רבות מטענותיהם של הנאשמים שהורשעו במשפט הולילנד חוזרות כהד על הטענות שכבר נדחו בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, וטענות אחרות מבקשות מבית המשפט העליון להפוך ממצאי עובדה של השופט דוד רוזן. כך טוענת המדינה (יום א', 16.11.14) בעיקרי הטיעון שלה בערעור הולילנד, שהוגשו לבית המשפט העליון.

המדינה מגיבה על ערעוריהם של שבעה מבין המורשעים בפרשת הולילנד על הרשעותיהם ועל חומרת עונשיהם: הלל צ'רני, אביגדור קלנר, מאיר רבין, אורי לופוליאנסקי, אהוד אולמרט, אלי שמחיוף ודני דנקנר. המדינה מצידה מערעת על קולת עונשיהם של צ'רני (3.5 שנות מאסר) וקלנר (שלוש שנות מאסר).


היו חיזוקים ראייתיים


בהתייחסות למהימנותו של עד המדינה, שמואל דכנר, אשר הותקפה חזיתית בידי כל המערערים, טוענת המדינה, כי רוזן קבע ממצאים על בסיס עדותו רק מקום בו נמצאו לה חיזוקים ראייתיים, וזאת ביחס לנאשמים שחקרו אותו בחקירה נגדית. באשר ליתר הנאשמים (אולמרט, שמחיוף ודנקנר) נקבע, כי היה בעדותו כדי להסיר "אבק טענות" שבהם ביקשו הנאשמים לכסות את האירועים, וכי בכוחה להבריק ולהאיר הפסיפס העובדתי הנסיבתי המושלם שנבנה בבית המשפט.

עוד טוענת המדינה, כי הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על ראיות עצמאיות שאינן תלויות בדכנר. כמפורט לגבי המערערים השונים, הרשעתו של כל אחד מהם הושתתה בעיקרה על ראיות עצמאיות המשתלבות היטב בעדותו של דכנר. תמצית הטיעונים ביחס לטענות המערערים השונים:

הלל צ'רני. רוב טענותיו של צ'רני מופנות באופן מובהק כנגד קביעות עובדה ומהימנות, בהן לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב. אין ממש בטענה לפיה הרשעתו נשענת רק על דכנר, שכן עיקרי גרסתו של האחרון עוגנו בראיות עצמאיות שאינן קשורות בו. הכרעת הדין הושתתה על מארג של ראיות, ישירות ונסיבתיות, אשר הוכיחו את התנהלותם הפלילית של הצדדים לאורך שנים ארוכות.

המדינה מזכירה, כי בחקירתו במשטרה הודה צ'רני במתן שוחד דרך דכנר בסך 300 אלף שקל בשנת 2005. לביהמ"ש המחוזי הוגשו מסמכים רבים, החל משנות ה-90 וכלה בשלהי שנות ה-2000, המצביעים על כך שצ'רני נתן לדכנר נתן כספים לצורך תשלום שוחד, וכן שילם שוחד בעצמו. עדותו של דכנר משתלבת במסמכים אלו, לכלל תמונה אחידה.


אין סיבה להתערבות


אביגדור קלנר מבקש למעשה, שבית המשפט העליון יחזור ויבחן מחדש כל טענה עובדתית שנטענה במחוזי. קלנר לא העלה ולו טענה משפטית אחת ולא הצביע על טעות ביישום הדין או הפסיקה, המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור.

בית המשפט המחוזי ביסס ממצאים מרשיעים בהסתמך על עדותו של דכנר רק במקום בו נמצאו לה חיזוקים ראייתיים. ראיות עצמאיות אלו, לבדן, די בהן כדי להוות בסיס מספיק להרשעת קלנר במתן שוחד (כגון הודאתו קלנר במהלך חקירתו במשטרה, התנהגותו המפלילה, ודבריו המפלילים של רבין). רוזן נהג משנה זהירות בבחינת עדותו של דכנר, וזיכה את קלנר כל אימת שהתעורר ספק קל שבקלים.

מאיר רבין. הרשעתו מבוססת על שורה של ראיות עצמאיות. עדותו של דכנר, לפיה תפקידו של רבין בשירותו היה לתת שוחד לעובדי ציבור, אינה עומדת לבדה. ראיות עצמאיות נוספות שימשו את בית המשפט המחוזי כדי לעגן את המסקנה העולה מגרסתו זו של דכנר, ואף די היה בהן לבדן כדי להרשיע את רבין. בין היתר מדובר בשיחתו המוקלטת של רבין עם עורכי דינו של דכנר ובמסמכים מזמן אמת.


