"כללית, קיומה של התקשורת במשפט הוא חיובי ורצוי, ואף אחד מסימני ההיכר של הדמוקרטיה. אולם כל אחד צריך לעשות את עבודתו בצורה הטובה ביותר, ותפקידה של התקשורת אינו לשפוט ולהרשיע. ייתכן שבמקרים קיצוניים אף צריך לעשות שימוש בחוק הסוב-יודיצה". כך אומר (13.2.15) שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, בכנס מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין.

לדעת הנדל, על כל הצדדים להימנע מהגזמות בהצגת משקל הראיות לפני המשפט, ואילו בזמן המשפט - "אני לא יודע כמה זה נחוץ שתובעים יתראיינו. אני מבין שאי-אפשר להשאיר את השטח לצד אחד ושהדברים מורכבים, אבל צריך לשמור על טוהר המשפט. אני לא יודע אם תמיד ראיון של סניגור טוב ללקוח לטווח הארוך", אמר. לדברי הנדל, כאשר ישב בבתי משפט השלום והמחוזי - לא קרא את הדיווחים העיתונאיים על אותם תיקים.


קבלן שיפוצים סחט שופטת


שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, גלעד נויטל, אמר: "העבודה של השופטים כל כך רצינית ועמוקה, עד שסוגיית השפעת התקשורת בכלל לא נמצאת על הפרק. כאשר אני בא להכריע, זו בועה. אני לא מאמין ששופט סביר בישראל מגיע לסף הקונפליקט הזה; לא ייתכן. ראינו את העד; מה הקשר לתקשורת? כמה זמן אנחנו חושבים על חודש מאסר; איך בכלל אפשר להכניס לפה את התקשורת? או שאתה לא בזה, או שאתה לא מתאים לזה".

עו"ד אלי זהר אמר, שאם הדברים הם כפי שתיארו אותם הנדל ונויטל - אין בעיה של פגיעה בחזקת החפות. אולם הדברים כלל אינם תואמים את התחושה שיש בציבור לגבי השפעת התקשורת על התחום המשפטי, גם משום שחזקת החפות, הזכות לפרטיות והשם הטוב נשללים הרבה קודם לכן. לדברי זהר, היה מקרה בו קבלן שיפוצים סחט שופטת ובעלה, לאחר שהביא לפרסום ידיעה כוזבת כאילו העסיקה פועלים בלתי חוקיים.

עו"ד אורי קינן סבור, כי קיים אינטרס ציבורי בפרסום על קיומן של חקירות נגד אישי ציבור, ואילו ביתר התיקים אין מקום לפרסום השמות בשלב המעצר. הוא האשים את המשטרה בכך שהיא אוזקת חשודים במקומות ציבוריים בניגוד לחוק, כאשר אין סכנה שיברחו. קינן גם התרעם על כך שתובעים משטרתיים מבקשים מעצרים עד תום ההליכים, רק בשל כפיפותם למפכ"ל יוחנן דנינו, שהציב כיעד את הכפלתם של מעצרים אלו.


סגלוביץ רצה התחייבות מראש


פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה), עו"ד ליאת בן-ארי שווקי, סיפרה, כי לפני עשרה ימים קיבלה שאילתה תקשורתית על נושא רגיש מאוד בעיצומה של ישיבה מעוטת משתתפים באותו נושא. לדבריה, היא מקבלת 20-10 פניות ביום לתגובות על אמירות של חשודים ועדים. לדעתה יש לפעול נגד מי שמפרסמים תמלילים ועדויות, משום שמדובר בשיבוש מהלכי משפט, וגם מסיבות עיתונאים של המשטרה מהוות שיבוש כזה. לצד זאת, טענה, במקרים רבים הסניגורים מדליפים מידע כדי לפרסם את עצמם.

בן-ארי שווקי סיפרה עוד, כי במקרה של הדלפה כזאת פנתה לפרקליט המדינה דאז, משה לדור, בדרישה לחקור את מקורה. יואב סגלוביץ, שהיה אז ראש אגף החקירות, אמר שהוא מוכן לחקור בתנאי שהיא תתחייב שיוגש כתב אישום - אך מאחר שלא הייתה מוכנה לתת התחייבות כזאת מראש, נגוז העניין. לדעת בן-ארי שווקי, העמדה לדין על סוב-יודיצה במקרה המתאים, רק היא שתתחיל לשנות את המגמה. זהר טען, שזיכוי בשל הדלפת מידע לצד הענשת המדליפים, הוא שיכול לשנות את המצב.

הנדל הגיב באומרו, כי יש לתקשורת תפקיד חשוב והיו מקומות בהם השפיעה לחיוב על המשפט - למשל בהחמרת הענישה על עבירות מין ובהבטחת הייצוג לכל נאשם. הוא קרא להוציא מהחשיבה את התפישה לפיה "אין עשן בלי אש", ולהכיר בכך שייתכן שנעצרים אנשים חפים מפשע. לדעת נויטל, אין מקום להקל בענישה בשל פרסומים בנושא, אלא "יש לתפוס את השור בקרניו, אבל לא בכדי לא עושים את זה" - רמז להימנעות מחקירת ההדלפות.


אין מקום להמלצות משטרה


בן-ארי שווקי אמרה, כי לדעתה אין מקום שהמשטרה תמליץ האם להעמיד לדין, ועליה להסתפק בסיכום של הראיות. "ההמלצות הללו הן בערבון מוגבל לחלוטין, וכך צריך להתייחס אליהן", הוסיפה. בן-ארי שווקי ציינה, כי זוהי דעתה גם בדיונים בפרקליטות, "אבל אני לא אחראית על המשטרה".

עו"ד נתי שמחוני שאל את הנדל האם יש מקום לפגוע במשלח ידו של אדם בטרם הורשע, ובפרט - מקרה ראשי הערים. הנדל השיב, כי אם ניתן לפגוע בחרותו של אדם בטרם הורשע, ניתן להשעותו מעבודתו אם קיים חשש שיפגע בציבור (למשל: נהג או מורה). בנוגע לראשי הערים הזכיר, כי תמך בהשעייתם לצד ציון הצורך בתיקון החוק, כפי שאכן נעשה מאוחר יותר. לדעת הנדל, היה זה אחד מהרגעים היפים של הדמוקרטיה הישראלית.

בנוגע לזיכויים מחמת הספק אמר נויטל, כי אומנם אין לכך עיגון בחוק, אך בפסיקה ענפה אומר בית המשפט העליון שהוא מזכה למרות שהאמין למתלוננים. לדעת בן-ארי שווקי, יש מקום לחשיבה מחדש גם על השימוש במונח "סגירת תיק מהעדר ראיות", ולעיתים סניגורים אומרים שמוטב להעמיד לדין את לקוחותיהם כדי שיקבלו זיכוי מלא. הנדל אמר, כי אין זיכוי למחצה ולרביע, אלא "זה זיכוי או לא זיכוי".