הסעיף הראשון על סדר יומה של הממשלה הבאה, ולא חשוב מה יהיה הרכבה, יהיו גלעד שליט, המשך הירי של החמאס והמנהרות. את פקעת הנחשים הזאת, עזבון ההינתקות והגירוש, המלחמה האחרונה לא התירה, כי אם סיבכה עוד יותר. זה הזמן לחזור על השתלשלות הדברים.
ממשל בוש ראה בחמאס אויב, אולם בגלל קוצר הראות של שרת החוץ שלו, קונדוליזה רייס, הכריח את ישראל לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות הפלשתיניות, שבהן הוא ניצח. כתוצאה מזה קמו "פרלמנט" ו"ממשלה" בעלי רוב חמאסי. בתגובה, עשו אמריקה וישראל יד אחת לסכל את תוצאות הבחירות הללו, למרות שהיו דמוקרטיות למהדרין. באמצעות תרגילים שונים העבירו ל"נשיא", מיודענו אבו-מאזן, את כל הסמכויות ורוקנו מכל תוכן גם את ה"פרלמנט" וגם את ה"ממשלה".
לכוחנות הפוליטית הזאת נתלוו פעולות איבה בין הפת"ח של אבו מאזן לחמאס, שהגיעו לשיא בהפיכה מזויינת, עקובה מדם, בה תפס החמאס את השלטון בכל רצועת עזה. עשרות אלפי שוטרים וחיילים פלשתינים, שחלקם אומנו בלוחמה בטרור בארה"ב, עברו כאיש אחד לשורות החמאס על נשקם, שבחלקו סופק להם על ידינו - כולל מקלעים כבדים, שריוניות וציוד האזנה ועיקוב אלקטרוני מתוחכם, תוצרת ארצות הברית.
עוד מבט לאחור: בעקבות נסיגת ישראל מציר פילדלפי וממעבר רפיח הכתיבה שרת החוץ האמריקנית הסדר מפורט לאיוש ותיפעול המעבר הזה, המהווה נקודת מפגש של אינטרסים חיוניים – ישראלים, מצרים, פלשתיניים וגם אמריקנים ואירנים. לפי ההסדר הזה עבר התפעול לידי כוחותיו של אבו-מאזן, אולם תחת עינם הפקוחה של מפקחים אירופים ועין מוסווית של ישראל שהורשתה לצפות במתרחש מרחוק, אך להתערב רק בדיעבד ולא ישירות. עם תפיסת השלטון ברצועה ע"י החמאס, גורשו המפקחים האירופים ובוטלה גם הנוכחות המוצנעת של ישראל.
נוכח כל אלה קיבלה ישראל מבוש אור ירוק, או שמא פקודה, להיכנס בחמאס בכל הכוח. היא השליכה לכלא כל "שר" ו"חבר-פרלמנט" של החמאס שהצליחה להניח עליהם את ידיה, צמצמה את אספקת הסחורות דרך המעברים וסגרה על הרצועה מכל עבר, כדי לחנוק את החמאס כלכלית ופוליטית. אמריקה שיתפה גם את מצרים במצור על החמאס וזו סגרה את מעבר רפיח, ובכך הפכה עזה לכלא אחד גדול. בים פיטרל חיל הים הישראלי, האוויר התמלא מטוסים, מסוקים, מזל"טים ובלונים מכל מין, עד שהחמאס מצא את עצמו לכוד מכל עבר, ואילולא קנה-הנשימה של המנהרות, היה נחנק.
מענה למצור הזה נתן החמאס במתקפת הטילים שלו,שבשיאה הגיעה עד לבאר שבע ויבנה. נכון, גם לפני הגירוש היה טפטוף של קסאמים על שדרות ופצמ"רים פרימיטיבים על גוש קטיף, אך בתגובה למצור הישראלי-מצרי-אמריקני הטפטוף הזה הפך לגשם.
בעיקר בלחץ הסיכולים הממוקדים יזם החמאס רגיעה זמנית, אך לא חידש אותה מפני שהעילה העיקרית ללחימה – המצור – נותרה בעינה. בינתיים הוא מצא נקודת לחץ נוספת על ישראל, את נשק החטיפה דרך מנהרות. והיה לו ממי ללמוד - המנהרות שנחפרו על-ידי הווייט-קונג היו אימת האמריקנים בוייטנאם. דרך מנהרה כזאת נחטף גלעד שליט, ומאז ועד היום החמאס לא חדל מלנסות לשחזר את ההצלחה הזאת.
לכאורה, אין קשר בין שביו של שליט לבין סגירת המעברים, ולחמאס היה אכן מאד נוח להפריד בין שתי המערכות: באמצעות שביו של שליט הם שואפים לשחרר את כל המטכ"ל החבלני, ובתוכו המתועבים שברוצחים, ולהפוך כך לגיבורים גדולים מן החיים בקרב הפלשתינים ובכל העולם הערבי, מקפצה טובה לעזה להשתלט על רמאללה.