טיעונים רגשיים וחוץ-משפטיים


אורי לופוליאנסקי. רוב טענותיו של לופוליאנסקי, אף אלו המוצגות כטענות משפטיות, מתייחסות לממצאי עובדה ומהימנות. חלק נכבד מן הטענות רווי טיעונים רגשיים וחוץ-משפטיים. הרשעתו בקבלת שוחד בדמות תרומות ליד שרה נסמכת על הלכות מושרשות של בית המשפט העליון, ואין בה כל חידוש משפטי הראוי לבחינה מחודשת. הזיקה הברורה בין תרומותיהם המשמעותיות של צ'רני ודכנר לאורך השנים ליד שרה, לבין תפקידיו הציבוריים של לופוליאנסקי וחשיבותו לקידום פרויקט הולילנד, נלמדת לא רק מעדותו של דכנר, אלא משורת ראיות עצמאיות:

היקפן יוצא הדופן של התרומות; העובדה שהן ניתנו לאורך חיי הפרויקט ורק לאחר שהחלו בקידומו; מודעותו של לופוליאנסקי לכלל התרומות ומעורבותו בגיוסן; תפקידיו הבכירים והרלוונטיים של לופוליאנסקי בכל שלב משלבי הפרויקט; סמיכות הזמנים בין מתן התרומות לבין ההליכים השונים בהם היה לופוליאנסקי מעורב; מודעותו של לופוליאנסקי לפסול העקרוני שבקבלת תרומות ממי שעניינו נמצא תחת טיפולו ואחריותו במסגרת תפקידיו הציבוריים; והודאתו של צ'רני לפיה תרם ליד שרה כ"לובינג" לפרויקט.

אורי שטרית הודה בעדותו ומודה גם בהודעת הערעור, כי דכנר אכן פעל מתוך כוונה לשחדו. לדברי שטרית, היום הוא מבין עובדה זו ואת הפסול במעשיו, אך לטענתו לא הבין זאת בזמן אמת. רוזן פירט באריכות את הראיות המלמדות אודות מצבו התודעתי של שטרית בימים בהם החלה להירקם מערכת היחסים המושחתת בין השניים, ובהן עדותו של שטרית במשטרה ובביהמ"ש. רוזן קבע, כי מודעותו של שטרית לפסול שבמעשיו הוכחה בפועל, בין היתר על-ידי דברים שמסר יצחק חלפון, שותפו לניהול משרדו. טענתו של שטרית לפיה טעה במצב הדברים או במצב המשפטי, אינה עומדת במבחן העובדתי והמשפטי.


ממצאי עובדה ומהימנות


אהוד אולמרט. על-אף הכסות המשפטית המולבשת עליהן, מרבית טענותיו של אולמרט מופנות כנגד קביעות עובדה וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בפני רוזן הובאו די ראיות עצמאיות וחיצוניות, מלבד עדותו של דכנר, המובילות למסקנה יחידה ולפיה יש להרשיע את אולמרט בשתי עבירות של לקיחת שוחד.

אלי שמחיוף הואשם בקבלת שוחד רק בגין צ'קים של דכנר אשר אותרו מתוך מאות צ'קים בחומר החקירה, שעליהם נמצאו "טביעות אצבעותיו" (ולא בכל הסכום שייחס לו דכנר), ובכל מקרה הרשעתו אינה מבוססת על עדותו של דכנר. הראיות אותן מצא רוזן הן ראיות מהימנות, בעלות עוצמה, ומוליכות למסקנה אחת ויחידה בדבר אשמתם בעבירות המיוחסות להם. "גירסת הפריטה" (לפיה נענה לבקשת רבין לפרוט עבורו את השיקים בגמ"ח בירושלים) היא גירסה כבושה, אשר שמחיוף העלה לראשונה רק עשרה ימים לאחר ששוחרר למעצר בית, ורבין העלה לראשונה רק בעדותו בבית המשפט.

דני דנקנר. מבנה הכרעת הדין והנימוקים המפורטים בה מובילים למסקנה לפיה רוזן קבע, כי ניתן להרשיע את דנקנר ורבין בפרשת תעשיות מלח לפי שתי חלופות השוחד, הן השוחד הישיר והן שוחד בדמות הפעלת רבין כמאכער. טענותיהם של רבין ודנקנר ביחס להרשעות אלה נסובות על קביעות עובדתיות והערכת מהימנות של עדים. בפני ביהמ"ש הובאו די ראיות, זולת עדותו של דכנר, אשר מובילות למסקנה ברורה אחת ויחידה, ולפיה יש להרשיע אותם בעבירות שוחד. לצד עדות דכנר, הונח מארג שלם של ראיות עצמאיות, חיצוניות, אשר אינו מותיר ספק סביר בדבר אשמתם בעבירות בהן הורשעו.

עיקרי הטיעון הוגשו בידי עוה"ד יוני תדמור, אתי בן-דור, ירון גולומב, אביבה חפץ-נוימן, אלעד פנחס ועודד קם מפרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה), ועוה"ד זיו אריאלי ונורית הרצמן מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה.