעשית עבודתו. הוא פירט את שלבי העבודה בבדיקת היתכנות, והסביר מדוע מדובר בשעות רבות שאינן באות לידי ביטוי בכמות הניירת הנוצרת ממנה. "מספר השעות שביקשתי מדכנר לשלם היו אלו שבוצעו בפועל", טען.


"צריך להיות חולה נפש"


שטרית הוסיף, כי הצליח לשחזר עם יצחק חלפון ממשרדו מה נעשה בכל פרויקט עבור דכנר. השופט דוד רוזן הגיב, כי מדובר בהתאמת עדותו של שטרית לזו של חלפון, ושטרית יוכל להעיד רק על חלקו שלו בעבודה. סניגורו של שטרית, פרופ' קנת מן, אמר שלאור זאת - יבקש להזמין שוב את חלפון. רוזן השיב בציניות רבה: "מדובר בדרך לגיטימית מבחינה משפטית. אחרי שעדי תביעה לא העידו לפי מה שההגנה ציפתה מהם, נזמין אותם שוב אחרי שנשוחח איתם".

שטרית תיאר את העבודה סביב פרויקט בית ציוני אמריקה, רוזן שאל היכן התוכניות ושטרית השיב שלא מצא אותן בשל ניקיון כללי שבוצע במשרדו פעמיים בשנה. רוזן: "זה נכון לגבי כל הפרויקטים". שטרית: "נכון. אני זוכר את הסקיצות של בית ציוני אמריקה ועל בסיסן דכנר נתן את הסכמתו להתקדם מול עיריית תל אביב".

בהתייחסו לפרויקט של דכנר להקמת תחנת דלק, אמר שטרית: "צריך להיות חולה נפש כדי לחשוב שזה העמדת פנים [מצידו של דכנר]. אני נפגש עם עו"ד זינגר, המהנדס קריגר אומר לי שהוא מטפל מול מע"ץ, עושים סיור של כמה שעות בשטח, נכנסים לראש המועצה - זה העמדת פנים?".

לדברי שטרית, דכנר מעולם לא אמר לו שהלל צ'רני הוא בעלי פרויקט צוק מנרה בו ניסה לערב אותו, כי "הוא ידע שאזרוק אותו מכל המדרגות. אני לא אעבוד גם מחוץ לירושלים עם יזם העובד בירושלים". רוזן: "ועם מנהל הפרויקט - כן". שטרית: "כן. יש הבדל. לא ידעתי אז שיש בעיה".

לדברי שטרית, לדכנר היה כישרון ליטול החלטות שהיו מתקבלות ממילא בנוגע לפרויקט הולילנד, ולייחס אותן להישגים שהוא השיג. "הוא ידע לקחת קצוות של אמת ולחבר אותן לסיפור של עלילה שהוא כולו טירוף מוחלט", טען.


"הלוואה מחבר לחבר"


שטרית עבר לטיפול בחובו לבנק הפועלים בגין ליווי שניתן לבניין שהקימו הוא ואחיו סמי בתל אביב. לדבריו, כאשר הודיע לו הבנק על כוונתו לחלט את הערבות האישית, סיפר על כך לדכנר אליו היה מקורב מאוד. באחד השלבים נפגש שטרית עם דני דנקנר, שהיה אז סגן יו"ר בנק הפועלים, אם כי רק בדיעבד נודע לו שאת הפגישה ארגן מאיר רבין.

בסופו של דבר הושג הסדר בין עורכי הדין של שטרית והבנק, אך שטרית אמר לדכנר שאינו יכול לשלם את הסכום שנקבע - 400,000 שקל. לאור זאת, טען, הילווה לו דכנר 330,000 שקל, בצ'קים של 11,000 שקל בחודש והוא החזיר לו את הכסף כאשר היה באפשרותו. לדבריו, תחילה הסכים דכנר לקבל בחזרה את הכסף, אך לאחר מכן סירב - כנראה בהנחיית החוקרים. "זו הייתה הלוואה שניתנה מחבר לחבר, ולא מה שהדליפו לעיתונות - שקיבלתי משכורת מדכנר!", אמר. בתשובה להערה של רוזן אישר שטרית, כי לא ביקש עזרה מהעירייה בנושא זה.

שטרית שב ואמר, כי היום הוא מבין שהייתה זו טעות משום שמדובר בטובת הנאה, והציבור עלול היה להסיק שהוא נתן לדכנר תמורה - "מה שלא היה ולא נברא". לדבריו, "לא הייתי ער לזה, לא הבנתי את הדקויות". שטרית הסביר, כי דכנר שיתף אותו במצוקותיו האישיות - אך בתשובה לשאלותיו של רוזן אישר, כי דכנר לא סיפר לו על הסיוע הכספי שקיבל מצ'רני. עוד אישר, כי לא הכיר את אדית וולף, בתו של דכנר, בניגוד לכך שהכירה היטב את יזמי הולילנד.

רוזן: "כל התיאור שלך הוא של שני אנשים שעובדים יחדיו ומשתפים איש את רעהו בעניינים אישיים". שטרית: "זה מדויק". רוזן: "אבל כל הבסיס הוא של עבודה". שטרית: "זה התחיל כי הוא רצה את הכישורים שלי". רוזן: "נפגשתם כאשר הכותרת היא עבודה, ותחת אותה כותרת עברתם גם לשיחות מאוד אישיות". שטרית: "נכון. מעולם לא טענתי שהיו לנו יחסים של יציאה למסעדות". הוא סיפר, כי דכנר אמר לו שהוא רוצה להתאבד, ו"אמרתי לו שמשברים עוברים, שיראה אותי".

לדברי שטרית, הוא אינו יודע מדוע נתן דכנר 130,000 שקל לאחיו יורם. לדבריו, האפשרות היחידה שעולה על דעתו היא שיורם עבד עבור חברת-אחות של פולאר. הוא טען, כי לא ידע כלל על כספים אלו ובוודאי שהם לא הגיעו לידיו. התביעה טוענת שזהו חלק מהשוחד שקיבל שטרית מדכנר.