זו מערכת נפרדת אחת. בנפרד ניהל החמאס את מלחמת ההפגזות, שתמורת הפסקתה ציפה להשיג את הסרת המצור, פתיחה מלאה של כל המעברים.
זה שנים שניתן היה לשחרר את שליט תמורת מילוי הדרישה שפירושה שחרור כל הממסד הטרוריסטי הכלוא, וזה שנים שהיה ניתן להשיג שביתת נשק ממושכת מהתקפות הטילים תמורת פתיחת המעברים. אולם כל העת הזאת ממשלת אולמרט דחתה בתקיפות את שתי הדרישות האלה, עד שגשם הטילים הפך למבול בלתי נסבל וישראל יצאה למלחמה הפלשתינית הראשונה - "מבצע עופרת יצוקה", כשמה הרשמי.
מן הפרספקטיבה של היום ניתן לאתר הישג אחד ויחיד לישראל במלחמה הזאת: צה"ל מצא מחדש את ביטחונו העצמי והעם חידש את אמונו בו, שנפגע קשות במלחמת הנפל הלבנונית. למרבה הצער, הישגים נוספים לא היו. גלעד שליט עדיין בשבי, המנהרות פועלות, צבא החמאס ושלטונו מתפקדים כרגיל וגם הירי, מארבי המטענים ושיגור הטילים התחדשו.
מאחורי הקלעים, בקהיר, משוחחים ישראל וחמאס באמצעות מתווכים מצרים, ובשתי המערכות בנפרד: עופר דקל עוסק בשליט ועמוס גלעד במעברים ובטילים. בתום "עופרת יצוקה" כבר היה נדמה שהפתרון, כלומר כניעת ישראל, קרוב: אנחנו ניתן כל מה שהחמאס דרש מאתנו כל השנים, ללא כל שינוי, ובתמורה הם יתנו את מה שהיו מוכנים לתת תמיד, ללא כל וויתור. בכך הייתה הופכת טענת ישראל שניצחה במלחמה לבדיחת השנה, והחמאס היה מתקרב להגשמת שאיפתו להפוך ליורשו של אש"ף לתואר "הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני".
ואז, ממש ברגע האחרון, זז משהו במוחו של אולמרט. הוא התעשת, התעורר מן ההיפנוזה השמאלנית, ובאיחור של שנים החליט לקשור בין שתי המערכות, הווי אומר שרק תמורת שחרורו של גלעד שליט יוסר המצור וייפתחו המעברים. דווקא את שיגור הטילים ושאר מעשי האיבה של החמאס הוציא מן המשוואה. הוא מחל לחמאס על "הטובות" של הסכם "תהדייה" שני, ובמקום "תן וקח" הבטיח לתת מכה צבאית קשה אם ימשיכו להתגרות, עד כדי פתיחה ב"מלחמה פלשתינית שנייה", שבה ישראל לא רק תתחיל במצווה, אלא גם תגמור. המפנה החד הזה טרף לחמאס, לארה"ב של אובמה, למצרים ולשמאל הקיצוני בישראל את כל הקלפים, כפי שנראה להלן.
השליח עמוס גלעד, שאולמרט לא הספיק או לא טרח להחליף את הדיסקט שלו, הופתע לחלוטין מן התפנית הזאת, ובתגובה שפך את מררתו על ראש הממשלה בעיתון מעריב. על כך ננזף ואולץ להתנצל.
בינתיים גברה בישראל ההתנגדות לעסקה המבישה שהתבשלה – גלעד שליט תמורת מרחץ דמים וודאי מידי מאות מרצחים, צמרת הטרור, שהממשלה עמדה לשחרר. גם המערכה השנייה הזאת, מול החמאס, נתקעה. אולמרט לא הביא בפני הקבינט רשימות מחבלים לשחרור.
ועדיין אין זה כל הסיפור.
משטר בוש, שהיה פרו-ערבי ופרו-פלשתיני ביסודו, כשל במאמציו הבלתי נלאים לראות את "חזון" המדינה הפלשתינית מתגשם עוד בקדנציה שלו. הסיבה העיקרית לכך הייתה התפצלות הפלשתינים לשני חלקים כמעט שווים: 1.2 מיליון תחת שלטון החמאס ו1.5 מיליון תחת שלטון הפת"ח. ברור, שכל עוד זה המצב לא היה לחזונו של בוש סיכוי.
האמריקנים ניסו ומנסים לנצל את מצוקת החמאס ברצועה כדי להביא את החמאס בחזרה תחת גג אחד עם הפת"ח ולסלול כך את הדרך למדינה הפלשתינית. גם הניסיון הזה נעשה במצרים, וגם הוא קשור למעברים. במצרים מנסים להחזיר למעבר רפיח את המשטר ששרר שם לפני תפיסת השלטון ע"י החמאס: פקידים ושוטרים של אבו מאזן ("ממשלת המוקטעה", בפי החמאס) ומשקיפים אירופים, אולם הפעם ללא השתתפות ישראלית סמויה ועם נוכחות של החמאס. מקווים, שנקודת החיבור הזאת תהיה תחילתה של התפייסות בין הפת"ח לחמאס. בקהיר נפתחו שיחות אחדות פלשתיניות .
