בית המשפט העליון אישר להחרים את כספי מכירת שני כלי רכב מסוג BMW שבבעלות ראש ארגון הפשיעה אסי אבוטבול ודחה את ערעורה של חברת קמור רכב, יבואנית רכבי BMW, בנושא.
במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגד אסי אבוטבול ו-23 אחרים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ואשר בסיומו הורשע אבוטבול בחברות ובניהול ארגון פשיעה ובעבירות לפי חוק איסור
הלבנת הון, חילטה המדינה שני כלי רכב שרכש מחברת קמור. בית המשפט הורה על מכירת כלי הרכב ועל כך שתמורת המכירה תוחזק בידי המדינה עד לסיום ההליך הפלילי. זאת, לאחר שקבע שכלי הרכב שייכים לאבוטבול, על-אף שהם רשומים על שם אשתו ואחותו.
את התמורה עבור כלי הרכב, בסך כ-257 אלף שקל כל אחד, שילם אבוטבול בין היתר באמצעות שיקים דחויים שנסחטו מחברות עסקיות, קורבנות ארגון הפשיעה (חברת מיקרוטק התקנות ותקשורת וחברת גליקסמן שיווק ביצים). על כלי הרכב נרשם משכון לטובת יבואנית הרכב, להבטחת תשלום תמורתם. כמה מהשיקים הדחויים לא נפרעו, ונותרה יתרת חוב בסך של 150 אלף שקל לטובת החברה.
בתום ההליך הפלילי ביקשה המדינה לחלט בין השאר את התמורה הכספית ממכירת כלי הרכב לטובת אוצר המדינה, בהתאם לחוק איסור הלבנת הון וחוק מאבק בארגוני פשיעה. קמור רכב התנגדה לחילוט, בטענה שזכויותיה הקנייניות בכלי הרכב, המובטחות באמצעות שעבוד, עדיפות על זכותה של המדינה לחילוט.
השופט ד"ר
עודד מודריק אישר את החילוט וכעת דחה בית המשפט העליון את ערעורה של קמור, תוך שהוא קובע כי קמור אמנם הוכיחה את זכויותיה בכלי הרכב, אך היא לא עמדה בנטל להוכיח כי רכשה את הזכויות בתום-לב.
בית המשפט העליון קבע, כי חברת קמור היתה מודעת למהות הפעילות של ארגון הפשיעה של אבוטבול ולמקור הכסף ששימש לרכישת כלי הרכב. כן נפסק, כי מודעות זו נלמדת מהתנהלותה החריגה של החברה אל מול אבוטבול ואנשיו, שסטתה ממהלך עסקיה הרגיל, בין היתר בהסדרי התשלום החריגים שנעשו עם ארגון הפשיעה של אסי אבוטבול, תוך שימוש בשיקים דחויים שבעליהם אינם קשורים לעסקה, ומעורבותו של אחד מעובדי החברה (אביב גולן) בפעילות ארגון הפשיעה.
כך גם ניתן לייחס לקמור את מודעותו של רוני וייס, אחד הבעלים ומנהל בכיר בחברה, אשר לגביו נקבע כי היה מודע בכוח או בפועל להתנהלותו של אבוטבול ושל ארגונו, ולאופן המימון לרכישת כלי הרכב שמקורו בעבירה. בביהמ"ש המחוזי נקבע כי הובאו ראיות להוכחת קשריו של וייס עם ארגון הפשיעה, למשל בהצבת אביב על-ידו בשירות לקוחות שהם בגדר "חבורות פשיעה" ובהענקת הטבות מפליגות רבות לאבוטבול ולאנשיו.
בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי לא נדרשת מודעות של החברה לכך שהשיקים המסוימים הם פרי סחיטה, כטענתה של קמור, אלא די במודעותה לכך שמדובר בארגון פשיעה הכולל במסגרתו פעילות עבריינית ענפה לרבות סחיטת כספים, כאשר לכך נוספות אינדיקציות לכך שהשיקים המסוימים נסחטו.
עוד הדגיש בית המשפט העליון כי חוק המאבק בארגוני פשיעה וחוק איסור הלבנת הון נועדו להבטיח את אינטרס הציבור בניהול מלחמה יעילה בפשיעה, באמצעות פגיעה בתשתית הכלכלית של ההתארגנויות העברייניות, המהווה את נקודת התורפה של פעילותן.