כל זה חשוב לנו לדעת, מפני שהוא מוביל למדינה הפלשתינית. שכן, אפילו ממשלת ישראל לא די לה בשחרור שליט, בהפסקת מתקפת הטילים וההברחות במנהרות, ואף היא מחפשת דרך לרתום את כל זה למאמץ הבינלאומי לחלץ את עגלת המדינה הפלשתינית מן הבוץ.
אם חלילה יצליחו שיחות קהיר על איחוד הפלשתינים, תעמוד ישראל בפני שאלה מעניינת וקשה: ממשלת אחדות פלשתינית – כמובן מבלי שהחמאס יתכחש למטרתו המוצהרת, השמדת ישראל – האם תיחשב עדיין כ"פרטנר למו"מ", קרי: למסירת ארץ ישראל לידיה? ובמלים אחרות, האם הפת"ח יכשיר את החמאס או להיפך – החמאס יטריף את הפת"ח?
בשאלה הזאת משטר אובמה כבר הכריע, בתיתו לאבו מאזן אור ירוק לשאת ולתת עם החמאס על האיחוד ביניהם. גם מצרים קיבלה מוושינגטון הנחייה ברוח זאת. המהלך הזה אינו תיאורטי. רמאללה כבר משחררת עשרות מחבלי חמאס ממעצרם לקראת השיחות המשותפות, שנדחו זמן מה בגלל שינוי החזית הפתאומי של אולמרט שטרף זמנית את הקלפים.
אות נוסף להתקרבות ארה"ב של אובמה לחמאס (במקביל להתקרבותה לסוריה ולאירן) הוא ביקורו של הסנטור ג'ון קרי ברצועה, אותו רואים בחמאס כסנונית ראשונה לשבירת החרם על הארגון.
וכך מתפוררת לה "הברית החדשה" אותה קיבל השמאל בישראל במחיאות כפיים ובה ראה עילה נוספת להפקיר את מולדתנו, ההליכה הרופפת והארעית הזאת ביחד עם מצרים, ירדן וסעודיה ברקע, כביכול נגד "הרעים". אלא, שבעולם האמיתי סעודיה משחקת משחק כפול וגם מצרים – וברקע המושך בחוטים האמריקני - מתקרבת בעקבות המלחמה ושינוי המשטר בארה"ב אל אותם הרעים, וכל זאת על חשבונה של ישראל. כך מתפוגג לו עוד חלום נרגילה של מחנה השלום.
אירופה אף הקדימה את אמריקה. שני סנטורים צרפתים נפגשו בדמשק עם חאלד משעל ושני חברי פרלמנט בריטים פגשו בביירות את נציג החמאס בלבנון, אוסאמה חמדאן. קדמו להם נציגים משבדיה והולנד ומשלוש מדינות נוספות, שלא רצו להיזכר בשמן. גם האיחוד האירופי תומך במאמץ המצרי-אמריקני לטהר את השרץ החמאסי ולהכשירו להיכנס לממשלה פלשתינית מאוחדת. כל זה היה אמור להשתלב בהסכם הרגיעה עם ישראל, מפני שהניחו שתמורת רגיעה ישראל תבלע צפרדע חמאסית שתקרקר גם מרמאללה.
בדיוק את הקטע הזה, חלקה של ישראל בהיערכות הפנים-פלשתינית החדשה שרקחו במערב ובמצרים, סיכל שינוי המדיניות החד והפתאומי שחולל אולמרט, שמנע ברגע האחרון את גרירת ישראל לשותפות בהקמת מדינה פלשתינית הנגועה ישירות בטרור.
מכל מקום, ראינו כאן ניצחון דיפלומטי מזהיר שנחל החמאס כתוצאה מן המלחמה. ישראל גונתה בכל העולם והחמאס זכה ללגיטימציה ולמעמד בינלאומי.
כל הפקעת הזאת רובצת לפיתחו של ראש ממשלת ישראל הבא, שלא רק לבני סרבה להצטרף לממשלתו אם לא יצהיר תחילה הצהרת נאמנות לפלשתין, אלא גם אבו-מאזן כבר הגיש לו אולטימטום שאם ידחה את "עקרון שתי המדינות", רמאללה תחרים את ירושלים וגם תקרא לקוורטט להחרים את ישראל.
לו קמה בישראל ממשלת-אחדות, היא הייתה מתפרקת כבר על שאלת ההכרה בממשלת אחדות פת"ח-חמאס תמורת רגיעה. צודקת לבני: "אחדות" בין הפכים ערכיים ומדיניים אין בה תוחלת.
